לדלג לתוכן

קבוצת המזרח הרחוק

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הצילום האחרון של קבוצת המזרח הרחוק לפני ששתי הקבוצות נפרדו ב-17 בינואר 1912

קבוצת המזרח הרחוקאנגלית: Far Eastern Party) הייתה רכיב מזחלות של משלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה בשנים 1911–1914, שחקרה את מחוזות החוף שלא נבחנו עד אז בחלקו המערבי של כף אדייר באנטארקטיקה. מטרת הקבוצה, בראשות מפקד המשלחת דאגלס מוסון, הייתה לחקור את האזור הרחק מזרחה מבסיסם העיקרי בארץ אדלי, בכוונה להרחיק עד 800 ק"מ לעבר ארץ ויקטוריה. אל מוסון נלוו בלגרייב אדוארד סאטון ניניס, לוטננט בגדוד הצלפים המלכותי, ומומחה הסקי השווייצרי זאוויר מרץ; המשלחת השתמשה בכלבי מזחלת כדי לזרז את התקדמותם על פני הקרח. בחלקו הראשון של המסע התקדמו יפה וחצו שני קרחוני ענק בנתיבם לכיוון דרום-מזרח.

מרץ חוקר בתרוני קרח במשלחת האוסטרלו-אסייתית לאנטארקטיקה

ב-14 בדצמבר 1912, כשהקבוצה הייתה רחוקה כ-500 ק"מ מן המקלט הבטוח של הבסיס העיקרי בכף דניסון, אירעה תאונה, כשניניס והמזחלת שלצידה רץ הבקיעו את כיסוי השלג של בתרון[1] עמוק ואבדו בתוכו. מאחר שהצידה שלהם פחתה במידה מסוכנת, פנו מוסון ומרץ מערבה, לחזור על עקבותיהם, ובהדרגה השתמשו בכלבי המזחלת הנותרים להשלמת מנות המזון הזעומות שנותרו להם. תוך כדי חציית הקרחון הראשון בדרכם חזרה חלה מרץ, ומצבו הוחמר והקשה על התקדמותם. לאחר קרוב לשבוע של התקדמות מועטה מאוד, מת מרץ ומוסון המשיך לבדו.

מרץ וניניס מגיעים אל מצבור "מערת אלאדין"

במשך קרוב לחודש משך מוסון את מזחלתו על פני אנטארקטיקה והצליח לחצות את הקרחון השני, אך המחלה שפגעה גם בו החלישה אותו יותר ויותר. מוסון הגיע אל המקלט היחסי של "מערת אלאדין" - מצבור מזון במרחק 8.8 ק"מ מן הבסיס העיקרי - ב-1 בפברואר 1913, ושם נלכד למשך שבוע כשסופת שלגים עזה השתוללה בחוץ. כתוצאה מכך החמיץ את האונייה חזרה לאוסטרליה; "אורורה" הפליגה ב-8 בפברואר, שעות ספורות לפני שהגיע לכף דניסון, אחרי שהמתינה שם יותר משלושה שבועות. האונייה הוזעקה ברדיו, אך תנאי מזג אוויר מנעו את שובה לבסיס, ומוסון נשאר לחרוף עם הקבוצה המחליפה בכף דניסון עד ש"אורורה" חזרה לשם בדצמבר 1913.

הסיבות למותו של מרץ ולמחלתו של מוסון לא נקבעו בוודאות; מחקר מ-1969 העלה כסברה היפרוויטמנוזיס A, עודף קטלני של ויטמין A, שנגרם כנראה מאכילת הכבדים של כלבי ההאסקי הגרנלנדי שלהם, שכיום ידוע כי הם עשירים במידה יוצאת דופן בוויטמין A. עובדה זו הייתה ידועה אותו זמן למעט מאוד אנשים, בהם האינואיטים, שאינם אוכלים לעולם כבד של כלב האסקי, אך מוסון ומרץ לא היו מודעים לה. אף כי תאוריה זו נחשבת לסבירה ביותר, דעות אחרות חולקות עליה ומעלות אפשרות של חשיפה ממושכת לקור או מתחים נפשיים. ב-1976 תיאר חוקר הארצות ומטפס ההרים אדמונד הילרי את מסעו בן החודש של מוסון כ"סיפור ההישרדות הגדול ביותר, קרוב לוודאי, בתולדות חקר הקטבים".

נתיב קבוצת המזרח הרחוק, מן הבסיס העיקרי בכף דניסון בצפון-מערב, מעבר לקרחוני מרץ וניניס, וחזרה.
מקרא:
  מוסון, מרץ וניניס, 10 בנובמבר - 14 בדצמבר 1912
  מוסון ומרץ, 14 בדצמבר 1912 - 8 בינואר 1913
  מוסון לבדו, 8 בינואר - 8 בפברואר 1913

הבסיס העיקרי של המשלחת האוסטרלו-אסייתית לאנטארקטיקה הוקם בינואר 1912 בכף דניסון במפרץ קומונוולת', ארץ אדלי. מיקום זה נמצא הרחק מערבה מכוונתו המקורית של מפקד המשלחת דאגלס מוסון; קרח סחף דחוס מנע מספינת המשלחת "אורורה" לעגון קרוב יותר לכף אדייר, הגבול המזרחי המקורי שהציב לבסיס המשלחת. רק לאחר ש"אורורה" - כשפניה מערבה - הקיפה את לשון הקרח של קרחון מרץ (למען הפשטות, ערך זה מתייחס אל קרחוני מרץ וניניס בשמות שניתנו להם לאחר המשלחת. במהלך המשלחת עצמה היו אלה קרחונים ללא שם.) נמצא מעגן מתאים.

