מקיצי נרדמים

חברת מקיצי נרדמים היא הוצאת ספרים עברית שנוסדה בפרוסיה המזרחית ב-1861. החברה הייתה אחד מהכלים המרכזיים של תנועת ההשכלה היהודית וחכמת ישראל. מטרתה הייתה הדפסת מהדורות מדעיות של כתבי יד עבריים קדמונים הן של ספרי יסוד בארון הספרים היהודי והן של ספרים נדירים ונשכחים. כמו כן יצאו בהוצאה מחקרים וחיבורים מדעיים וכתב עת הנקרא "קובץ על יד". ההוצאה קיימת עד ימינו, כעמותה הרשומה ברשם העמותות. בראש הנהלת העמותה עומד פרופ' חגי בן שמאי ומזכיר הכבוד של החברה הוא דוקטור יהודה צבי שטמפפר.

היסטוריה

רקע

בעקבות צמיחת תנועת ההשכלה במחצית הראשונה של המאה ה-19, הלך וגבר העניין בהוצאה לאור של כתבי יד נדירים, ומהדורות חדשות ומדעיות של ספרים ישנים. ניסיון ראשון להקים מפעל מסודר שידפיס באופן קבוע ספרים עבריים עתיקים ונדירים, נעשה על ידי צבי פיליפובסקי שהקים בשנת 1851 את חברת "מעוררי ישנים". הוא צירף להנהלת החברה את הרב הראשי לבריטניה, נתן אדלר, ונסע לגרמניה שם פגש את הדמויות המרכזיות של אנשי חכמת ישראל, והשיג את תמיכתם במפעל.

במשך 7 שנים הוציא פיליפובסקי ספרים בודדים, אך נראה כי לא זכה לסיוע או למספר חותמים מספיקים (אולי בגלל ריחוקו ממרכזי ההשכלה היהודית) והחברה חדלה מלפעול. חברת "מקיצי נרדמים" שהוקמה שנים ספורות אחר כך, הושפעה ממפעלו של פיליפובסקי, כפי שניתן לראות מהשם הדומה, ומהעובדה שהרב נתן אדלר היה גם אחד משלושת חברי ההנהלה הראשונה של מקיצי נרדמים.

שורשיה של החברה נטועים גם במפעלי הוצאה לאור אחרים בעולם היהודי, כגון מפעליו של לודוויג פיליפסון בגרמנית, ובכתבי עת בהם כתבו משכילים ממזרח אירופה כמו כרם חמד וביכורי העתים, ואחריהם נוספים - בהם הדפיסו כתבי יד ודנו עליהם. בשנות החמישים היו ניסיונות לכמה מפעלי כינוס דומים במזרח אירופה.

התקופה המוקדמת

ההוצאה נוסדה ב-1861 בעיר ליק (Lyck) שבפרוסיה המזרחית (כיום אֶלְק (Ełk), בצפון-מזרח פולין) על ידי הסופר והעורך אליעזר ליפמן זילברמן (1819–1882). ליפמן הכריז על כך בשער עיתונו "המגיד" ב-23 באוקטובר 1861⁩, והעיתון שימש ככלי מרכזי בשיווק החברה ותרם להצלחתה. ראשי החברה היו זילברמן, יחיאל מיכל זקש מברלין ורבי נתן אדלר מלונדון, אך ההנהלה גדלה לשבעה חברים, ביניהם שד"ל, שהיה אחד הראשונים להצטרף לחברה, ומהדורת דיוואן רבי יהודה הלוי שלו היתה בין הספרים הראשונים שהודפסו.

הרעיון בהקמת החברה היה שהחברים ישלמו סכום שנתי קבוע, ויקבלו עותק אחד מכל ספר שהחברה תוציא לאור באמצעות ההכנסות מהמנויים ומתרומות נוספות. במטרה להוציא מהדורות טובות ככל הניתן, בנוסף למהדיר הספר מונו שני קוראים מומחים בתחום שיקראו ויעירו עליו. החברה התקשתה להגיע ליעד הנדרש, 1000 חברים, מיהדות מערב אירופה, ולכן הדפסת הספרים התעכבה עד שהצטרפו אליה משכילים מפולין וליטא, בראשם מתתיהו שטראשון, שהצטרף להנהלת החברה. אלו הצליחו להחתים מספר מפתיע של חברים, ובשנת תרכ"ד (1864), הודפסו ארבעה ספרים ראשונים.

