סלאח א-דין

סלאח א-דין
صلاح الدين الأيوبي

דיוקן שצייר אל-ג'זארי, בסביבות 1185
לידה	1137 תיכרית, הח'ליפות העבאסית
פטירה	4 במרץ 1193 (בגיל 56 בערך) דמשק, הסולטנות האיובית
שם לידה	يُوسُف بن نجم الدين أيُّوب
מקום קבורה	המסגד האומיי, דמשק
בן או בת זוג	Ismat ad-Din Khatun
אמיר Diyar Bakr 1185–1193 (כ־8 שנים) אמיר כרכ 1188 אל-מלכ אל-עאדל ← וזיר השושלת הפאטמית 1169–1174 (כ־5 שנים) → שירכוה סולטאן דמשק 1174–1193 (כ־19 שנים) אלאפדל בן צלאח א-דין ← סולטאן מצרים 1169–1193 (כ־24 שנים) אל-עזיז עמאר א-דין עות'מאן ←

סלאח א-דין (ערבית: صلاح الدين يوسف طجير بن ايوب, תעתיק מדויק: צלאח אלדין יוסף טג'יר בן איוב; משמעות שמו: "צדקת האמונה"; בכורדית: سه‌لاحه‌دین ئه‌یوبی, Selah'edînê Eyubî‏; בספרות המערב הוא מוכר בשם "סלאדין" (Saladin)‏; 1137/8 – 4 במרץ 1193) ייסד את השושלת האיובית במצרים ובסוריה, שהייתה כורדית במוצאה. ידוע הן בעולם המוסלמי והן בעולם הנוצרי על מנהיגותו והצלחותיו הצבאיות, שרוככו באבירותו ובטבעו הרחום בזמן מסעות הצלב.

העלייה לשלטון

סלאח א-דין הוא כינוי כבוד שנוסף לאחר כיבושיו. במקור נולד בשם יוסוף, למשפחה כורדית בתיכרית שעל נהר החידקל. אביו נג'ם א-דין איוב היה מושל תיכרית, שם סייע בידי זנגי להימלט מידי הח'ליף אל-מסתרשד. זנגי גמל לו טובה ומינהו למושל בעלבכ. סלאח א-דין נשלח לדמשק להשלים את השכלתו, שם חי במשך עשר שנים בחצרו של נור א-דין, וייחד עצמו בהתעניינותו בחדית' הסוני. קיבל חינוך צבאי מדודו, המדינאי והחייל הסלג'וקי שרכוה, שייצג את נור א-דין במסעות המלחמה שלו נגד הח'ליפה הפאטימי של מצרים בשנות השישים של המאה ה־12.

ב־1169 ירש סלאח א-דין את דודו כווזיר, מושל מטעם הח'ליפה. במסגרת התפקיד מונה לאחראי על המאבק בפאטימים ובצלבנים בהנהגתו של אמלריך הראשון. מעמדו כווזיר במצרים התערער עקב חוסר היציבות ממנה סבלה מצרים, בין היתר בשל שורה ארוכה של ח'ליפים-ילדים, שעל שליטתם נלחמו הווזירים. כמנהיגו של צבא זר מסוריה גם לא הייתה לו שליטה על הצבא המצרי השיעי, שהונהג כעת בשמו של ח'ליפה חלש. כאשר הח'ליפה נפטר, ב־1171, סלאח א-דין הורה לאימאמים להודיע בתפילות יום השישי על שמו של אל-מסתדא, הח'ליפה העבאסי, כיורש, וכך הביא לקיצה של שושלת הח'ליפים הפאטימים. הוא גם הביא להחלפת האסכולה השיעית שהייתה נפוצה באזור מצרים תחת השלטון הפאטימי, לאסכולה הסונית, שהוא שייך אליה וכל החליפים העבאסים. כעת סלאח א-דין שלט במצרים, באופן רשמי כנציגו של נור א-דין, שבעצמו היה נציג רשמי של החליף העבאסי.

זו הייתה חלוקת הכוחות הרשמית. למעשה, בעזרת אחיו שקיבלו את השליטה על אחוזות מצריות גדולות, סלאח א-דין הפך את מצרים לאחוזה של משפחתו, נגד רצונותיו של נור א-דין, ששלח את שרכוה ואת סלאח א-דין למצרים מלכתחילה. עם מותו של נור א-דין (1174), לקח לעצמו סלאח א-דין את התואר סולטאן במצרים, על אף שסלג'וקים רבים התייחסו אליו כשליט לא לגיטימי ולא הסכימו לשרת תחת הסולטאן ה"כורדי". אף על פי כן, סלאח א-דין היה למייסדה של השושלת האיובית והשיב את הסונה למצרים. במסעות המלחמה באפריקה הרחיב סלאח א-דין את תחומי שלטונו והטריטוריה שלו לכיוון מערב – למגרב. כאשר הלך לדכא מרידה באזור הנילוס העליון הוא המשיך דרומה ומזרחה לים סוף ולתימן.