תוך מאבק ברוחות הקטאבטיות שעטו עליהם במלוא עוצמתן מרמת הקוטב, הקימו אנשי קבוצת החוף את צריפם והחלו בהכנות למסעות המזחלות בקיץ הבא. האנשים הכינו בגדים, מזחלות, אוהלים ומנות מזון קצובות, שהכילו בעיקר פמיקאן וביסקוויט פלאסמון, שאפשר היה לכתוש, לערבב במים ולהרתיח ליצירת נזיד או מרק שנודע בשם "הוש". למנות הקצובות נוספו מצרכי יסוד כמו חמאה, שוקולד ותה; קצבת המזון היומית נקבעה בסביבות 960 גרם לאדם. מוסון ניהל קבוצות סקר מוגבל ופרס כמה מצבורי צידה. הידוע במצבורים אלה היה "מערת אלאדין", שנכרה בקרח על המדרון במרחק 8.8 ק"מ מדרום לצריף הראשי.[2]

ב-27 באוקטובר 1912 התווה מוסון את תוכנית מסעות המזחלות לעונת הקיץ. מבין שבע קבוצות המזחלת שנועדו לצאת מכף דניסון, יפנו שלוש מזרחה. על קבוצת החוף המזרחי, בהנהגת הגאולוג ססיל מאדיגן, הוטלה המשימה לחקור מעבר ללשון קרחון מרץ; אנשי הקבוצה יקבלו בשלב הראשון סיוע מקבוצת המזרח הקרוב בהנהגת פרנק סטילוול, שתפנה בהמשך למיפוי האזור שבין כף דניסון לקרחון.[3]

הקבוצה האחרונה, בהנהגת מוסון, נועדה לנוע במהירות דרומית לקבוצת החוף, לעבר ארץ ויקטוריה, אזור שכבר חקר במהלך המשלחת הבריטית לאנטארקטיקה של ארנסט שקלטון בשנים 1908–1909. הוא קיווה להרחיק כדי 800 ק"מ מזרחה, שבמהלכם יעסוק באיסוף נתונים וממצאים גאולוגיים ובמיפוי החוף ויתבע חזקה על הטריטוריה לכתר.

לעוזריו בקבוצת המזרח הרחוק ייעד מוסון את אדוארד ניניס, לייטננט בגדוד הרובאים המלכותי, ומומחה הסקי השווייצרי זאוויר מרץ. הם היו אחראים על כלבי המזחלת מגזע האסקי גרנלנדי - שרק בעזרתם תוכל הקבוצה לעבור את המרחק במהירות שלה התכוון מוסון. ניניס ומרץ עשו את החורף בהכנת הכלבים למסע, בתפירת רתמות ובלימוד הכלבים לרוץ בצוותים עם המזחלות. כל אחת מן הקבוצות נדרשה לחזור לכף דניסון עד 15 בינואר 1913, כדי ש"אורורה" תוכל לאסוף את האנשים ולהימלט מן המים האנטארקטיים לפני שקרח החורף יסגור עליה.

המסע מזרחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוסון נשען על מזחלת ליד מצבור "מערת אלאדין" במסע מזרחה

סופות שלג מנעו מן הקבוצות לצאת מכף דניסון עד 10 בנובמבר 1912, ארבעה ימים לאחר מועד היציאה המתוכנן. ביומנו, תיעד מרץ את מזג האוויר המתבהר כ"אות טוב בהחלט". מוסון כתב מכתב קצר לארוסתו, פאקואיטה דלפראט:

מזג האוויר יפה הבוקר אם כי הרוח עדיין נושבת. אנחנו יוצאים בעוד שעה. יש לי שני חברים טובים למסע, ד"ר מרץ ולייטננט ניניס. אין זה סביר שאיזה מזל ביש ימצא אותנו, אבל אם לא אחזור אלייך באוסטרליה, אנא, דעי שאני אוהב אותך באמת ובתמים. אני מוכרח לסיים כאן כיון ששותפי למסע מחכים.

[4][5]

חששות כאלה היו שכיחים בקרב היוצאים למסעות מזחלת ממושכים. גם ניניס כתב לפני היציאה לדרך:

אני מוכרח לסיים כאן, אולי למשך חודשיים, אולי לתמיד, כי מי יודע מה עלול לקרות במשך החודשיים הבאים.

חששות דומים מאסון אישי ביטא ביומנו ביום שלאחר פגישתו עם מוסון. כדי להימנע ממוות איטי ללא אפשרות חילוץ, במקרה של נפילה לבתרון, תכנן לקחת עמו חפיסה של טבליות ציאניד.[4]

לאחר צאת הקבוצות של מדיגאן וסטילוול, עזבו מוסון, ניניס, מרץ ושבעה-עשר הכלבים את כף דניסון בשעת אחר-צהריים מוקדמת והגיעו אל "מערת אלאדין" כעבור ארבע שעות. לאחר לינת לילה במקום, הצטיידו במצרכים נוספים וארגנו מחדש את המזחלות. צוות הכלבים הראשון נועד לגרור שתי מזחלות מחוברות, שתישאנה יחדיו את מחצית המשקל של צידת הקבוצה. יתר המצרכים הונחו על המזחלת השלישית, שאותה גרר צוות הכלבים השני.[6]

