צליה (עיר)
| |||
 | |||
| צליה, 2004 | |||
| מדינה |
 סלובניה | ||
|---|---|---|---|
| אזור | סבינסקה | ||
| ראש העיר | בויאן סרוט (SLS) | ||
| תאריך ייסוד | 1451 | ||
| שטח | 94.9 קמ"ר | ||
| גובה | 238 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 37,872 (1 בינואר 2020) | ||
| ‑ צפיפות | 1,655 נפש לקמ"ר (2012) | ||
| קואורדינטות | 46°13′45″N 15°15′51″E / 46.22909194°N 15.264128741°E | ||
| אזור זמן | UTC +1 | ||
| www.celje.si | |||
צֶלִיֵה (בסלובנית: Celje ⓘⒾ) היא עיר במרכז סלובניה, והשלישית בגודלה במדינה. צליה משמשת כבירת האזור ההיסטורי שטיריה תחתית, ושל המועצה המקומית צליה. בתחומי העיר נפגשים ארבעה נהרות: סביניה (Savinja), חודיניה (Hudinja), לוז'ניצה (Ložnica) וווגלאינה (Voglajna).
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההתיישבות הראשונה באזור צליה מתוארכת לתקופת תרבות האלשטאט. באזור בו שוכנת העיר נמצאו מטבעות קלטיים.
האימפריה הרומית, שכבשה את העיר בשנת 15 לפנה"ס, קראה לה בשם Civitas Celeia. בשנת 45 לספירה קיבלו תושבי העיר סוג של שלטון עצמי במוניקיפיום שנקרא Claudia Celeia. בתקופת שלטונו של הקיסר קלאודיוס (41–54) הייתה צליה עיר עשירה, מיושבת בצפיפות, מאובטחת בחומה, ובה ארמונות שיש, וכיכרות רחבות.
בתקופה זו נקראה העיר טרויה סקונדה ("טרויה השנייה", Troia secunda), או טרויה הקטנה. בעיר עברה דרך רומית שהובילה מאקוויליה לפאנוניה. צליה הפכה במהרה למושבה רומית משגשגת, מבנים גדולים כדוגמת מקדש מרס נבנו בה, והיא הייתה ידועה בכל רחבי האימפריה. בתקופת שלטונו של הקיסר קונסטנטינוס, אוחדה צליה למחוז אקוויליה.
בתקופת נדידת העמים נחרבה העיר על ידי שבטים סלאבים, אך נבנתה מחדש בראשית ימי הביניים. האזכור הראשון לעיר בימי הביניים מופיע בכרוניקה של וולפהולד ואן אדמונט (Wolfhold von Admont), שנכתבה בין 1122–1137. בין השנים 1341–1456 שלטו בעיר רוזני צליה, שהיו צאצאים של בית הבסבורג. במחצית הראשונה של המאה ה-14 קבלה העיר אוטונומיה מהרוזן פרדריק השני.
לאחר מות אחרון רוזני צליה ב-1456, ירשו בית הבסבורג האוסטרי את העיר, הם מינו את דוכסות שטיריה למנהלים. החומות והחפיר נבנו ב-1473, והם הגנו על העיר בעת שניסו העות'מאנים לכבשה. בשנת 1515 במהלך מרד האיכרים הסלובנים, כבשו האיכרים את הטירה העתיקה.
אצילים מקומיים רבים המירו את דתם לנצרות פרוטסטנטית במהלך הרפורמציה הפרוטסטנטית, אולם בעת הקונטרה-רפורמציה הם שבו לכנסייה הקתולית. בתקופת המלחמות הנפוליאוניות הפכה צליה לחלק מהאימפריה האוסטרית. בשנת 1867, לאחר תבוסת האוסטרים במלחמת שבעת השבועות, הפכה צליה לחלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית.
המאה ה-19
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-27 באפריל 1846, עברה בעיר הרכבת הראשונה בקו וינה-טריאסטה. בשנת 1895 החל בית הספר שהוקם בשנת 1808, ללמד בשפה הסלובנית.
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הייתה צליה מרכז לגרמנים, מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1910, גילה כי 66.8% מתושבי העיר היו גרמנים. במאי 1907 נפתח מרכז התרבות הגרמני הדויטשס האוס (Deutsches Haus). חלק גדול מתושביה הגרמנים של העיר, קראו לה צֶלֶה (Celle).
קצב גידול האוכלוסין היה יציב בתקופה זו. בשנת 1900 התגוררו בעיר 6,743 תושבים, ובשנת 1924 גדלה האוכלוסייה ל-7,750. ההיכל הלאומי (Narodni dom) אשר משמש את מועצת העיר נבנה ב-1896, קו הטלפון הראשון הותקן ב-1902, וקו החשמל הראשון ב-1913.
עם קריסת האימפריה האוסטרו-הונגרית בשנת 1918, הפכה צליה לחלק מממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, במהלך תקופה זו חוותה העיר תיעוש מהיר, וגידול ניכר באוכלוסייתה.
מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]באפריל 1941 נכבשה העיר על ידי גרמניה הנאצית, הגסטפו נכנסו לעיר ב-16 באפריל. בתקופת המלחמה הפציצו בעלות הברית את העיר, במטרה לפגוע בקווי תקשורת ומתקנים צבאיים.
לפני המלחמה התגוררו בעיר ובעיירות שסביבה כ-20,000 תושבים, מהם כ-570 נהרגו במהלך המלחמה, יותר מ-1,500 תושבים גורשו לסרביה ולשאר מדינות הציר. כ-1,300 נכלאו, מספר לא ידוע גויסו בכוח לצבא הגרמני, וכ-600 ילדים נחטפו ממשפחותיהם על מנת שיתחנכו כגרמנים.