בשל הקושי להשיג חברים משלמים, יזם שטראשון הקמת קרן שתממן את הפעילות. המימון העיקרי הגיע ממשה מונטיפיורי, ולצידו תורמים ידועים נוספים כמו משפחת ששון, הברון דוד גינצבורג וקלמן ויסוצקי. מונטיפיורי אף מונה לראש החברה בתרכ"ה, לאחר מותו של זקש.

הידיעה על הקמת החברה נפוצה בעולם היהודי, והתקבלה בהתלהבות:

חברה שלישית נתייסדה ביתר שאת ויתר עוז שמה נאה לה 'מקיצי נרדמים' והם יחרתו בעט ברזל ועופרת כתבי יד הקדושים אשר בארץ המה למען יהיו שפתותיהם דובבות בקבר חבלים נפלו להם בנעימים למייסדי החברה הזאת והיא התחלת תחיית המתים שתחיה החכמה אשר מתה עמהם והחכמה תחיה את בעליה, ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, והקיצותה היא תשיחך לחיי העולם הבא ברוך מחיה המתים לכו חזו מפעלות אלהים כי גבר עלינו חסדו ועשה עמנו אות לטובה ונתן בלב האנשים האלה שלמים לייסד חברות קדושות האלו לטוב לנו כל הימים להחיותנו כהיום הזה.

— כתבי הרב יהודה אלקלעי, מקיץ נרדמים, 1863 עמ' 574–575

לצד נציגים של קהילות אירופה, הצטרפו לחברה גם חברים ממקומות רחוקים, כגון רבני בגדאד וחתומים מצפון אפריקה. הגיוון בתוך החברים היה רחב מאוד - רבנים ידועים כמו מלבי"ם, הנצי"ב מוולז'ין ורבי שלמה גאנצפריד, לצד משכילים כאד"ם הכהן ואברהם גוטלובר, יום טוב ליפמן צונץ הנוטה לרפורמה ואפילו אברהם פירקוביץ הקראי.

החברה הפסיקה לפעול בשנת תרל"ד (1874), אחרי שהוציאה כמה ספרים חשובים, בראשם האנציקלופדיה התורנית "פחד יצחק" (6 כרכים מתוך 14), תשובות הגאונים, ספר העבור, דיוואן רבי יהודה הלוי, ופסיקתא דרב כהנא. כמו כן הודפס החלק הראשון של "אבן ספיר", יומן המסע של רבי יעקב ספיר בתימן, למרות שאיננו ספר קדום.

תקופת ברלין

פעילותה חודשה בסתיו ה'תרמ"ה (1884) על ידי אברהם ברלינר, והספרים הודפסו בדפוס ראם בווילנה ובדפוס קויפמאן בפרנקפורט דמיין. הרב מתתיהו שטראשון חזר להיות אחד מראשי החברה, לצד חוקרים כמו אברהם אליהו הרכבי ואחרים. בשנה זו נוסד השנתון "קבץ על יד" בו פורסמו כתבי יד קצרים. במשך כ-20 שנה פעלה החברה באינטנסיביות, כאשר הפעם מספר החתומים היה קטן יותר ובא בעיקר מקרב חוקרים בגרמניה, למרות שניסו לגייס חברים ממזרח אירופה באמצעות עיתון המליץ. בתקופה זו השתפרה הרמה המדעית של המהדורות, וגם קצב ההדפסה גדל.

פעילות החברה הדלדלה בשנת 1905 וחודשה שוב בשנת בשנת תרס"ט (1909), ושנה זו נקראה "שנה א'" בפרסומי החברה מאז ועד שנת כ"ג היא שנת 1932. שוב נעצרה הפעילות בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ולאחר המלחמה לא הצליחו להחזיר אותה לפעילות מלאה עד שהתחדשה פעילות החברה בארץ ישראל בשנות השלושים.

בברלין הגיעה פעילות ההוצאה לשיא. והיא הוציאה כמות רבה ביותר של ספרים בכל תחומי היהדות, כולל מחקרים מקוריים, והשלימה את הוצאת האנציקלופדיה היהודית רבת ההיקף "פחד יצחק" של יצחק למפרונטי. כמו כן הוציאו דיוואן שלם של רבי יהודה הלוי בארבעה כרכים, את ספר חסידים, מחזור ויטרי ועוד.

