צלילת רוויה
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
צלילת רוויה היא סוג של צלילה בה הצולל יורד לעומק הדרוש, ובאמצעות תא לחץ, נישאר הצולל בלחץ הסביבתי ככל שנידרש (בדרך כלל לא יותר משלושה שבועות).
הסיבה:
במהלך צלילה, שבה משתמשים באוויר בתערובת רגילה ( 80%חנקן ו- 20% חמצן), נוצר מצב שבו נספג בדם חנקן מעבר לכמות המותרת וזאת בשל הלחץ הסביבתי. נשימת חנקן בלחץ גבוה (לחץ חלקי העולה על 3.2 אטמוספירות) גורם לשיכרון מעמקים. שחרור החנקן בצורה לא מבוקרת מהרקמות בחזרה למחזור הדם בזמן העלייה מהצלילה - הפחתת לחץ עלול לגרום למחלת דקומפרסיה. ישנן שתי דרכים למנוע את התופעה:
- שהייה בעומק מסוים ללא צורך בחניות דקומפרסיה למעט חנית ביטחון (לפי טבלאות הידועות בשם: טבלאות צלילה באוויר דחוס ללא חניות דקומפרסיה: NDL).
- עליה מבוקרת מעל פני המים.
במידה ונידרש לחרוג לתחום צלילות הדקומפרסיה, ניתן לבצע חניות דקומפרסיה ולשחרר את החנקן המיותר, לעיתים תהליך זה אורך שעות רבות. בדרך כלל בצלילות עמוקות לא משתמשים באוויר אלא בתערובת אחרת שבה בדרך כלל הליום מחליף את החנקן בתור גז אינרטי. הרקמות יכולות לספוג כמות מסוימת של גז אנרטי ולאחריה הרקמה נמצאת במצב של רויה (יותר גז אינרטי לא יוכל להתמוסס באותה רקמה באותו לחץ). לאחר שלב זה הצולל נישאר בלחץ הסביבתי ושחרור הגז האינרטי יבוצע פעם אחת בלבד, בסוף הצלילה.