למחרת היום יצאו תחילה דרומה, כדי לעקוף בתרונים ממזרח, והספיקו לעבור 13 ק"מ לפני שמזג האוויר אילץ אותם לעצור ולהקים מחנה. רוחות חזקות כפו עליהם להישאר באוהל, "ארמון השלגים" כפי שכינה אותו מוסון, עד 13 בנובמבר, ואז הצליחו לעבור מרחק קצר לפני שמזג האוויר החמיר שוב. עוד שלושה ימים נשארו באוהל, בלי יכולת אף להדליק את הכירה. כשהשתפר מזג האוויר ב-16 בנובמבר, הצטרפו אליהם הקבוצות של מדיגאן וסטילוול. שלוש הקבוצות נעו יחד למשך רוב היום הבא, לפני שקבוצתו של מוסון נפרדה מן השתיים האחרות והמשיכה להתקדם בשעות אחר הצהריים המאוחרות.[7]

קרחוני מרץ וניניס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצה פנתה לדרום-מזרח, אל קרחון מרץ, כשמרץ גולש לפנים ומוסון וניניס נוהגים בכלבים, התקדמה הקבוצה 24 ק"מ ב-18 בנובמבר. זאת על אף היתקלות בזסטרוגי - רכסים בקרח כתוצאה מן הרוח - שהגיעו בגובהם עד 90 ס"מ וגרמו לכלבים להחליק ולמזחלות לנטות לצדדים. במשך היום עברו שתי פסגות, מוסון כינה אותן "מאדיגן נונאטאק" ו"פסגת אורורה", על שם מנהיג קבוצת החוף המזרחי וספינת המשלחת. ביום הבא החלו בירידה התלולה אל תוך קרחון מרץ. אחרי שהמזחלות השיגו כמה פעמים את הכלבים, הורשו ההאסקים לרוץ חופשיים במורד.[8]

לאחר ירידה תלולה במיוחד ביום הבא, כמעט אבדה מחצית מצוות הכלבים של מוסון - שנרתמו שוב אל מזחלותיו - כשנפלו אל תוך בתרון. הם חולצו משם, אבל מוסון החליט לעצור לחנייה כשאחד ההאסקים, כלבה בשם ג'ינג'ר, המליטה את הראשון בשגר בן ארבעה-עשר גורים.

במהלך הימים הבאים, המשיכה הקבוצה בדרכה על פני הקרחון. הם פיתחו שיטה לחציית הבתרונים הרבים; החלוץ, על מגלשי סקי, היה חוצה את השלג המכסה על הבור, ולאחר שחצה אותו בהצלחה, היה הראשון בשני צוותי הכלבים בא בעקבותיו. רק לאחר שצוות הכלבים הראשון השלים את החצייה, היה השני בא אחריו, "אחרת", כתב מוסון, "היו הכלבים שבמאסף פונים היישר למקום שם נמצאו כלבי החלוץ, יהיה מקום זה אשר יהיה, חוצים פינות באלכסון וגוררים, קרוב לוודאי, את המזחלות הצידה אל תוך בתרון". אבל למרות אמצעי הזהירות שנקטו, נפל ניניס וחולץ משלושה בתרונים, באחד המקרים כאשר התברר להם שנטו את אוהלם על שפת בתרון.[9]

אחרי שמוסון החליק אל תוך בתרון, החלו אנשי הקבוצה לקשור את עצמם אל המזחלות כאמצעי זהירות. ניניס פיתח עוורון שלג, שמוסון טיפל בו בסולפט אבץ וקוקאין הידרוכלוריד. הם גם איבדו כלבים; אחד שבר את רגלו ונורה, אחר חלה, ושלישי נפל לבתרון ואבד. ב-24 בנובמבר הגיעה הקבוצה אל צידו המזרחי של קרחון וירדה אל המישור.

שוב על קרקע מישורית, החלו להתקדם במהירות. הם הקיצו בבוקר 27 בנובמבר אל מראה קרחון נוסף (שנודע בהמשך בשם קרחון ניניס), גדול פי כמה מקודמו. כמו בקרחון הראשון, היה עליהם להתיר את הכלבים מן המזחלות ולרדת בזהירות במדרון הבוגדני. לאחר הגיעם אל מרגלות הקרחון, עשו ארבעה ימים בחציית שדות של בתרונים, תוך מאבק ברוחות חזקות ובאור קלוש, שהכביד על הניווט.[10]

בתנאים קשים אלה, נעשו הכלבים חסרי-מנוחה; אחד מהם, שאקלטון, קרע את שק המזון של אנשי הקבוצה וזלל חבילה בת 1.250 ק"ג של חמאה, שהייתה חיונית לתזונתם ולהשלמת תערובת הבשר והשומן המיובש (hoosh).[11] ב-30 בנובמבר הגיעה הקבוצה אל הגבול המזרחי של הקרחון והחלה לרדת אל הרמה המישורית שמעבר לו, אז מצאו עצמם לנוכח ראש של זסטרוגי, ששוליו היו חדים כל כך ששמו לאל כל אפשרות של שימוש בכלבים. גרוע מזה, הטמפרטורה עלתה ל-1° צלזיוס והתמוססות השלג הקשתה על הגרירה; הקבוצה עברה להתקדמות בשעות הלילה כדי לעקוף את התנאים הגרועים ביותר.

