קהילת יהודי לודוויגסהאפן
לודוויגסהאפן (בגרמניה: Ludwigshafen) היא עיר בדרום-מערב גרמניה, במדינת ריינלנד-פפאלץ, מול העיר מנהיים על גדתו המערבית של נהר הריין. לודוויגסהאפן נוסדה בשנת 1606, הקהילה היהודית בעיר התקיימה משנות ה-20 של המאה ה-19 עד להכחדתה בשואה. יהודי הקהילה היו ברובם משכילים אך שומרי מסורת, והם סייעו במידה ניכרת להתפתחות התעשייתית של העיר.
חלק ניכר מהעיר נהרס בהפצצות במהלך מלחמת העולם השנייה, ועל חלק זה נבנו מרכזים ופרוורים מודרניים, וכן גשר חדש על נהר הריין ואצטדיון גדול[1]
תולדות הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקהילה היהודית בלודוויגסהאפן החלה כקהילה קטנה מאוד. במשך כל שנותיה, מהקמתה (1606) של העיר, הרבה לפני שהוקמה קהילה יהודית, התגוררו יהודים באזור העירוני המאוחר של לודוויגסהאפן. היו קהילות יהודיות קטנות ברינגונהיים, נויופן ורוחיים,(עיירות הקרובות לעיר) שאיבדו את חשיבותן עם התיעוש הגובר של האזור, וחבריהן היגרו לערים הצומחות במהירות[2]. אך היסטוריה של קהילה החלה להירשם רק מסוף המאה ה-17. העיר הייתה תחת פיתוח ערי צרפת שע"י נפוליאון, ושמשה כגשר לעיר מנהיים הסמוכה. בשנת 1823 מנתה הקהילה כ-20 חברים, וגדלה כך שבשנת 1890 מנתה כבר 57 חברים. סחר הטבק וייצור סיגרים היו הבסיס הכלכלי של היהודים הראשונים שהתיישבו באזור לודוויגסהאפן. מייסד הקהילה בשנת 1854 היה הרופא ד"ר מספייר סימון גוטרץ.
ב-1857 הוכרזה הקהילה בלודוויגסהאפן כקהילה יהודית עצמאית עם בית כנסת משלה. כיתר יהודי גרמניה, נהנו יהודי לודוויגסהאפן משוויון זכויות עקב המהפכה הצרפתית, אך בתחום הכלכלי היו מגבלות: ליהודי לודוויגסהאפן הותר לרכוש אדמה פרטית ולהרוויח רק עד 10%. רק לקראת אמצע המאה ה-19 בוטלו המגבלות הללו. בית הכנסת של הקהילה עמד ברחוב קייזר-וילהלם-שטראסה, (Kaiser-Wilhelm-Straße)
באותו רחוב בו עמד בית הכנסת- נבנה בית כנסת חדש. המבנה היה בעבר כנסייה נוצרית, קבלת האישורים לרכישתו עברה ניסיונות גדולים, אך לבסוף בשנת 1865 אושרה הקנייה. המבנה שופץ והותאם למבנה של בית כנסת, הובאו ספרי תורה, רב המחוז, הרב ד"ר אליאס גרינבאום מונה לרב בית הכנסת החדש והנהיג קריאה בשפה העברית. הרב גרינבאום דגל בדו-קיום ידידותי עם הגרמנים הלא יהודים מתוך תפיסה שכולם נבראו בצלם אלוהים. הוא האמין בצדק ואהבה והיה פטריוט למדינה על אף שבפועל היהודים כלל לא היו שווי זכויות ועדיין חלו עליהם מגבלות שונות. בשנת 1894 הורחב בית הכנסת, ונוספו בו שינויים חיצוניים שנעשו לשילובים של אמנות ביזנטית, רומנטית וצורת הברוק. כעת היו בבית הכנסת חמישה ספרי תורה, 20 כיסויים, 5 קישוטי כסף סביב ספרי התורה ועוד. הייתה מנורת-תמיד, חנוכייה, ספרי לימוד ותפילה. כמעט כל הדברים הושמדו בליל הבדולח. היו 150 מקומות ישיבה בבית הכנסת, ואנשים שנקראו לעלות לתורה תרמו מכספם- כך התאפשרה תחזוקת בית הכנסת ושיפוצים נוספים במשך הזמן. הרב יוסף יעקב[3]- יהודי ממוצא גרמני שהוסמך לחזן, שוחט ומלמד על ידי ישיבה בצרפת והתקבל למשרה זו בקהילת לודוויגסהאפן בשנת 1925 התגורר במבנה בית הכנסת הין בקומה העליונה, ובקומה התחתונה נשאר בית כנסת קטן לתפילות ולימוד. (מבנה בית כנסת זה שרד את התקפות ליל הבדולח מאחר שנמכר כשנה לפני כן.)