בארץ ישראל

ב-1933 הופסקה פעילות ההוצאה בגרמניה והיא חודשה בארץ ישראל, בראשות שמחה אסף. מאז נמנית שנת תרצ"ג על גבי פרסומי החברה כ"שנה א' לחידוש פעולת החברה והעברתה לא"י". ב-1936 חודש כתב העת "קובץ על יד", בו מתפרסמים מחקרים במדעי היהדות, קטעים מטקסטים עתיקים בההדרה מדעית-ביקורתית ובירורים במדעים משיקים כגון בלשנות עברית. בניגוד למוסד ביאליק ומוסד הרב קוק, שהוציאו גם הם מהדורות מדעיות, אך נגישות יותר לעם ומתוך תפיסה לאומית ומחשבה על רלוונטיות לתרבות החדשה, "מקיצי נרדמים" נותרה מפעל מחקרי אינטלקטואלי.

בין הספרים שיצאו לאור לאורך המאה ה-20: תשובות הרמב"ם (שלושה כרכים), אגרות הרמב"ם, מכילתא דרשב"י, סידור רס"ג ועוד.

ביזמתו של מזכיר החברה בשנות ה-90 של המאה ה-19, חיים ברודי, עסקה החברה (ועודה עוסקת) רבות במחקר ופרסום קטעים מתוך גניזת קהיר – אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים מהמאה ה-9 שנשמרו בבית הכנסת בן עזרא בקהיר ונתגלו על ידי שניאור זלמן שכטר. בשנת תשע"ג, לרגל 150 שנה לחברה, נסרקו כל הספרים שהוציאה לאור, והונגשו לציבור באתר הספריה הלאומית.

הערכה

כמעט כל הספרים שיצאו ב"מקיצי נרדמים" הודפסו מתוך כתבי יד לראשונה. בין הספרים יש ספרי יסוד בהגות יהודית (כגון: "מורה הנבוכים" לרמב"ם, "ספר הכוזרי" לרבי יהודה הלוי), מדרשים (כגון: בראשית רבה, מדרש דניאל, מדרש עזרא), קובצי שו"ת רבים, ספרי מדע יהודיים (כגון "ספר העבור" לרבי אברהם אבן עזרא) ועוד. עם המהדירים בהוצאה נמנו דמויות מרכזיות כשלמה יהודה ליב רפפורט (שי"ר), הרב עזריאל הילדסהיימר, אלכסנדר זיסקינד מימון, חיים ברודי, דוד קסל ואחרים. הגישה בעריכה ובהידור שאבה מהחידושים במחקר האקדמי של התחום, ולא נרתעה מביקורת – הן ביקורת של נוסחים מקובלים ומסורתיים והן פקפוק בזהות מחברים שיוחסו להם כתבים שונים – תוך שהחוקרים והמביאים לדפוס נעזרים במדעים שונים כדי לבסס את טענותיהם בנוגע לטקסטים מקודשים. בניגוד למהדירים אחרים לאורך השנים, "מקיצי נרדמים" הקפידה על מבואות בשפה העברית.

בשנותיה הראשונות היתה החברה מקובלת על כל הזרמים האידיאולוגיים השונים בחברה היהודית. מי שתמכו בפעילות החברה היו מי שראו ערך בשפה העברית והחייאתה, אך היו מי שכפרו בעצם הערך של הדפסת ספרים נשכחים, כגון אברהם אורי קובנר, ואחרים טענו שעדיף לחזק את הספרות העברית החדשה.

בתקופה שהחלה החברה את פעילותה בארץ ישראל, התעוררה התנגדות מסויימת בקרב הציבור היהודי האורתודוקסי, בפרט עקב הדפסת דברים שנראו בעיניהם ככפירה, ב"קבץ על יד". ההוצאה היוותה גם זרז להקמת מוסד הרב קוק, שנוסד כדי להוציא ספרי יסוד וכתבי יד יהודיים במהדורות מדויקות אך ברוח דתית-אורתודוקסית.

