קאן-קאן

רקדניות קאן-קאן, כרזה מאת אנרי דה טולוז-לוטרק

ציור של רקדני קאן קאן מאת ז'ורז' סרה

Offenbach Can-can

קאן-קאן (בצרפתית: Cancan) הוא מחול שמוצאו בצרפת של ראשית המאה ה-19. לרוב מבוצע על ידי מספר רקדניות-שורה, לבושות בגרביים ארוכים וחצאית רבת-שכבות. במהלך הריקוד מונפות רגלי הרקדניות גבוה אל-על, כך שחלקים גדולים מרגליהן של הרקדניות נחשפים, דבר שנחשב מגונה ובלתי מוסרי במאה ה-19 והעניק לריקוד שם של ריקוד זנותי.

היסטוריה

מקור הריקוד הוא בגאלופ מהיר במקצב של 2/4, ריקוד שהיה נפוץ במועדונים של מעמד הפועלים במונפרנס (פריז) של שנות ה-30 של המאה ה-19. בראשיתו היה ריקוד-זוגות ובהדרגה הפך לריקוד ראווה המוצג לעיני הקהל במועדוני לילה ובתי בושת ונקרא לעיתים Chahut ("מהומה"), לעיתים השתתפו בריקוד הראווה גם גברים. במהלך השנים שילב הריקוד לתוכו מאפיינים של אקרובטיקה, צעקות של הרקדניות, ומחוות טיפוסיות כמו הרמת החצאית עד מעל הראש, בעיטות, קפיצות, שפגאט וכדומה. בשנות ה-90 של המאה ה-19, עם פתיחת מועדוני קברט ובראשם המולן רוז', הפך הריקוד לממוסד יותר ומספר רקדניות (כגון לה גולו וג'יין אבריל) הפכו לכוכבות ידועות.

הריקוד צבר פופולריות בארצות הברית ואנגליה במפנה המאה העשרים במסגרת מחזות זמר, אופרטות ומופעי וודוויל, התנועות הפרועות מותנו והונהגה כוריאוגרפיה מוקפדת שהפכה לגרסה מעודנת יותר של הריקוד שנקראה "קאן קאן צרפתי". בשנות העשרים נדרשו גם מועדוני פריז לאמץ את ה"קאן קאן הצרפתי" (המעודן, שהומצא בארצות דוברות אנגלית), לפי דרישת התיירים.

באמנות

מספר מלחינים כתבו יצירות קאן-קאן, הבולט והידוע ביותר הוא הקאן-קאן מתוך "אורפאוס בשאול" (1858) של ז'אק אופנבך. קאן-קאן ידוע נוסף הוא זה של פרנץ להר מתוך האופרטה "האלמנה העליזה" (1905). ב-1954 כתב קול פורטר את המחזמר "קאן-קאן" שעובד לסרט ב-1960 בכיכובם של פרנק סינטרה ושירלי מקליין.

ג'ורג' גרשווין השתמש בקאן-קאן על מנת לאפיין את פריז החוגגת ביצירתו אמריקאי בפריז.

ציירים כאנרי דה טולוז-לוטרק, ז'ורז' סרה ופבלו פיקאסו ציירו רקדניות קאן-קאן.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קאן-קאן בוויקישיתוף

• וידאו של ריקוד קאן-קאן באנגליה משנת 1945
• קאן-קאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)