לאחר הקמת הקהילה בלודוויגסהאפן נעשו השתדלויות רבות לקבלת שוויון זכויות, ולבסוף יהודי הקהילה אכן הוכרו כקהילה גרמנית שוות זכויות. הקהילה העסיקה מורה שהיה אחראי על הוראת הילדים וביצוע משימות דתיות וטקסיות, בית ספר יסודי התפתח מכך באמצע שנות ה -50 של המאה ה -19 ונמשך עד שנת 1870.
יהודי הקהילה תרמו רבות לכלכלת העיר: מקס ליפמן, מיהודי הקהילה, הקים קונצרן גדול שנקרא על שמו, אייב נטר, (יהודי נוסף) היה שותף בהקמת הרכבת לצורכי מסחר ובשנים 1869-1894 היה חבר ברשות המקומית של העיר ועוד. תרומתם המשמעותית של יהודי הקהילה להתפתחות התעשייתית בלודוויגסהאפן תרמה רבות להשתלבותם החברתית והפוליטית, אך עד שנת 1912 עיקר עיסוקם היה במסחר. מתוך 197 משלמי המיסים היהודיים בעיר, נרשמו 131 סוחרים, 3 בעלי דפוס, 2 פקידים, 2 בעלי חנויות לבגדים, ומלבדם היו 9 עורכי דין, 6 פקידים ממלכתיים, ומספר מועט של סוחרי מזון, קצבים, אופים וכדומה. הקהילה הלכה וגדלה בעיקר בעקבות מלחמת העולם הראשונה- אז הגרו רבים מיהודי מזרח אירופה-בעיקר פולין- לגרמניה, עד 1925 עלה מספר היהודים בקהילה ל-1211, ב-1931 היה מספרם 1400 איש- זאת עקב יהודים נוספים שהגיעו ממזרח אירופה וכן בעקבות זגזוגים במצב השליטה של צרפת באותו אזור. ב-1933 מתוך כלל יהודי קהילת לודוויגסהאפן- רק 27.5% היו מילידי המקום, כ-50% קוטלגו כיהודי מזרח אירופה, הם נחשבו כאזרחים נחותים מבחינה חברתית ועסקו בעיקר במסחר מועט. עבור הקהילה היהודית הוותיקה- יהודי מזרח אירופה נחשבו כאזרחי חוץ, וההבדלים התרבותיים והחברתיים בניהם היו גדולים.
למעשה, משנת 1933 התפצלה הקהילה. יהודי המזרח היו אורתודוקסיים ושמרנים יותר, הם דברו יידיש והלכו בלבוש מסורתי. נוצר מין גטו של יהודי לודוויגסהאפן, וגודלו התפרש על כשלושה רחובות עיקריים. עם התרבות ההחרמות על היהודים ב-1933, חששו יהודי הקהילה הוותיקים שיתויגו כמו יהודי מזרח אירופה ויסבלו רדיפות רבות יותר מצד הגרמנים. לכן התפצלו הקהילות, דבר זה התבטא בעיקר על ידי בית הכנסת. כעת היו שני בתי כנסת: בית הכנסת של הקהילה הוותיקה (שתואר לעיל) ומבנה קטן נוסף שהיה לבית הכנסת של הקהילה ה"חדשה"- של יהודי מזרח אירופה. בכל אופן, בסוף שנת 1937 אוחדו הקהילות מחדש ונדחפו כולן לגטו היהודי שהוקם.
מאנשי הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רנסט בלוך נולד בלודוויגסהאפן בשנת 1885 כבן היחיד להורים יהודים. הוא סיים את לימודיו בפילוסופיהבוגר וירצבורג ב -1908. את יצירתו המשמעותית הראשונה "רוח האוטופיה" הציג בשווייץ בשנת 1919; ואז חזר לגרמניה ועבד כפרסומאי עצמאי. לאחר ההשתלטות הנאצית, ארנסט בלוך היגר לראשונה לשווייץ, בהמשך נמלט לפראג. בשנת 1949 חזר לגרמניה, שם החזיק כיסא בפילוסופיה בלייפציג. ארנסט בלוך מת בטובינגן בשנת 1977 העיר לודוויגסהאפן מכבדת את זכרו עם הענקת "פרס ארנסט בלוך" והקמת "אגודת ארנסט בלוך".
