לדלג לתוכן

צינור הנפט באקו-טביליסי-ג'ייהאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: נתונים סותרים, חזרה על פרטים, לשון.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
עריכה
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: נתונים סותרים, חזרה על פרטים, לשון.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
צינור הנפט באקו-טביליסי-ג'ייהאן
נתיב צינור הנפט
נתיב צינור הנפט
סוג צינור נפט
מדינות טורקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוצא שדה הנפט אזרי-שירג-גונשלי בים הכספי
יעד ג'ייהאן
עובר דרך אזרבייג'ןאזרבייג'ן אזרבייג'ן 440 ק"מ
גאורגיהגאורגיה גאורגיה 260 ק"מ
טורקיהטורקיה טורקיה 1,076 ק"מ
מפעיל BP עריכת הנתון בוויקינתונים
אורך 1,776 ק"מ
קוטר 1,070 מ"מ לרוב אורכו. 865 מ"מ בקטע הצר ביותר
קיבולת מקסימלית מיליון חביות ביום
מספר תחנות 111
תחנות שאיבה 8
תחנות פיקוח 2
תוחלת חיים 40 שנה
מהירות זרימה 2 מטר לשנייה (7.2 קילומטר לשעה)
כיוון זרימה ממזרח למערב
תאריך הפעלה 28 במאי 2006
צינור הנפט באקו-טביליסי-ג'ייהאן מסומן בירוק
צינור הנפט באקו-טביליסי-ג'ייהאן מסומן בירוק
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

צינור הנפט באקו-טביליסי-ג'ייהאן[1] (נקרא גם צינור הנפט BTC) הוא צינור נפט המוביל נפט גולמי משדה הנפט אזרי-שירג-גונשלי בים הכספי (במימי אזרבייג'ן), לים התיכון. אורכו של הצינור הוא 1,776 ק"מ, כאשר 440 ק"מ מתוכם באזרבייג'ן, 260 ק"מ בגאורגיה ו-1,076 ק"מ בטורקיה. לאורך הצינור פועלות שמונה תחנות שאיבה. הצינור עובר דרך באקו בירת אזרבייג'ן, טביליסי, בירת גאורגיה וג'ייהאן, עיר נמל בדרום-מזרח חופי הים התיכון של טורקיה. צינור זה הוא השני באורכו בעולם (הארוך ביותר הוא צינור הנפט דרוז'בה, מרוסיה למרכז אירופה) והראשון להעביר נפט מאסיה לאירופה שלא דרך רוסיה. הצינור נחנך בג'ייהאן ב-28 במאי 2006.

תכנון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחת לים הכספי שוכנים שדות נפט וגז טבעי מהגדולים בעולם, שעל פי הערכות שונות כוללות נפט בהיקף של 32–220 מיליארד חביות, אבל הפוטנציאל המלא הגלום בהם לא נוצל תחת שלטון ברית המועצות עקב מחסור בהשקעות וטכנולוגיה מודרנית. מצב זה השתנה עם התפרקות ברית המועצות ויסודן של מדינות עצמאיות לחופי הים הכספי, בשנת 1991. חברות הנפט המערביות ניצלו את ההזדמנות והחלו להשקיע בתעשיית הנפט המקומית.

מכיוון שלים הכספי אין מוצא לאוקיינוס, הובלת הנפט מהאזור אל הצרכנים היא משימה קשה. על פי המצב הגאופוליטי המקומי, ישנן שתי מדינות הממוקמות בצורה אידיאלית להובלת הנפט: רוסיה ואיראן. אבל מדינות אלו נחשבות בעולם המערבי כמדינות בלתי מהימנות לפרויקטים ארוכי טווח של הובלת נפט.