לאחר המלחמה הוקמה אנדרטת "Vojna in mir" (מלחמה ושלום), המנציחה את קרבנות המלחמה בעיר, של הפסל הסלובני ג'ייקוב סבניושק (Jakob Savinšek).
בסיום המלחמה גורשו התושבים הגרמניים מהעיר. 25 תעלות נ"ט שנותרו מזמן המלחמה, שימשו בין השנים 1945–1956 לקברי אחים בהם קברו קרואטים, סרבים וסלובנים ששיתפו פעולה עם הנאצים, כמו גם אזרחים שהתנגדו במהלך המלחמה לפרטיזנים, אזרחים ממוצא גרמני, וחשודים באנטי קומוניזם.
סלובניה העצמאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מלחמת עשרת הימים שנערכה בשנת 1991, הפכה צליה לחלק מסלובניה. ב-7 באפריל 2006 הוקמה הבישופות הקתולית של צליה, על ידי האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר.
דמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]| שנה | תושבים | שינוי |
|---|---|---|
| 1439 | 1,000 | - |
| 1798 | 1,400 |  0.09%
|
| 1820 | 1,635 | 0.71%
|
| 1834 | 1,511 |  0.56%
|
| 1840 | 1,793 | 2.89%
|
| 1900 | 6,743 | 2.23%
|
| 1924 | 7,750 | 0.58%
|
| 1940 | 20,000 | 6.10%
|
| 1995 | 40,710 | 1.30%
|
| 2002 | 48,081 | 2.41%
|
| 2007 | 45,826 | 0.96%
|
| 2010 | 50,039 | 2.98%
|
בשנת 1991 כללה האוכלוסייה:
- 33,434 (82.1%) סלובנים
- 1,864 (4.6%) סרבים
- 1,687 (4.1%) קרואטים
- 466 (1.1%) מוסלמים
- 405 (1%) יוגוסלבים
- 189 אלבנים
- 140 מקדונים
- 93 מונטנגרים
- 41 הונגרים
- 82 אחרים
- 1,972 לא ידוע
הקהילה היהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקורות יהודיים מכונה העיר צילי וגם סילי. ב-1340 מתועדת לראשונה נוכחות יהודים בעיר. בהמשך, היגרו מספר משפחות ממרבורג ועסקו במתן הלוואות בריבית. עדויות לפעילות משפחות אלו השתמרו במסמכים שכונו "Judenbuch" (מגרמנית: "ספר היהודים") ובהם רישומי החייבים השונים וסכומי החיוב לבני הקהילה מקרב האוכלוסייה הכללית והאצולה המקומית. על מסמכי ההלוואה חתמו המלווים בעברית. בהמשך תועדו יהודים סוחרי יינות, בדים ועצים. מצוין כי היהודים גרו ברחוב מיוחד בעיר. ב-1367 מתועדת עזיבה של יהודי העיר וחזרה אליה כעבור שנה. ב-1370 מתועדות גזירות נגד הקהילה ובמהלכן נאסרו חלק מבני הקהילה והוחרם רכושם. ב-1410 גורשו יהודי צליה על ידי הרמן השני, דוכס צליה (אנ'), אך שבו לעיר מספר שנים מאוחר יותר. ב-1421, במהלך גזירות וינה (גר') נערכו פרעות ביהודי צליה וסביבותיה ו-200 יהודים נרצחו.
במחצית השנייה של המאה ה-15 שבו יהודים להתגורר בעיר. בשלהי המאה פעל בעיר כמלווה בריבית משה איסרלן נכדו של הרב ישראל איסרלן (מתועד במסמכים בשם: Musch Isserlein) ולצידו שותפו חיים בן שבתאי. ב-1496 גורשו כל יהודי שטיריה על ידי מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. לא ניתן לאתר בעיר שרידים כלשהם לקיומה של הקהילה.[1][2]
לאחר כתב הסובלנות שהוציא יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה החלו יהודים לשוב לאזור. החל משלהי המאה ה-19 מתועדות מספר משפחות יהודיות שהתגוררו במקום. בעיר לא התקיימה קהילה יהודית ועד מלחמת העולם הראשונה נסמכו יהודי צליה על קהילת גראץ. מתועד, כי מורה נודד מגראץ ביקר בעיר ולימד את הילדים היהודים בצליה תנ"ך וחגי ישראל.[3] לאחר יסוד ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים השתייכו רשמית יהודי צליה לקהילת מורסקה סובוטה, אך חלקם נהגו להגיע בחגי ישראל לבית הכנסת בצ'אקובץ.[4] ב-1939 התגוררו בצליה 66 יהודים, רובם נספו בשואה.
ערים תאומות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצליה שלוש ערים תאומות:
גרבנברויך (אנ'), נורדריין-וסטפאליה, גרמניה (מ־1986)- סינגן (אנ'), באדן-וירטמברג, גרמניה (מ־1990)
סלבונסקי ברוד, קרואטיה (מ־2010)
גלריית תמונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של צליה- צליה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הקהילה היהודית בציל'יה, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1988, עמודים 288-287.
- ^ K. Jelinčič Boeta, Jews of Medieval »Slovenia« until the Expulsions of 1496–1515, באתר .dlib.si (באנגלית).
- ^ הקהילה היהודית בליובליאנה, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמוד 167.
- ^ הקהילה היהודית בליובליאנה ובצ'אקובץ, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 174, 285.