- מרקוס שטרנליב (נולד בשנת 1877 ברומניה) אדריכל ומנהל בניין העל של העיר לודוויגסהאפן לשעבר. הוא נפטר בלודוויגסהאפן באוקטובר 1934 ונקבר בבית העלמין היהודי בעיר.
- פול אפשטיין בנו של מוכר יהודי, נולד בלודוויגסהאפן בשנת 1902. בשנות השלושים הוא לימד סוציולוגיה באוניברסיטה למדע היהדות בברלין. מאז 1939 עבד ב"אגודת הרייך", וב-1943 גורש עם אשתו למחנה טרזיינשטט, שם הוא ירש את יעקב אדלשטיין כ"זקן היהודים" והוכרח ליישם את פקודתו של אייכמן לגירוש למחנות ההשמדה. בספטמבר 1944 נורה פול אפשטיין במבצר הקטן טרזיינשטט; אשתו גורשה לאושוויץ שבועות לאחר מכן ונרצחה שם.
קורות הקהילה בשואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר ב־20 במרץ 1933 הודיע גולייטר ברקל על גירוש "יהודי המזרח" מעבר לגבול גרמניה, ובשבועות שלאחר מכן גורשו גם אלה שאינם אזרחים גרמנים. עם עליית היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה החלו החרמות משמעותיות על בתי מסחר יהודיים בלודוויגסהאפן. ימים ספורים לפני החרם הכללי על מקומות העסק היהודיים בגרמניה תפסו גרמנים אנטישמיים עמדות על פתחי חנויות היהודים בלודוויגסהאפן ותלו כרזות משמיצות על חלונות הראווה.[4] הפ התאספו בשוק להפגנה נגד היהודים כאשר באותה עת עומדים חיילי אס אס מנגד ולא עושים דבר כדי לרסן את ההמון העוין. פעולות כאלה חזרו על עצמם בשבועות הבאים ובעלי העסק היהודיים ספגו נזקים כלכליים קשים. כתוצאה מכך, רבים מיהודי הקהילה היגרו מערבה. מטרתם של רוב העוזבים- בעיקר אלה שהגיעו לעיר מאזורי מזרח אירופה- הייתה להמשיך ולהגיע לאמריקה. התקפות השלטון הנאצי חלו בעיקר על שלוש קבוצות מרכזיות מיהודי הקהילה: סוחרים עשירים שעבדו בעיקר ברחובות מרכזיים בעיר, יהודים אקדמאים- שמספרם בהשוואה לשאר בעלי התארים האקדמאים מהאוכלוסייה הכללית היה תמיד מאוד דומיננטי, ויהודים ממוצא מזרח אירופאי שתויגו תמיד כמושא לקריקטורות ואנטישמיות. עד 1938 הופיע עיתון יהודי שהחל להתפרסם בשנת 1927 בעיר מנהיים השכנה והתפשט גם ללודוויגסהאפן, אחרי ליל הבדולח חל איסור על הפצת העיתון והוא הפסיק להתפרסם. הגיליון האחרון הופיע ב-3 בנובמבר 1938.
עם התגברות אירועי הפרעות גדלה כמות המהגרים מן העיר. נוספו עוד ועוד מגבלות, בעיקר כלכליות. על מנת שיצליחו להגר נאלצו היהודים למכור את רוב רכושם.