בעבר הובל הנפט מהים הכספי לים השחור בצינור נפט מאזרבייג'ן לעיר הנמל הגאורגית סופסה. הקיבולת של צינור זה מוגבלת ל-115,000 חביות ליום, ונקודתו הסופית בים השחור אינה נוחה להובלת נפט, בגלל הצורך של המיכליות לעבור במיצרי הבוספורוס והדרדנלים הרדודים שאינם מאפשרים מעבר של מכליות-על. בשנות ה-90 המאוחרות החלו דיונים בהנחת צינור חדש שיוביל נפט מהים הכספי, ונבחנו האפשרויות להובלת הנפט אל הים התיכון, המפרץ הפרסי, הים הצפוני והים הבלטי. רוסיה התעקשה שהצינור חייב לעבור בטריטוריה רוסית, ולאחר מכן סירבה להשתתף בפרויקט. הסביבה העסקית הרוסית, הבלתי מהימנה, הייתה אף היא בעייתית. צינור ישיר לאורך איראן, מהים הכספי למפרץ הפרסי הייתה האופציה הקצרה ביותר, אבל אירן נחשבה לפרטנר לא רצוי ממספר סיבות: הממשלה התאוקרטית שלה, עסוקה בהתמשכות תוכנית הגרעין שלה, וארצות הברית הטילה סנקציות על המשטר, שהגביל מאוד את ההשקעות המערביות במדינה.

הנתיבים היחידים שנותרו ללא צורך במעבר דרך אירן או רוסיה היו הובלת הנפט בצינור מאזרבייג'ן לחוף הים התיכון בטורקיה, דרך גאורגיה או דרך ארמניה. החלופה הגאורגית נבחרה לבסוף, למרות שהייתה ארוכה יותר, בגלל המתיחות בין ארמניה לאזרבייג'ן סביב השליטה בנגורנו קרבאך והסכסוך האתני רב השנים בין ארמניה וטורקיה, מאז רצח העם הארמני.

ההחלטה להתקדם בהנחת צינור הנפט נתקבלה בפגישת הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE), באיסטנבול, ב-18 בנובמבר 1999. בתום המפגש פורסמה ההצהרת הכוונות לבנית צינור גז טרנס-כספי מטורקמניסטן לבאקו, צינור שנועד להעביר גז לטורקיה.

הבנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעלות המניות של החברה
שם החברה אחוז
בחברה
בי.פי BP 30.10% תאגיד הנפט השלישי בגודלו בעולם
סוקאר SOCAR 25.00% חברת הדלק הלאומית של אזרבייג'ן[2]
יונוקול Unocal 8.90% חברת איגוד הנפט של קליפורניה, ארצות הברית[3]
סטאטאויל Statoil 8.71% חברת נפט נורווגית[4]
טפאו TPAO 6.53% חברת נפט טורקית[5]
אני
אגיפ		 Eni
Agip		 5.00% חברות נפט איטלקיות[6]
טוטאל Total 5.00% חברת נפט צרפתית[7]
איטוצ'ו ITOCHU 3.40% חברה מסחרית יפנית[8]
אינפקס Inpex 2.50% חברת נפט יפנית[9]
קונקופיליפס ConocoPhillips 2.50% חברת אנגיה מארצות הברית[10]
תאגיד הס Hess Corporation 2.36% חברת נפט מאוחדת מארצות הברית[11]

בניית צינור ה-BTC הייתה אחת מהפרויקטים ההנדסיים הגדולים של העשור, והגדול ביותר במערב אסיה מאז נפילת ברית המועצות. הצינור נבנה מ-150,000 צינורות נפרדים באורך 12 מטר, ומשקלו הכולל 594,000 טון. בעלות המניות העיקרית בפרויקט הוא חברת BP, המחזיקה בכ-30.1% מהמניות, וחברת הנפט הלאומית של אזרבייג'ן המחזיקה 25% מהמניות. יתר השותפות הן חברות נפט מרחבי העולם.

הבנייה החלה בשנת 2002 וצינור הנפט נחנך באופן רשמי ב-13 ביולי 2006.