ממרומי הרכס בצידו המזרחי של קרחון ניניס, החל מוסון להטיל ספק בדיוק הדיווחים על יבשה ממזרח שמסר צ'ארלס וילקס במהלך משלחת החקר של ארצות הברית בשנים 1838–1842. לפי חישוביו של וילקס, רשם מוסון ביומנו, "נראה שאנחנו חורגים עכשיו מקצה היבשת האמיתית". מודאג מחפיפה עם קבוצת מאדיגן לכיוון צפון, הפנה את קבוצתו דרומה.[12] הם התקדמו יפה בתחילה, אבל החל ב-6 בדצמבר כלאה אותם סופת שלגים באוהלם למשך שלושה ימים. ב-9 בדצמבר יצאו שוב לדרך, אבל בעיות בריאות הטרידו אותם. מוסון פיתח כאבי עצב קשים בצד השמאלי של פניו, מרץ סבל מכאבי גב עקב השינה על הקרח ואצל ניניס הופיעה מורסה על אחת מאצבעותיו. כאבי המורסה התעצמו עד שמנעו ממנו שינה, וב-13 בדצמבר פתח אותה מוסון באיזמל מנתחים.[13]

ניניס, במדי חיל הקלעים, לפני המשלחת.

בערב 13 בדצמבר ארגנו מוסון ומרץ מחדש את המזחלות. המזחלת האחורית, שנשאה עליה את רוב המטען, הייתה שחוקה מאוד, והם החליטו לנטוש אותה. יתר המצרכים חולקו מחדש בין שתי המזחלות הנותרות. רוב הציוד החשוב - האוהל ורוב המזון - אוחסן על המזחלת האחורית החדשה; אם יקרה שיאבדו מזחלת בבתרון, הניחו, תהיה זו המזחלת הקדמית, החיונית פחות. כיוון שהמזחלת האחורית הייתה כבדה יותר, החזקים ביותר בין הכלבים שנותרו הוקצו לגרירתה. במחנה השאירו כמות קטנה של צידה, לרבות המזחלת הנטושה ויריעת אוהל, ללא רצפה או מוטות.[14] בצהרי היום הבא נמצאו במרחק 497.6 ק"מ מן הצריף בכף דניסון. מרץ היה החלוץ, פותח נתיב על גבי מגלשי סקי. מוסון ישב על המזחלת הראשונה; ניניס צעד ליד השנייה. ביומנו סיפר מרץ אותו לילה:

בסביבות השעה 1 בצהריים, חציתי בתרון, דומה למאה בתרונים קודמים שעברנו בשבועות האחרונים. קראתי בקול "בתרון!", פניתי בזווית ימינה והמשכתי קדימה. כעבור כחמש דקות, הסתכלתי לאחור. מוסון היה אחרי, מסתכל במזחלת שלפניו. לא ראיתי את ניניס, על כן עצרתי לעוד מבט. מוסון הסתובב לראות מדוע אני מסתכל אחורה. בו ברגע קפץ מעל המזחלת וחזר בריצה לאחוריו. כשהניד בראשו, באתי בעקבותיו, נוהג במזחלת שלו.

ניניס, המזחלת שלו וצוות הכלבים שנהג נפלו אל תוך בתרון ברוחב 3.3 מ', בעל קירות קרח ישרים. על גבי מדף בעומק הבתרון, ראו מוסון ומרץ שניים מן הכלבים - אחד עדיין בחיים, אבל פצוע קשה - ואת שרידי המזחלת של ניניס. לחברם לא היה כל זכר. הם העריכו שהמרחק אל המדף הוא כ-45 מטרים, רחוק מכדי שהחבלים שלהם יגיעו אליו. "כעבור זמן קצר הפסיק הכלב לגנוח", כתב מוסון ביומנו אותו לילה. "קראנו והאזנו במשך שלוש שעות, אחר הלכנו כמה קילומטרים אל גבעה וערכנו תצפיות מיקום. חזרנו, קראנו והאזנו במשך שעה. קראנו את טקס הקבורה."[15] "לא יכולנו לעשות דבר," כתב מרץ ביומנו אחרי מותו של ניניס. "עמדנו, חסרי-ישע, ליד קברו של חבר, הטוב שבחברי בכל המשלחת."[16]

יחד עם האוהל לעתות סערה, רוב מזונם הם וכל מזון הכלבים, איבדו מוסון ומרץ את הכשיל והאת, המכנסיים האטומים למים של מרץ ואת קסדתו. על המזחלת של מוסון נמצאו הכירה, הדלק, שקי שינה ודי מזון לעשרה ימים. הסיכוי המיידי הטוב ביותר שלהם היה בחזרה אל המחנה שעזבו יומיים קודם לכן, שם השאירו את המזחלת הנטושה ואספקה, במרחק 24 ק"מ מערבה. הם הגיעו אליו תוך חמש שעות וחצי, ומרץ עשה שימוש ביריעת האוהל, עם המגלשיים מן המזחלת הנטושה ומוט סקי, כמוטות להקמת מחסה.[17]

שני נתיבים אפשריים היו להם לחזור בהם אל כף דניסון. האפשרות הראשונה הייתה לשים פעמיהם אל החוף, שם יוכלו להשלים את מצרכיהם הדלים בבשר כלבי-ים ולקוות לפגישה עם קבוצת מאדיגן; נתיב זה יאריך במידה רבה את הנסיעה, ובקיץ אי אפשר היה לבטוח בקרח הים. או, אם יסטו במידת מה דרומה מן הנתיב שבו יצאו בראשית דרכם, יוכלו לקוות לעקוף את הבתרונים הגרועים ביותר ולהחיש את התקדמותם. מוסון בחר בדרך הפנימית, ומכאן שבהיעדר בשר כלבי-ים טרי לא תהיה להם ברירה אלא לאכול את כלביהם הנותרים. הכלב הראשון - ג'ורג' - נקטל בבוקר הבא, בשרו טוגן וחולק בין שניהם לכלבים, שהיו קרובים לגווע ברעב. "בסך הכל, הוסכם שהוא בסדר," כתב מוסון על הבשר, "אף כי היה לו טעם חזק, טחוב וישן, והוא היה סיבי כל כך, שאי אפשר היה ללעוס אותו כראוי."[17]

מרץ, בתצלום מלפני המשלחת.