על חשיבות ההוצאה ועל רצונו ליטול חלק בה כתב ש"י עגנון לדוד סימונסן באביב תרפ"ט:

לענין מקיצי נרדמים: אין אני מכיר שום מוסד שהוא כל כך מקובל ומרוצה כמקיצי נרדמים. ספרי מקיצי נרדמים נודעים לשם ולתהלה בכל תפוצות ישראל, כל רב וחכם וכל בית מדרש משתדלים לעצרם לעצמם, וגם פה בעירנו ירושלים עיר הקדושה הם במעלה עליונה ויש שמשלמים בעדם ממון הרבה עד שאני למשל איני יכול לקנותם לעצמי מחמת שמחירם כאן גדול ועל זה אני מצטער הרבה. ובודאי ובודאי צריכים לעשות בענין מקיצי נרדמים ולהוציא מחדש את הספרים שכלו מן השוק ולהוציא את ההמשכים של הספרים שהתחילו בהם. אני רואה במקיצי נרדמים חי הנושא את עצמו ואני בטוח שהיו יכולים להקיץ את ההוצאה. אם כבוד תורתו יתן לי רשות ואם כבוד תורתו יצוה לשלוח לי מכל ספר וספר חמשה חמשה אכסמפלרים ולקבוע עליהם מחירים בינונים הריני יכול למכור אותם כאן ולהתחיל גם באספת חתומים, בתנאי שבאמת נוציא את הספרים המובטחים. אדוני, אם לכסף אין דאגה, אפילו אני יכול להמציא סכום ידוע, אלא שאני צריך להיות בטוח שהחתומים ישיגו את הספרים שהם חותמים עליהם.

אישים הקשורים בחברת "מקיצי נרדמים"

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא רשימה ללא פשר, יש להחליף לרשימת מנהלים?.

• שלמה זלמן חיים הלברשטאם אספן ספרים וחוקר, שהיה בין מייסדי החברה. - תרמ"ה-תרנ"ט
• אברהם אליהו הרכבי
• דוד גינצבורג - תרמ"ה-תרע"א
• מרדכי יסטרוב
• שמואל צבי מרגליות
• צדוק כהן
• דוד יעקב סימונסן
• מרדכי בראנן - תרמ"ה-תרע"א
• דוד קאופמן
• נתן פורגס
• בשנת 1924 שימש ש"י עגנון כמזכיר ההוצאה ומאוחר יותר ערך מספר גליונות של "קובץ על יד"
• שמואל שטראשון
• אברהם ברלינר - תרנ"ה-תרע"ד
• אפרים אלימלך אורבך - משנת תשי"א
• ישראל מ' תא-שמע, מזכיר מדעי
• עזרא פליישר, חוקר הגניזה, עמד בראש החברה משנת 1984 ועד מותו ב-2006
• חוקר הגניזה והאסלאם שלמה דב גויטיין
• מאיר בניהו
• מרדכי עקיבא פרידמן
• שמחה עמנואל
• יהונתן יעקבס - מעביר שיפוט אקדמי על כתב העת קובץ על יד

לקריאה נוספת

• ש"י עגנון (עורך), חברת "מקיצי נרדמים" תרכ"ד–תשכ"ד, ירושלים, תשכ"ד.
• שולמית אליצור (עורכת), מתרדמת הגנזים לארון הספרים: מאה וחמישים שנה למקיצי נרדמים, ירושלים, תשע"ג.
• יונתן מאיר, "שרשיה של חברת מקיצי נרדמים במזרח אירופה", מתרדמת הספרים לארון הספרים: מאה וחמישים שנה למקיצי נרדמים, ירושלים, תשע"ג, עמ' 33–45

קישורים חיצוניים

• עותק של "קבץ על יד", באתר HebrewBooks.org
• ע"ד חברת מקיצי נרדמים, המגיד, 23 באוקטובר 1861 – פרסום בעניין החברה בשער העיתון "המגיד"
• ז' דויד, קצרות: מאה שנה ל"מקיצי נרדמים", דבר, 29 בנובמבר 1963
• שירי לב-ארי, ממש תוך סכנת נפשות הצלתי אותם, באתר הארץ, 4 ביולי 2006 - על מכתבי עגנון (מזכיר החברה) לדוד סימונסן (שעמד בראשה)
• מקיצי נרדמים, באתר "גיידסטאר ישראל"
• מקיצי נרדמים (חברה), דף שער בספרייה הלאומית
• ארכיון חברת מקיצי נרדמים, בספרייה הלאומית