מסלול צינור הנפט חוצה את אזרבייג'ן, נמנע מלעבור בארמניה, עובר דרך גאורגיה וחוצה את טורקיה עד לים התיכון. אורך המסלול הוא 1,760 ק"מ. הצינור חוצה מספר רכסי הרים בגבהים של עד 2,830 מטר. הוא חוצה גם כ-3,000 כבישים, מסילות ברזל וקווי שירות, מעל ומתחת לפני האדמה. בנוסף חוצה הצינור כ-1,500 מקורות מים ואף כאלה שרוחבם עולה על 500 מטר (כמו נהר ג'ייהאן שבטורקיה). מבנה הצינור כולל 8 תחנות שאיבה, 2 תחנות פיקוח ו-101 תחנות שסתומי חסימה. קוטרו של צינור הנפט הוא 1,070 מ"מ (42 אינץ') לאורך רוב אורכו, כאשר הקטע הצר ביותר הוא בקוטר 865 מ"מ (34 אינץ') סמוך לג'ייהאן.

בשל סיכון של פגיעה בצינור, בגאורגיה נקבר הצינור באדמה לכל אורכו, ונשמר על ידי המשמר הלאומי הגאורגי. האבטחה המוגברת נובעת גם מהצורך להגן עליו באזורים בהם קיים רוב ארמני (ארמניה כאמור היא אחת הנפגעות מאי מעבר הצינור בתחומה).[12]

תוחלת החיים המשוערת של הצינור היא 40 שנה כאשר הזרימה בצינור היא בקיבולת נורמלית. החל משנת 2009 מתוכננת הקיבולת לגדול למיליון חביות נפט (160,000 קוב) ביום. הקיבולת המקסימלית שלו היא של 10 מיליון חביות ביום (1.6 מיליון קוב) שיזרמו בצינור במהירות של 2 מטר לשנייה. הצינור יספק כ-1% מהביקוש העולמי לנפט.

המימון לבניית צינור הנפט ניתן בעיקרו על ידי תאגיד פיננסי בינלאומי של הבנק העולמי והבנק האירופאי לשיקום ופיתוח (EBRD). העלות המדווחת של הפרויקט היא 3.6 מיליארד דולר, כאשר ישנם שלושה בעלי מניות עיקריים שערבים לחוב - BP (עם 30.1%), סוקאר האזרית (עם 20%) ויונוקול (עם 8.9%).

ההכנסה שתקבל גאורגיה מדמי מעבר צפויה להגיע לכדי 1.5% מסך התוצר הלאומי. אזרבייג'ן צפויה להגדיל את הכנסותיה ב-18% מצינור הנפט. טורקיה צפויה לגבות 200 מיליון דולר כדמי מעבר.

צינור הנפט נפתח רשמית ב-25 במאי 2005, בנוכחות נשיא קזחסטן, נורסולטאן נזרבייב, נשיא אזרבייג'ן, אילחם אלייב, נשיא גאורגיה מיכאיל סאקשווילי, נשיא טורקיה אחמט נג'דט סזר וכן גם שר האנרגיה של ארצות הברית, סמואל בודמן. במאי 2006 נפט החל לזרום בצינורות. נפט שנשאב מצינור הנפט בבאקו ב-10 במאי 2006 הגיע דרך הצינור לג'ייהאן ב-28 במאי 2006 והועמס מהטרמינל הימי "היידאר אלייב" על המכלית "The British Hawtharne".[13][14]