לפני צאתם לדרך הניפו את דגל בריטניה - דבר ששכחו לעשות בנקודה הרחוקה ביותר שהגיעו אליה - ותבעו חזקה על השטח לכתר הבריטי. עם עליית הטמפרטורה, עברו להתקדמות בשעות הלילה כדי לנצל את פני השטח, הקשים יותר הודות לקור. בצעדות הליליות השיגו התקדמות של קרוב ל-29 ק"מ והיו מרוצים מעצמם. עם זאת, התלאות לא הניחו להם. מוסון סבל מכאובים עקב עוורון שלג, שנגרם מן הצורך לנווט בתנאי תלבונת, וגם הטיפול שמרץ נתן לו, בקודאין ובמשחת אבץ, לא פתר את הבעיה. הכלבים הנותרים הלכו ונחלשו, והיה הכרח לקטול עוד שניים מהם ולחלק את בשרם שוב בין מוסון ומרץ לכלביהם. הבשר הנוקשה לא ערב לשניים, אך הם נהנו מן הכבד, שהיה לפחות רך. מאחר שרק שלושה כלבים נותרו, ורק אחת מהם עוד הייתה מסוגלת לגרור כהלכה, נאלץ מרץ לחדול מפריצת הדרך ולהצטרף אל מוסון ברתמת הגרירה. התקווה, שהאור המשופר בשעות היום יקל על התקדמותם נכזבה, כשעליית הטמפרטורה אילצה אותם לבוסס בשלג נמס ובוצי. לא נשארה להם ברירה אלא לחזור למסע לילי, על קשיי הניווט והנפילות התכופות הכרוכות בו.[18]

מותו של מרץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים הבאים המשיכו בדרכם ועד 23 בדצמבר עברו 184 ק"מ ממקום מותו של ניניס, אך אז, בהתבהרות רגעית במסך השלג הכבד שאפף אותם, גילו לחרדתם, כי הם נמצאים בלבו של שטח זרוע בתרונים. הם החליטו לחנות באשר הם עד להתבהרות, אך מצאו להוותם, שאינם יכולים לנוע קדימה וכל כיוון אחר עלול להרחיקם בהרבה ממטרתם, מצב מסוכן בהתחשב במיעוט הצידה שעמדה לרשותם. שני הגברים סבלו, אבל מבין שניהם, היה זה מרץ שהחל לחלות ממש. הוא התלונן על כאבי בטן, ומיחושיו החלו להאט אותם בהתקדמותם. הכלבה פבלובה נקטלה, וכך נשאר רק כלב אחד ויחיד. מוסון החליט להקל ממטען המזחלת, והם נטשו מאחוריהם חלק גדול מן הציוד, לרבות המצלמה, סרטי הצילום וכל הציוד המדעי, פרט לתאודוליט. גם הקלת המטען לא פתרה את בעיית הבתרונים, ועל כן ששו להופעת שמיים בהירים ושמש זורחת בבוקר הבא, שאפשרו להם להתקדם בבטחה בלי לחזור על עקבותיהם, אבל כעבור 6 ק"מ בלבד נאלצו לעצור, משום שבחום השמש התרכך השלג עד שמנע מהם התקדמות גם עם המטען הקל שנותר. בישול ממושך של בשר הכלבה האחרונה ריכך אותו כראוי, אבל מוסון חלם בכל זאת אותו לילה על ביקור בקונדיטוריה, שהסתיים באכזבה כשדלתה נסגרה לפניו לפני שקיבל את המעדן שהזמין.[19]

ב-6 בינואר התמוטט מרץ, ומוסון, שגרר אותו על המזחלת נאלץ לעצור ולחנות. לפנות בוקר ב-8 בינואר נפח מרץ את נשמתו לאחר שעות של דמדומי הזיה. מוסון הגה במצבו ובסיכוייו להגיע לכף דניסון. החולשה, הרעב ובריאותו המעורערת הביאוהו למחשבה, עד כמה קל יותר יהיה פשוט לוותר, להישאר באשר הוא ולגווע לצד מרץ, אותו גורל שפקד, אם כי הוא לא ידע זאת, את סקוט וחבריו זמן קצר לאחר מכן. אך משהו בקרבו לא הניח לו לוותר והוא גמר אומר להמשיך כל כמה שיוכל, להגיע או למות בדרך.[20] ביומיים הבאים מנעו רוחות חזקות ממוסון להמשיך בדרכו, והוא הקדיש את הזמן להתארגנות להליכה ביחידות, בכך שניתק את המחצית האחורית של המזחלת וסידר מחדש את המטען. כדי שלא יהיה עליו לשאת דלק נוסף לכירה, בישל את שארית בשר הכלבה. הוא גרר את גופת מרץ מן האוהל, הקים מעליה תל מגושי שלג לא מהוקצעים והציב צלב, שיצר משתי קורות רזרביות של המזחלת, בראשו. למחרת קרא את תפילת האשכבה על קבר חברו.

חצי המזחלת של מוסון, שבה השתמש בחלק האחרון של מסעו.