ביום 10 בנובמבר 1938 הועלה בית הכנסת המפואר של קהילת יהודי לודוויגסהאפן באש[5]. חפצים יקרי ערך שהיו בו הוחרמו ושאר הדברים נשרפו. הובאו מכבי אש על מנת למנוע נזק למבנים הסמוכים רק כאשר האש הגיעה לקירות החיצוניים של בית הכנסת. ישנן תמונות ועדויות על חיילים נאצים שהופקדו על ביצוע פרעות ביהודי העיר. התרחשו משעי פרעות בכל המשפחות היהודיות ולאחר השמדת בית הכנסת החלו להרוס גם דירות ובתי עסק בבעלות יהודית. למחרת נלקחו רוב הגברים היהודיים מהקהילה למחנה הריכוז דכאו וחלקם שוחררו כעבור מספר שבועות. ר' יוסף יעקב ששימש כחזן, מלמד ושוחט בקהילה נשלח אף הוא ב-1938 למחנה דכאו, ושוחרר לביתו כעבור מספר שבועות. בני משפחתו הצליחו לברוח לסין דרך רוסיה ומשם עברו לאמריקה, אולם ר' יוסף נשאר בלודוויגסהאפן מתוך תחושת אחריות לקהילתו. ב-23 באוגוסט 1942 נלקח למחנה טריזינשטט, משם הועבר למחנה טרבלינקה ושם נפטר. רוב ראשי הקהילה מצאו את מותם במחנה, וחלקם שולחו למחנות אחרים. ב-28 באוגוסט שנת 1940 רוכזו יהודי הקהילה הנותרים בבית הספר המקומי ומשם נשלחו בטרנספורטים[6] שונים למחנות ריכוז ומחנות השמדה. ב־22 באוקטובר 1940 נשלחו כ־185 איש - יחד עם סך הכל למעלה מ -6,500 יהודים מבאדן ומפלינט - למחנה גירס בדרום צרפת במסע לילה וערפל. חלק גדול מהם ועוד חלר נוסף מיהודי לודוויגסהאפן הגיעו לבסוף למחנה אושוויץ שבפולין.
בית העלמין היהודי בעיר נשמר על אף ההפצצות, אולם רוב המצבות נהרסו והרבה מהן חוללו. בין המצבות שנותרו מצויות כמה מסוף המאה ה-18 ועליהן כיתוב בעברית.
קורות הקהילה לאחר השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתום השואה לא קמה קהילה יהודית חדשה בלודוויגסהאפן. מעט מאוד יהודים שבו והתגוררו בעיר והם נחשבו כחלק מהעיר מנהיים השכנה- שם כן הוקמה קהילה יהודית לאחר השואה. בשנת 1960 נעשה ניסיון חלקי לתקן את הנזקים בבית הכנסת היהודי בלודוויגסהאפן שנשרף כאמור ב-1938. הנזק הוערך בשנה זו ב-30,325 DM (מארקים גרמניים בשנים האמורות).[7]
את בית הקברות שיקמו מחדש, מצבות שנותרו תוקנו, ומצבות שנהרסו חודשו. לרגל יום הזיכרון לשואה ב־27 בינואר 2012, נחשפה מצבת זיכרון חדשה לקרבנות הדיקטטורה הנאצית והגירוש ברחבת אוספלאץ- הנמצאת בין מחנה גירס ללודוויגסהאפן. המצבה היא שלט המורה על המרחק בין המקומות הנ"ל. (1027 ק"מ)[8] מאז נובמבר 2007, הונחו אבנים ועליהן כיתובי שמות, מה שמכונה "אבני נגף" באזור העיר לודוויגסהאפן. הן מנציחות את מקום מגוריהם לשעבר של קרבנות יהודים בגרמניה הנאצית; כיום יש בסך הכל כ־275 אבנים (נכון לשנת 2019)[9]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ האנציקלופדיה העברית
- ^ Ludwigshafen (Rheinland-Pfalz), לודוויגסהאפן (ריינלנד-פאלץ), באתר קהילה יהודית- Jüdische Gemeinde
- ^ נולד ב-6 בספטמבר 1875 בגרמניה, קיבל הסמכה לשמש כמלמד, חזן ושוחט והתקבל למשרה זו בקהילה היהודית בלודוויגסהאפן.
- ^ "ועדת הפעולה להדחת זוועה יהודית והחרמת תעמולה"
- ^ יהודי לודוויגסהאפן, באתר מוזיאון בית התפוצות
- ^ מילה לועזית ל"שילוחים"
- ^ Peter Ruf & Ulrike Minor, Juden in Ludwigshafen
- ^ ראה תמונה: http://www.christen-und-juden.de/images/gurs_fr.jpg
- ^ ראה תמונה: https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/a/a7/Paula_Linker.jpg
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Peter Ruf & Ulrik Minor, Juden in Ludwigshafen
- https://www.xn--jdische-gemeinden-22b.de/