קהילת יהודי אוג'דה
קהילת יהודי אוג'דה התקיימה בעיר אוג'דה, שבצפון מזרח מרוקו, לידי הגבול עם אלג'יריה.
ישנו מידע אודות קהילה זו מתקופת הכיבוש העותמאני. אנשי הקהילה נהגו באמצע הלילה בשבתות להתכנס בבתי הכנסת לשירת הבקשות, ולשיר את הפיוט "מה ידידות". אחד המנהגים של הקהילה, כמו בכל קהילות מרוקו, היה לחגוג את המימונה.[1] בימי מלחמת העולם השנייה סבלה הקהילה יחד עם כל תושבי מרוקו מאפליות ורדיפות.
תולדות הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוג'דה, שהייתה הבירה של מזרח מרוקו נמצאת 15 ק"מ מערבית לגבול עם אלג'יריה וכ־55 ק"מ דרומית לים התיכון. העיר נבנתה במישור שמוקף באחד האזורים ההרריים היפים ביותר במרוקו. המאפיין הארכיטקטוני העיקרי של אוג'דה הוא מיקומה של העיר העתיקה במרכזה של העיר.[2] אין בידינו ידיעות על הקהילה היהודית באוג'דה בתקופות מוקדמות, אך ידוע שישבו שם יהודים בתקופת הכיבוש העות'מאני. במאה השמונה עשרה, סבלו יהודי אוג'דה מהתנכלויות מצד הסולטאן מולאי אל-יאזיד (1792-1790), מפני שהם הפרו את "תנאי עומר" והתלבשו כמוסלמים. הסולטאן פקד לקצץ את אוזניהם ואסר עליהם ללבוש בגדים בצבע ירוק, כדי שיוכלו להבדילם מהמוסלמים. עם חדירת צרפת למרוקו בסוף המאה ה-19 חל שיפור במצב היהודים.[3] ב-1908 ראשי קהילת אוג׳דה פנו ליהודי ווהראן שבאלג׳יריה לסייע בידם לפתוח בית ספר של כי׳׳ח.[2] ב־1913 נכבשה מרוקו בידי הצרפתים, אולם שלא כיהודי אלג'יריה, יהודי מרוקו לא קיבלו אזרחות צרפתית. היהודים התגוררו במלאח (שכונת היהודים). המלאח באוג'דה לא היה מוקף בחומה, והרחוב המרכזי שבו נקרא "רחוב היהודים".[3]
התפתחות הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקהילת היהודים המקומית של אוג'דה התווספו במהלך הדורות קבוצות יהודים שהגיעו אליה מאזורים שונים במרוקו וכן מאלג'יריה.
על קבוצת היהודים המקומית נמנים בני המשפחות אזולאי, שרביט, בן שמחון, בן אדיבא ובן גוזי.
מאלג'יריה החלו להגיע יהודים לאוג'דה לקראת סוף המאה התשע עשרה ובהן משפחות אמויאל, עובדיה ובן חמו.
משפחות הרוש, זִין, דרעי, ואמסלם הגיעו לאוג'דה מתאפילאלת.
מאזור מליליה הגיעו לאוג'דה משפחות בן סאקון, בן עזיז, לוי, ובן קמון ומאזור דבדו הגיעו משפחות בן גיגי, בן שושן, מרציאנו ומשפחות הכהנים.[2]
בזמן מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימי מלחמת העולם הראשונה (1914–1918) גרו באוג׳דה קרוב ל־3,000 יהודים,. אז פרץ סכסוך בן המהגרים מאלג׳יריה לבין יהודי המקום.[4]
פעילות ציונית החלה באוג'דה עוד ב־1919, אנשי הקהילה פנו אז לשלטונות בבקשה להקים אגודה ציונית, אך בקשתם נדחתה. ב־1930 הוקם ועד לקרן הקיימת.(מרכז)
אישים מרכזיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבי אהרן שוקרון היה רב הקהילה. הוא למד בצעירותו בדבדו, היה פייטן ומשורר, ומקצת שיריו התפרסמו בחוברת לזכרו.
בדיינות שימשו רבי אברהם חזיזה ורבי דוד עובדיה.
קברו של הצדיק רבי אברהם בן שוקרון היה ליד גן העיר, וקברו של סידי יחייא היה מחוץ לעיר.
באוג׳דה היו שלושה בתי כנסת גדולים: בית כנסת דלחברה, של אולאד בן אישו, של אולאד דרעי, ועוד בתי כנסת ביניהם בית כנסת רבי מימון דהאן, בית כנסת שייך חיים, בית כנסת לקיסארייה.
בית הכנסת הגדול נבנה ב־1930. ממדיו היו: ארבעה עמודים עם כיפה, 15*20 מטרים, עזרת נשים. בית כנסת שקארנא (אולאד שוקרון): שני עמודים, ספסלי ישיבה לאורך הקירות, לתיבה עולים על חמש מדרגות, עזרת נשים.
בית כנסת של יוצאי אלג׳יריה: ארבעה עמודים, ספסל בנוי לאורך הקירות, אין עזרת נשים.[4]
מוסדות לימוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1934 נוסדה חברת עץ חיים ללימודי קודש והשפה העברית בשיתוף, וועד המקומי של קק״ל וכן לתמיכה בהוצאות הלימודים של בני עניים.