עם התבהרות מזג האוויר ב-11 בינואר, המשיך מוסון בדרכו מערבה. המרחק אל כף דניסון, להערכתו, היה 160 ק"מ. לאחר הליכה של 3.2 ק"מ אילץ אותו כאב ברגליו לעצור; הוא מצא, שהסוליות של כפות רגליו נפרדו כשכבה שלמה. לאחר שמשח את העור הפצוע ומעלה השלפוחיות בלנולין, החזיר את העור החיצוני שניתק, כרך אותו בתחבושות ועטף את רגליו בכמה זוגות גרביים בתוך מגפיו, המשיך בדרכו, אך קודם לכן הסיר חלק מבגדיו העליונים והתענג על חמימות השמש.[21] "נראה שכל גופי נרקב בגלל מחסור בתזונה," רשם ביומנו, "קצות אצבעות מוכי כפור מתמגלים, ריריות האף נעלמו, בלוטות הרוק בפה מסרבות לתפקד, העור מתקלף ונושר מכל הגוף." מצבו היה דומה להדאיג לזה של מרץ, והוא ייחס אותו לתשישות-יתר ולרעב. לו שיער את הסיבה האמיתית למחלת שניהם, היה מודאג עוד יותר, אך הסכנה להרעלת ויטמין A כתוצאה מאכילת כבד של כלבי האסקי נודעה רק עשרים או שלושים שנה מאוחר יותר.[22]

במהירות ממוצעת של 8 ק"מ ביום, החל מוסון לחצות את קרחון מרץ. ב-17 בינואר התבקע תחתיו כיסוי שלג של בתרון, אבל החבל שסביב מותניו היה קשור למזחלת ועצר את נפילתו. הטיפוס חזרה אל שפת הבתרון נמשך למעלה מארבע שעות וגזל את שארית כוחותיו הדלים, אך בסופו של דבר הצליח להגיע אל קרקע מוצקה, ואז חגג את הצלתו בבישול ואכילת כמות גדולה מהרגיל של בשר כלבים.[23]

כדי למנוע הישנות של מצב כזה, עיצב מוסון סולם חבלים, שחיבר בקצהו אל המזחלת ונשא על כתפו. הסולם הוכיח את יעילותו כמעט מיד, ועוד פעמיים בימים הבאים איפשר לו לטפס ולעלות מתוך בתרונים. אחרי שסיים לחצות את קרחון מרץ, הגביר את קצב התקדמותו, וב-28 בינואר התגלה לעיניו נונאטאק מדיגאן. למחרת היום, אחרי הליכה של 8 ק"מ, התגלה לעיניו גלעד אבנים מכוסה בד שחור, במרחק 270 מטרים לימינו. בתוך המחסה הזה מצא מזון ופתק מארצ'יבלד לאנג מקלין, שיצא עם פרנק הרלי ואלפרד הוג'מן בפקודת רב החובל של "אורורה", ג'ון קינג דייוויס, לחפש את קבוצת המזרח הרחוק. המזון והפתק הושארו שם רק שש שעות קודם, בתקווה נואשת, שאיך שהוא, בתוך ישימון השלג הכביר, יצליחו חבריהם לאתר אותם ולהפיק מהם תועלת. ואכן, הטובה שהפיק מוסון משליחותם עלתה על כל המצופה. הפתק הודיע על מיקום הגלעד ביחס למצבור "מערת אלאדין" ועל מצב יתר חברי המשלחת והאונייה אורורה, ומוסון שש לגלות, שלא זו בלבד ששלום לאנשיו, אלא שהוא קרוב למקור מזון וביטחון כדי שמונה ק"מ מכפי שסבר. מעודד ובטוח ביכולתו להגיע אל כף דניסון בשלום, המשיך מוסון בדרכו.[24]

קרמפון להליכה על קרח
קרמפוני הליכה

לאחר תיקונים בנתיב לפי ההוראות בפתק של מקלין, נעזר מוסון ברוח החזקה שהסיעה אותו בשבתו על המזחלת בהצלחה כזאת, שבסוף אותו יום מצא עצמו הרחק מזרחה למערת אלאדין. נסיונותיו להתקדם מערבה נתקלו בקשיים בגלל מצב הקרח והרוח, שנשבה מן הצד. כיוון שהשאיר את הלוחות המסומרים (crampons) למניעת החלקה מאחור, כשפרק את המטען להקל על התקדמותו, התקשה בהליכה על הקרח ולאחר נפילות חוזרות ונשנות, החליט לחנות ולעצב לו לוחות מסומרים משלו. לצורך זה השתמש בקרשים מתיבות אריזה ובמסמרים, ברגים ונעצים ככל שהשיגה ידו ממה שנמצא על המזחלת ואת כל אלה חיבר בפתילות מנורה אל נעלי השלג שלו. לאחר כתשעה ק"מ התפרקו עזרי הקרח מלאכת יד, ומיד אחר כך נתקעה המזחלת בבתרון צר. מאמצי החילוץ גזלו את שארית כוחותיו והוא החליט לעצור למשך הלילה. סופת שלג עיכבה אותו למחרת היום, עד אחר הצהריים של 1 בפברואר. עזרי הקרח החדשים התפרקו שוב לאחר שלושה ק"מ, אבל אז מצא את עצמו, לגודל רווחתו, בפתח מערת אלאדין. הוא מצא שם מזון, כולל תפוזים ואננס, ומקלט בטוח שסיפק לו, לראשונה מזה ימים רבים, מנוחה אמיתית. אך כשרצה לצאת שוב לדרך למחרת בבוקר, נאלץ להימנע מכך בגלל תנאי הרוח והשלג ומצב הציוד הרעוע שהיה ברשותו. יום אחר יום עבר עליו שם, בהמתנה לשיפור במזג האוויר ובחרדה להפלגתה הממשמשת ובאה של "אורורה". מצבו הגופני היה מעורער, והוא תלה את האשם גם במצב המזון, שנשאר זמן רב במצבור וייתכן שהתקלקל. ב-8 בפברואר נרגע סוף סוף מזג האוויר והוא העז לצאת לדרך, הפעם ללא תקלות, אך כשראה מרחוק את מפרץ קומונוולת' נפל לבו, כשהבחין בנקודה מעשנת על פני המים, מן הסתם "אורורה", שיצאה לדרך בלעדיו. מדוכדך המשיך בדרכו, בבלי דעת אם ימצא עוד מישהו בכף דניסון או שהאונייה לקחה את כולם. אך מקץ זמן מה נגלה לעיניו כף דניסון ושם ראה, לפתע פתאום, שלושה אנשים נעים בשטח. הוא נופף להם בידיו ולאחר כ-30 שניות נענה בנפנוף תשובה - היה ברור שהשלושה קיימו תצפית מתמדת בהמתנה לבואו.[25]