המאבק נגד הצלבנים

מאוזוליאום סלאח א-דין בדמשק

בשתי מערכות שונות, ב־1171 וב־1173, סלאח א-דין נסוג מפלישה לממלכת ירושלים הצלבנית. אלה החלו בידי נור א-דין, וסלאח א-דין קיווה כי ממלכת הצלבנים תיוותר שלמה, כחציצה בין מצרים לסוריה, עד שיצליח לשלוט גם בסוריה. נור א-דין וסלאח א-דין היו מגיעים למלחמה ממשית בשל כך, אלא שנור א-דין נפטר ב־1174. היורש שלו היה ילד, שנשלט בידי החצר עד שנפטר ב־1181. סלאח א-דין צעד לדמשק, והוא נתקבל בשמחה בעיר. הוא חיזק את הלגיטימיות שלו בכך שהתחתן עם אלמנתו של נור א-דין. את חלב ומוסול, מאידך, שתי הערים הגדולות שבהן שלט נור א-דין, הוא לא כבש, אך הצליח להשליט שם את השפעתו וסמכותו ב־1176 ו־1186 בהתאמה. כשהיה עסוק במצור על חלב, ב־22 במאי 1176, ה"חשישיון" ניסו לרצוח אותו.

בזמן שסלאח א-דין חיזק את כוחו בסוריה, הוא לא הפריע לממלכת ירושלים הצלבנית. יוצא דופן אחד היה קרב גזר ב־1177, בו נחל תבוסה, אך הוא התגבר על כך במהירות, וניצח את הצלבנים בקרב בגשר בנות יעקב ב־1179. אולם הצלבנים המשיכו להתגרות בו. רנו משטיון, בעיקר, הטריד את המסחר ונתיבי העלייה לרגל המוסלמיים עם צי בים סוף, נתיב מים שהיה חשוב ביותר לצלאח א-דין שיוותר פתוח. רנו אף איים לתקוף את הערים הקדושות מכה ומדינה. בחג' ב־1185, התקיף רנו ובזז שיירת עולי רגל. ביולי 1187, סלאח א-דין פלש לממלכת ירושלים והשמיד את הצבא הצלבני בקרב קרני חיטין, אסון גדול בשביל הצלבנים ונקודת מפנה בתולדות ירושלים. סלאח א-דין שבה והרג את רנו; הוא גם שבה את המלך, גי דה ליזיניאן. הוא כבש את ירושלים ב־2 באוקטובר 1187, לאחר 88 שנות שליטה צלבנית, וטיהר את מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע מהסממנים הנוצריים שנוספו בהם על ידי הצלבנים. הוא החליט להותיר על כנה את כנסיית הקבר, כדי למנוע פריצה של מסעי צלב נוספים, ולהתיר התיישבות נוצרים בעיר, למרות הטבח שבוצע בתושביה המוסלמים (והיהודים) של העיר בזמן הכיבוש הצלבני. כן הזמין את היהודים לחזור ולהתיישב בירושלים. הוא הפקיד את מפתחות הכנסייה בידי שתי משפחות מוסלמיות, אשר אחראיות עד היום על פתיחת הכנסייה וסגירתה, ועל מתן היתרי פעולה לעדות הנוצריות השונות. בתוך זמן קצר, כבש סלאח א-דין את כל הערים הצלבניות חוץ מצור.