תרומת צינור הנפט למדינות שבהן הוא עובר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המצופה, צינור הנפט באקו-טביליסי-ג'ייהאן יתרום תרומה משמעותית להתפתחות אספקת הנפט העולמית, עם קיבולת ממוצעת של 50 מיליון טון לשנה. הודות לפרויקט זה, שהשרה יציבות על האווירה והכלכלה, מצפה טורקיה להרוויח כ-300 מיליון דולר מדי שנה. כ-15,000 איש היו מועסקים במהלך בניית הצינור, שעלה מעל ל-3 מיליארד דולר. הפרויקט הציב רגל חשובה למסדרון האנרגיה בין מזרח למערב, כאשר טורקיה היא הנהנית העיקרית מבחינה גאופוליטית. ג'ייהאן תהפוך לשוק נפט בינלאומי חשוב ותקטין את תנועת המכליות בבוספורוס, דבר שיתרום לביטחון גדול יותר של איסטנבול.[15]

גאורגיה אף היא קיבלה בברכה את ההתפתחות. צינור ה-BTC יתרום לא רק לכלכלת גאורגיה, אלא יתמוך גם בעצמאות גאורגיה מהשפעה רוסית. רוסיה עצמה הפכה למתנגדת חריפה של הצינור,[16] והואשמה בניסיונות לחבל בצינור.[17]

עם בניית צינור הנפט אזרבייג'ן הרוויחה קשר ישיר לשוקי האנרגיה הבינלאומיים. גם צינור הגז יבוא בעקבות ה-BTC. ליצוא הנפט והגז, תהיה השפעה חיובית גדולה על כלכלת אזרבייג'ן. הודות לצינורות אלו, מצפה אזרבייג'ן להיות המדינה העשירה ביותר מבין מדינות הקווקז. צינור הנפט יתרום גם כן לעצמאותה הפוליטית והכלכלית של אזרבייג'ן.

תוכניות להרחבה וקישור למקורות אנרגיה אחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אקטאו השוכנת לחוף הים הכספי בקזחסטן, צינור נפט נוסף מתוכנן לחבר אותה לBTC

ממשלת קזחסטן הודיעה כי היא מבקשת לבנות את צינור הנפט הטרנס-קווקזי מהנמל הקזחסטני, אקטאו, לבאקו שבאזרבייג'ן, ולהתחבר לצינור ה-BTC, במטרה להוביל נפט משדה הנפט העיקרי של קזחסטן, כמו גם משדות נפט אחרים באזור, לעבר הים התיכון. למרות זאת, נוכח האופוזיציה לכל צינור נפט מהים הכספי שיעבור דרך רוסיה ואירן, צינור הנפט אינו מעשי. לכן הודיעה קזחסטן על בניית מערכת תובלה קזחית-כספית, בעלות של 1.6 מיליארד דולר, המתוכננת לפעול החל משנת 2010. הפרויקט כולל צינור מאיסקנה לנמל האזרי לחוף הים הכספי, קוריק, טרמינלים בקזחסטן ובאזרבייג'ן, ובניית מכליות דלק.[18]

מתקיימים דיונים על שלוחות נוספות, והן:

  • צינור הגז הדרום קווקזי - SCP (נקרא גם לעיתים "צינור שאח דניז"), הוא צינור גז טבעי, המקשר בין באקו, טביליסי וארזורום, ועובר דרך צינורות קיימים לשוק העולמי. הצינור מעביר גז משדה הגז שאח דניז שעל חוף הים הכספי באזרבייג'ן לטורקיה. הצינור נבנה במקביל ל-BTC, והמשלוח הראשון היה ב-15 בדצמבר 2006.[19]
  • צינור הנפט הטרנס-כספי - "צינור הנפט אקטאו-באקו", צינור נפט תחת הים הכספי, המקשר בין קזחסטן לאזרבייג'ן, וממשיך לאחר מכן דרך צינורות נפט קיימים לשוק העולמי. בשלב חקר היתכנות. בהקשר זה בוחנים בקזחסטן השתתפות בהנפקה הצפויה של בית הזיקוק בחיפה.[20]
  • צינור הגז הטרנס-כספי - TCGP או "צינור הגז אקטאו-באקו", צינור גז תחת הים הכספי, המקשר בין קזחסטן לאזרבייג'ן, וממשיך לאחר מכן דרך צינורות נפט קיימים לשוק העולמי. בשלב חקר היתכנות.
  • טורקמנבצ'ו-באקו צינור גז טבעי תחת פני הים, המקשר בין טורקמניסטן לאזרבייג'ן ולאחר מכן מתחבר לצינור הנפט BTC/BTE לשוק העולמי. נמצא בשלב הדיונים בלבד. הוויכוח הבלתי פתור, בין המדינות, בנושא הגבולות בים הכספי, פוגעים בהתקדמות הדיונים. אפשרות אחרת שמוזכרת היא חיבור ל-TCGP.
  • הנחת צינור מהעיר סמסון שעל חוף הים השחור בצפון-מערב טורקיה, עד לג'ייהאן. צינור הגז הרוסי-איטלקי-טורקי (BlueStream), המגיע לסמסן, שמוביל גז ממאגרי חברת גזפרום הרוסית. במטרה לבנות באזור ג'ייהאן מפעלי הנזלה של גז טבעי, ובכך להובילו הלאה בצורה נוזלית בים או בצינור לשוק העולמי.
  • פרויקט מסדרון התשתיות בין טורקיה לישראל, תחילתו של המסדרון תהיה באזור ג'ייהאן במפרץ איסקנדרון שבדרום-מזרח טורקיה. משם ייצאו ארבעה קווי תשתית - נפט, גז טבעי, מים וחשמל - לאזור חיפה. כמו כן, נבחנת אפשרות להמשכת צינור הנפט מחיפה לאשקלון, ומשם, דרך מתקני קצא"א, יובל הנפט למפרץ אילת ומשם למזרח הרחוק והודו. בדרך זו עשויה לגדול מהותית הכדאיות הכלכלית להקמת הצינור בין טורקיה לישראל שכן כמויות הגז שיוזרמו בו יהיו גדולות יותר. הגז שיוזרם לישראל ישמש חלקו לישראל ומשם תוזרם דרומה בצינור לאל עריש, ומשם למתקני הנזלת הגז הממוקמים בדלתה של הנילוס. לאחר מכן ישווק הגז במצב נוזלי (LNG) למדינות אחרות.[21]

אספקטים שנויים במחלוקת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוליטיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף לפני השלמתו, השפיע צינור הנפט על הפוליטיקה העולמית של הגז. דרום הקווקז, נראתה בתחילה כחצר האחורית של רוסיה, והפכה כעת לאזור בעל משמעות אסטרטגית משמעותית ביחס לכוחות המשמעותיים האחרים. ארצות הברית ומדינות מערביות אחרות הפכו כתוצאה מכך מעורבות מקרוב, יותר מאשר בעבר, בכל הנעשה במדינות שמהן מגיע הנפט. היו כאלה שמתחו ביקורת על מידת המעורבות, בטענה כי זה הוביל לתלות לא בריאה במנהיגים לא-דמוקרטיים. המדינות עצמן מנסות להשתמש במעורבות החיצונית כמשקל נגד לכלכלות רוסיה ואיראן, ודומיננטיות צבאית באזור. בין היתר נטען גם כי כחלק ממדיניות הנפט של ארצות הברית, היא פלשה לעיראק כדי לשמר את הדומיננטיות שלה בסביבה, תמכה בהתקפה הישראלית בלבנון במטרה להכין את הקרקע לצינור המשך, תת-ימי, שמתוכנן להיבנות בין טורקיה לישראל.[22] מצד שני, נטען כי ההתנכלות הרוסית כנגד גאורגיה, המתבטאת בתמיכה בכוחות הבדלניים בגאורגיה (אבחזיה ודרום אוסטיה), השעיית היין הגאורגי ופעולות נוספות נובעות מרצונה לחבל בצינור הנפט שיתחרה בצינור שלה עצמה לאירופה (בין היתר נטען גם על פי החשיפה של העיתון הרוסי קומרסנט, כי קיימת תוכנית רוסית לשדרג את תחנות השירות אותן היא מחזיקה מהתקופה הסובייטית בנמל טרטוס, ונמל לטקיה הסוריים. נמלים אלה הם בעלי חשיבות לסוריה ולרוסיה מאחר שהם ממוקמים מול ג'ייהאן[23]).