מפגש בכף דניסון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המפגש ומסירת פרטי הטרגדיה של מות מרץ וניניס, נודע למוסון, שהאונייה הפליגה שש שעות קודם לכן, לאחר המתנה ממושכת, מחשש שהקרח יסגור עליה וימנע את יציאתה. שידור רדיו הודיע על בוא מוסון והזעיק אותה חזרה אל כף דניסון, אבל כאשר הגיעו למפרץ קומונוולת', השתוללה סופה שמנעה את ההתקרבות אל החוף והורדת סירה לאסוף את האנשים, שחיכו, עם כל המטען החיוני, לרגע זה. האונייה נאלצה לחזור ולהפליג ומוסון וששת אנשיו שהמתינו לשובו נאלצו לבלות את החורף בכף דניסון עד שהאונייה תוכל לחזור לקחתם באביב הבא.[26] מגורי החורף הוכנו לאפשרות זאת, ורב החובל דייוויס ידע, שאם לא יגיע בעוד מועד לאסוף את קבוצתו של פרנק ויילד, שלא הייתה מצוידת לשהייה במשך החורף, יגזור בכך מוות בטוח על שמונת האנשים. קבוצת החוף הסכימה, בצער ובאי-רצון, שזו ההחלטה הנכונה, אך רבים מן הימאים זעמו על נטישת מוסון, במצב בריאותו המעורער ואחרי התלאות שעבר, בכף דניסון הנידח למשך כל החורף. הם הביעו את נכונותם לרדת בסירה כדי לחלץ את האנשים גם במחיר הסיכון שבכך, אך דייוויס שלל את האפשרות וכשהוג'מן יצא אל קצה החוף המערבי ב-10 בפברואר וראה שהאונייה איננה עוד, היה זה רגע קשה לו ולאנשיו, מה גם שבינתיים נרגעה הרוח וסירה הייתה יכולה לבוא אל החוף לקחתם ללא קושי. עם זאת, כפי שמוסון אמר לאחר זמן לפיליפ לואו, שעמד אז בראש הארגון הלאומי האוסטרלי של משלחות חקר לאנטארקטיקה (ANARE), סביר להניח שהאילוץ להישאר במגורי החורף בכף דניסון הציל את חייו, כי הוא לא האמין שהיה שורד את המסע בים, זמן קצר כל כך אחרי הניסיונות הקשים שעמד בהם.[27] עם זאת, השהות הממושכת בקור העז ובבידוד של כף דניסון גבתה מחיר משלה. סידני ג'פריס, מפעיל הרדיו שהגיע עם ה"אורורה" ונשאר עם אנשיו של מוסון למשך החורף, לא עמד בקשיים והחל לגלות סימני אי-שפיות. הוא חשב, שיתר אנשי הקבוצה זוממים לרצוח אותו ואיים לחשוף את מזימותיהם בשובו לאוסטרליה. עם זאת, בתוך טירופו גילה גם רגעי שפיות והגיון, והמשיך על אף הכל במשימה הקשה והתובענית של שמירת קשר הרדיו הדו-כיווני עם תחנת האי מקווארי ומשם לאוסטרליה. מוסון, שחשש מהשפעתו המידבקת של השיגעון על שאר האנשים, בודד את ג'פריס ושם אותו ללעג לפני שאר הקבוצה בציינו, כי "בתי המגורים מועטים ומרוחקים זה מזה באנטארקטיקה".[28] ג'פריס המשיך בתפקידו כקצין רדיו, עד שבספטמבר נמצא ששלח הודעה כוזבת בשם מוסון, ולא הייתה ברירה אלא לשלול ממנו את הגישה לרדיו. עם שובם לאוסטרליה ב-1914 אושפז ג'פריס בבית חולים פסיכיאטרי. במבט לאחור אל 1913 סיפר מוסון לארוסתו, פקואיטה, כי במשך החורף הזה היה עסוק רוב הזמן בשמירת שפיותו הוא וזו של אנשיו.[29]

צלב זיכרון למרץ וניניס, שהוקם בכף דניסון בנובמבר 1913.