קרב קרני חיטין ונפילת ירושלים הביאו למסע הצלב השלישי, שמומן באנגליה על ידי מס מיוחד, שנקרא "מסע סלאח א-דין". במסע צלב זה כבשו הצלבנים את עכו, וסלאח א-דין נוצח בידי ריצ'רד הראשון (לב הארי) מאנגליה, בקרב ארסוף ב־1191. היחסים בין סלאח א-דין וריצ'רד התאפיינו בכבוד אבירי הדדי יחד עם יריבות צבאית; שניהם היו דמויות ראשיות ברומנסות החצריות שהתפתחו בצפון אירופה. כאשר ריצ'רד נפגע, סלאח א-דין אף הציע את שירותיו של הרופא האישי שלו, מחווה משמעותית, שכן הרפואה המוסלמית הייתה הטובה ביותר בעולם המערבי באותה התקופה. בארסוף, כשסוסו של ריצ'רד מת, סלאח א-דין שלח לו שני סוסים חדשים. היו אף תכנונים לחתן את אחותו של ריצ'רד לאחיו של סלאח א-דין. השניים הגיעו להסכמה לגבי ירושלים בהסכם רמלה משנת 1192, כשההסכמה הייתה כי היא תישאר בידיים מוסלמיות אך תיוותר פתוחה לעולי רגל נוצרים; ההסכם גם הקטין את הממלכה הצלבנית למישור החוף, מצור ועד יפו.

ב-1193, זמן קצר לאחר שריצ'רד עזב, נפטר סלאח א-דין בדמשק. כשפתחו את אוצרו, התברר כי אין שם מספיק כסף על מנת לשלם על ההלוויה; הוא נתן את כספו לעניים. קברו בדמשק, מאוזוליאום צלאח א-דין, פתוח לקהל הרחב ומשמש כאטרקציה תיירותית.

מעט מבנים שקשורים לסלאח א-דין עדיין קיימים בערים מודרניות. הוא ביצר את מצודת קהיר (1176–1183), שהיה בית תענוגות עם נוף יפה בזמנים שקטים יותר. בסוריה אפילו בערים הקטנות ביותר היה מבצר בר־הגנה, וסלאח א-דין הנהיג רעיון חשוב זה גם במצרים. המבצר שקיים שם היום הוא ברובו עות'מאני. אך החאן המבוצר שבנה, קלעת אל ג'ונדי, שבמערב סיני, עדיין עומד על תילו, בעיקר בשל הריחוק שלו מכל מרכז יישוב. הוא נסקר לראשונה ב־1909 על ידי צוות ארכאולוגי צרפתי בראשות ז'יל ברתו. סלאח א-דין ביצר את הגבעה השולטת על ואדי סודר, ששימש כאחד מנתיבי השיירות בין מצרים וים סוף. קירותיו וחדריו נחצבו מסלע. מחראב בסגנון פאטימי שולט על המבצר, שתיירים כמעט ואינם מגיעים אליו. סלאח א-דין החליף את האסכולה השיעית לאסכולה הסונית במצרים בכפייה.

אחיינו, אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא, כיהן כמושל ארץ ישראל בתחילת המאה ה-13. על שמו נקראה סמטא ברובע המוסלמי בירושלים.

זכרו והנצחתו

ערך מורחב – עיט סלאח א-דין

עיט סלאח א-דין בסמל עיראק. עיטים דומים נמצאים גם בסמלי מצרים, תימן והרשות הפלסטינית.

למרות התנגדותו העיקשת לכוחות הנוצריים, לסלאח א-דין יצא מוניטין חיובי באירופה, והוא נתפס כמנהיג המתנהג באבירות, עד כדי כך שעד המאה ה-14 עוד נכתבו שירים אפיים על הרפתקאותיו, ודנטה החשיב אותו מבין "הנשמות הפגניות הישרות בעולם הבא" (אף על פי שבעצם לא היה פוליתאיסט). סלאח א-דין 'האציל' מופיע באור סימפתי גם ב"הטליסמן" של סר וולטר סקוט.

במשך הדורות נתן סלאח א-דין השראה למוסלמים מבחינות רבות. עיט סלאח א-דין, סמלו של סלאח א-דין, מתנוסס על דגל מצרים וכן על כמה מסמלי מדינות ערב, ביניהן עיראק מולדתו, שבשנת 1976 אף הקימה את מחוז סלאח א-דין, שבירתו היא עיר הולדתו תיכרית.

בתקופה המודרנית מתייחסים הפלסטינים פעמים רבות אל סלאח א-דין כגיבורם בזכות הצלחתו לגרש את הצלבנים.

על שמו נקרא החתול של הדמויות הראשיות בסדרת 39 רמזים.

בארץ, רחובות על שמו נקראו בירושלים, בלוד, בעכו, בעזה ובמקומות נוספים.

לקריאה נוספת

• Malcolm Cameron Lyons & D. E. P. Jackson. (1982). Saladin: the Politics of the Holy War. Cambridge University Press.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סלאח א-דין בוויקישיתוף

• סלאח א-דין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• סלאח א-דין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• צלאח אל-דין אל-איובי, דף שער בספרייה הלאומית
• סלאח א-דין, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)