חברת זו ארגנה שיעורי ערב והרצאות במהלך הימים וכן הקימה תלמוד תורה.[4]
תלמוד תורה זה נוהל על ידי ועד מפקח ומומן מתרומות חברי הקהילה ומכספי הג'וינט.[3]
במפקד בשנת 1936 נמנו 2,048 יהודים. באותה התקופה יצאו יהודים מן המלאח, וגם משרדי ועד הקהילה שכנו ברובע החדש שבו התיישבו יהודי העיר. ראש בית הדין של הקהילה היה הרב אפרים אנקאווה. בביתו הייתה ספרייה תורנית עשירה. בבית ספר של רשת אליאנס (אגודת "כל ישראל חברים") למדו בשנה זו ארבעים תלמידים. בסופי השבוע למדו ילדי הקהילה עברית ויהדות בתלמוד תורה.[4]
הקהילה בזמן השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימי מלחמת העולם השנייה (1939–1945) תקפה צרפת בהנהגת וישי את מרוקו. תחת שלטון זה היו יהודי מרוקו נתונים להפליות ורדיפות.[3] שערי מרוקו היו סגורים בפני היהודים שרצו לעלות לארץ ישראל. המוצא היחיד היה נמל אלג'יריה ולכן אוג'דה שימשה כתחנת מעבר סמויה ליהודים רבים.[4] השלטון הצרפתי הנהיג שם משטר חסות (פרוטקטורט). בזכות שלטון זה זכו יהודי אוג'דה לשוויון זכויות, אך השלטון התנגד לתת להם אזרחות צרפתית כדי לא להתסיס את האוכלוסייה המוסלמית כנגדם. עקב כך הגבילו את האוטונומיה הפנימית של הקהילה היהודית והנהיגו פיקוח מקיף על המוסדות הקהילתיים. למערכת השיפוט היהודית ניתנה סמכות לעסוק רק בענייני השיפוט האישי. בנוסף, השלטון הצרפתי ביטל את תפקידם של היהודים כגורם מתווך ורבים מהם נאלצו לזנוח את עיסוקיהם ברוכלות, במסחר ובמלאכה. הדי המלחמה בגרמניה חדרו לקהילת אוג'דה דרך אנטישמיות בעיתונים וארגון תנועות נוער לאומיות המזוהות עם האידאולוגיה הנאצית-גזענית.[1]
הקהילה לאחר השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1948 נעזב המלאח (שכונת היהודים) הישן ורק יהודים ספורים נותרו להתגורר בו. רוב היהודים עברו לרבעים חדשים של העיר ומקצתם פתחו חנויות, רבות מהן של צורפי זהב וכסף. בראשית בשנות החמישים מנתה קהילת אוג'דה כ-4,000 יהודים. פעילות ציונית החלה באוג'דה עוד ב-1919, אנשי הקהילה פנו אז לשלטונות בבקשה להקים אגודה ציונית, אך בקשתם נדחתה. ב-1930 הוקם ועד לקרן הקיימת. בין השנים 1946–1948 הוקם סניף של תנועת הצופים היהודיים.[3] בתום מלחמת העולם השנייה התארגנה קבוצה של יהודים ציוניים באוג׳דה כדי לסייע ליהודים שרצונם לעלות לארץ ישראל ולקחת חלק במלחמת העצמאות. שערי מרוקו היו סגורים בפני יהודים שרצו להגר לארץ ישראל. המוצא היחיד היה נמלי אלג'יריה כגון אלג'יר או אוראן, ולפיכן שימשה אוג׳דה תחנת מעבר סמויה ליהודים רבים שעלו לארץ. וועד הקהילה עשה רבות בעזרה לעולים בכספים, בתעודות מעבר לאלג'יריה, ובמתן תעודות שהייה באוג׳דה. כל המתנדבים שהגיעו לאוג׳דה שוכנו במשרדי הקהילה וגם בחדרי החברה קדישא הסמוכה לבית עלמין. מול התנופה הציונית עצרו שלטונות צרפת יהודים שסובבו באוג׳דה ובשאר קהילות מזרח מרוקו ללא קורת גג או תעסוקה. ריכוז העולים לישראל נעשה בקזבלנקה, משם נסעו לפאס, ומפאס הגיעו לאוג׳דה. על העולים היה לעבור את הגבול ולהגיע לקהילת מרניא הסמוכה לאוג'דה. את הדרך בין אוג׳דה למרניא עשו חלקם ברגל, חלקם על אופניים וחלקם ברכיבה על בהמות עד לחווה של יהודי מרוקאי סמוך לגבול. האנשים עברו את הגבול דרך וואדיות עד לחווה של יהודי אלג'ירי, משם הגיעו לקהילת מרניא ואחר כך לנמל ווהראן. היו עולים שהשתמשו במסלול אחר: רוכזו בקזבלנקה, משם נסעו למקנאס, אחרי כן למידלת וארפוד משם עברו את הגבול עד לעיר קולומב בישאר ומשם צפונה עד לווהראן.
בסיוון תש"ח התנפלו המוסלמים על שכונת היהודים. בתים וחנויות של יהודים עלו באש, יהודים רבים הסתתרו אצל אירופאים. בשנת תשי״ד פרצו מהומות באוג׳דה עקב גירוש מלך מרוקו על ידי צרפת. היהודים שילמו על כך מחיר. ארבעה נהרגו ורבים נפצעו.[4]