תמיכת ארצות הברית בצינור הנפט נתפסת כפעילות אנטי רוסית. המונופול שהיה לרוסיה כמדינת מעבר גרם לעליית מחירים באירופה, והמונופול כספקית שהיה לה באזור מזרח רוסיה יצר לא פעם תלות פוליטית. לכן הפכו האמריקאים מחויבים לרפורמות במשק האנרגיה של נשיא גאורגיה, מיכאיל סאקאשווילי. לעומת זאת, הגישה האירופאית רואה ברוסיה ספק אמין של אנרגיה.

צינור הנפט השפיע על הפוליטיקה במדינות הקווקז. המתנגדים היו מודאגים שענייני הצינור ינוהלו על ידי פקידים מושחתים, אזרבייג'ן החלה לייסד קרן הון ממלכתית של הנפט (SOFAZ), תוך מנדט מפורש להשתמש ברווחי המשאבים הלאומיים לתועלתם של הדורות הבאים, לחזק את התמיכה של מלווים בינלאומיים חשובים, לשפר את השקיפות והאחריות. בנוסף, אזרבייג'ן למפיקת הנפט הראשונה בעולם שהצטרפה ל-EITI (Extractive Industry Transparency Initiative), בהנהגה בריטית, שזכה לשבחים רבים, כולל מג'ורג' סורוס. אזרבייג'ן כבר הנפיקה את הדו"ח השני של EITI, כשהיא מקדימה את לוח הזמנים.

בגאורגיה, ראש הממשלה הקודם, אדוארד שוורדנדזה, אחד מאדריכלי ויוזמי הפרויקט, ראה את בניין צינור הנפט בשטח הגאורגי כערובה ודאית להתפתחות הכלכלה של גאורגיה וביטחון פוליטי ומקור ליציבות. לנקודת מבט זו, היה שותף גם הנשיא הנוכחי של גאורגיה, מיכאיל סאקשווילי. "כל ההסכמים האסטרטגיים בגאורגיה, במיוחד ההסכם לצינור הנפט מהים הכספי, הם עניין של הישרדות למדינת הגאורגית." הוא אמר לכתבים ב-26 בנובמבר 2003.

דאגות נוספות שהטרידו את מובילי התוכנית הייתה האבטחה של צינור הנפט. הצינור עוקף את גבול ארמניה (אשר אזרבייג'ן טכנית עדיין בסטטוס של מלחמה עם ארמניה בעניין הבדלותם של תושבי הרוב הארמני של אזרבייג'ן, בנגורנו-קרבאך), עובר דרך גאורגיה (שיש לה עצמה שני קונפליקטים של אוכלוסיות בדלניות, בלתי פתורות), ועובר בגבול המחוז הכורדי של טורקיה (שגם לה היסטוריה ארוכה של מאבק גרילה מר בבדלנים). וזה עדיין דורש שמירה כדי למנוע חבלה, למרות שכמעט כל הצינור יהיה תת-קרקעי.

למרות שיש שהאמינו כי צינור הנפט ישנה את התלות של ארצות הברית ומדינות המערב בנפט המזרח תיכוני, זה לא קרה, ולמעשה זה שינה אך מעט. צינור הנפט יספק בסופו של דבר כאחוז אחד בלבד מהביקוש העולמי לנפט בשלב הראשון. עם זאת, צינור הנפט יעזור בגיוון האספקה העולמית של הנפט, ויבטיח אספקה במקרה של כישלון במקום אחר.

טורקיה מצידה שדרגה את ה"נדוניה" שלה בדיונים להצטרפותה לאיחוד האירופי. היא תהפוך למדינת מעבר מרכזית של אנרגיה.