ה"אורורה" חזרה אל כף דניסון בקיץ הבא, באמצע דצמבר, להחזיר את האנשים הביתה.[16]

הגורם למחלותיהם של מוסון ומרץ עודנו, בחלקו, בגדר תעלומה. בימים ההם ייחס מקלין - הרופא הראשי של המשלחת ואחד האנשים שנשארו בכף דניסון - את מחלתם לדלקת מעיים; מוסון כתב ב"משכן הבליצארד", הדין וחשבון הרשמי של המשלחת, שמרץ מת מאפנדיציטיס, חום גבוה, רעב וחשיפה לקור.[22] מחקר של ג'ון ברטון קללאנד ורונאלד ורנון סאות'קוט מאוניברסיטת אדלייד הסיק, שמן התסמינים שמוסון תיאר - נשירת שיער, התקלפות עור וירידה במשקל, דיכאון, דיזנטריה וזיהומי עור חוזרים ונשנים - עולה, שהאנשים סבלו מהיפרוויטמינוזיס A, צריכת-יתר של ויטמין A. ויטמין זה נמצא בכמויות גבוהות מן הרגיל בכבדים של כלבי האסקי גרנלנדי, שהן מרץ והן מוסון אכלו כמויות גדולות מהם.[22]

אף כי היפרוויטמינוזיס A התקבלה על דעת הרוב כאבחנה למות מרץ ולמחלתו של מוסון, היו שהתנגדו לתאוריה זו, בהם פיליפ לואו, שגרס כי בה במידה ייתכן שהחשיפה הממושכת לקור הייתה הגורם, ודניס קארינגטון-סמית העלה סברה, כי אפשר שהמתח הנפשי שחולל מותו של חבר קרוב ומות הכלבים שמרץ טיפל בהם, יחד עם המעבר החד מדיאטה צמחונית הוא שקטל את מרץ, ולא היפרוויטמינוזיס A.

בעת מסע הרצאות של מוסון בארצות הברית לאחר המשלחת ציטטו כמה עיתונים אמריקאים את מוסון כמי שאמר, כי שקל לאכול מבשרו של מרץ לאחר מותו, אך מוסון הכחיש טענות אלה מכל וכל וכינה אותן "שערורייתיות" ו"המצאה".[30] הביוגרפים של מוסון סבורים, שאין ממש ברמזים לקניבליות; בו ריפנבורו מדגיש, שמוסון טיפל במרץ במשך ימים, על אף הסיכון האפשרי לחייו הוא. יתר על כן, הוא מוסיף ואומר, מוסון לא ידע מה הגורם למותו של מרץ; אכילת בשרו הייתה עלולה להוות סכנה חמורה בשבילו.[31] גם פיליפ איירס מצדד בדעה זו ומוסיף, שלאחר מותו של מרץ היו למוסון די מנות מזון בלי שייאלץ לבחור בקניבליות. לואו, שהכיר את מוסון היטב, גרס, כי "הוא היה אדם בעל ערכי מוסר איתנים ושמרניים מאוד. היה זה בלתי אפשרי מבחינתו לשקול מעשה כזה."

בנובמבר 1913, זמן קצר לפני שהגיעה ה"אורורה" להחזירם לאוסטרליה, הקימו האנשים שנשארו בכף דניסון צלב זיכרון למרץ וניניס על גבעת אזימוט, צפונית-מערבית לצריף הראשי.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Ayres, Philip. Mawson: A Life. Melbourne Univ. Publishing, 2003. ISBN 0522850782
  • Ennis, Helen. Frank Hurley's Antarctica. National Library Australia, 2010. ISBN 0642276986
  • Riffenburgh, Beau. Racing with Death. Bloomsbury London, 2008. ISBN 9780747596714

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קבוצת המזרח הרחוק בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ בתרון הוא נקיק בקרח, מכוסה בשלג ועל כן חבוי מעיני הגולשים ומסכן את חייהם
  2. ^ Beau Riffenburgh, bloomsbeury, 2008, ISBN 9780747596714 p. 90
  3. ^ Riffenburgh, עמוד 98
  4. ^ 1 2 Riffenburgh, עמוד 102
  5. ^ Ayres, עמוד 70
  6. ^ Riffenburgh, עמוד 103
  7. ^ Riffenburgh, עמוד 105
  8. ^ Riffenburgh, עמוד 106
  9. ^ Riffenburgh, עמוד 107
  10. ^ Riffenburgh, עמוד 110
  11. ^ Riffenburgh, עמוד 111
  12. ^ Riffenburgh, עמוד 112
  13. ^ Riffenburgh, עמודים 113-112
  14. ^ Riffenburgh, עמוד 114
  15. ^ Riffenburgh, עמודים 116-115
  16. ^ 1 2 Jacka, F. J. "Mawson, Sir Douglas (1882–1958)". Australian Dictionary of Biography
  17. ^ 1 2 Riffenburgh, עמוד 121
  18. ^ Riffenburgh, עמודים 122-123
  19. ^ Riffenborugh, עמודים 123-126
  20. ^ Riffenburgh, עמודים 130-131
  21. ^ Riffenburgh, עמוד 135
  22. ^ 1 2 3 Riffenburgh, עמוד 136
  23. ^ Riffenburgh, עמודים 138-139
  24. ^ Riffenburgh, עמודים 138-141
  25. ^ Riffenburgh, עמודים 143-145
  26. ^ Ennis, עמודים 24-25
  27. ^ Riffenburgh, עמודים 151-154
  28. ^ Tom Griffiths, "Slicing the silence" 173-4 Harvard University Press, 2007, pp. 173-4, ISBN 978-0-674--02633-9
  29. ^ Griffiths, p.174
  30. ^ Riffenburgh, עמודים 131-132
  31. ^ Riffenburgh, עמודים 132-3