איכות הסביבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית צינור הנפט העלתה מספר סוגיות אקולוגיות. מהצד החיובי, אפשר לציין את העובדה כי היא חוסכת כ-350 משלוחי מכליות דלק לשנה, שעוברים בדרכם במיצרי הבוספרוס והדרדנלים הרגישים והגדושים.

צינור הנפט חוצה את קו פרשת המים של הפארק הלאומי של בורג'ומי[24] (אף על פי שלא נכנס לשטח הפארק), אזור מעיין מים מינרליים ויופי טבעי משובח בגאורגיה. זה היה הנושא העיקרי לאופוזיציה העזה של פעילי איכות הסביבה בגאורגיה. גם קבורת הצינור בתוך האדמה הותירה צלקת עמוקה באדמה. "המערכה של באקו-ג'ייהאן" שבסיסה באוקספורד, טענה כי "כסף ציבורי לא צריך להיות מנוצל לסיבסוד בעיות סביבתיות וסוציאליות, שהם לחלוטין האינטרס של הסקטור הפרטי, אלא צריכים להיות מותנים בתרומה חיובית לכלכלה ולהתפתחות הסוציאלית של תושבי האזור." המארגנים נתמכו פרויקט זכויות האדם הכורדי (ארגון זכויות האדם הלא-פרטיזני היחיד, שדואג למצב זכויות האדם באזורי הכורדים), למרות שצינור הנפט לא עובר בשטחי הכורדים. גם תושבי נפת בורג'ומי חוששים להיפגע, היות שהמים המינרליים של הפארק הוא מוצר היצוא העיקרי של הנפה, וכל נזילה של צינור הנפט יהווה קטסטרופה לתעשיית המים המינרליים הבת קיימא. במקרה כזה, זה יהיה קשה עד בלתי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.

מותחי הביקורת על צינור הנפט טוענים כי האזור פעיל מבחינה סייסמית וסובל מרעידות אדמה תדירות. נתיב צינור הנפט עובר בשלוש נקודות רגישות סיסימית, באזרבייג'ן, ארבע בגאורגיה, ושבע בטורקיה. מהנדסי צינור הנפט דאגו למספר פתרונות טכניים כדי להקטין את רגישות הצינור לתזוזות קרקע.

למרות כל זאת, כמעט מחצית מנתיב צינור הנפט באקו-טביליסי-ג'ייהאן עובר באותם שטחים של צינור באקו-סופסה, שפעיל משנת 1999, ובעל רקורד בטוח. כאשר בעיות סביבתיות ואחרות היו בלתי נמנעות, טענו תומכיה כי התועלת מהצינור עולה בהרבה וכן כי טכנולוגיה משופרת ומקורות מימון נוספים יאפשרו מיזעור הנזקים.

זכויות האדם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות ארגוני זכויות האדם מתחו ביקורת על הממשלות המערביות על ההתקדמות בתוכניות לבניית צינור הנפט, למרות הדיווחים על מצב זכויות האדם וזכויות האזרח, על פגיעה של משטרו אלייב.[25] סרט דוקומנטרי צ'כי, "מוצא" ("זדרוג'") הדגיש את הפגיעה בזכויות האדם, כמו הפקעת מקרקעין שרירותית של שטחים שבהן עובר הצינור, ומתיחת ביקורת שהובילה את המדינה למעצרים.[26]

צינור הנפט וישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז יוני 2006 רוכשת בז"ן נפט מאזרבייג'ן המגיע דרך הצינור למפרץ ג'ייהאן בדרום מזרח טורקיה ומשם במכליות לישראל. לפי תוכניות בז"ן יהווה הנפט האזרי בין 10%-5% מהנפט שבתי הזיקוק רוכשים. ישנה כוונה לייבא נפט באותה דרך גם מקזחסטן. משך ההובלה של הנפט מג'ייהאן לחיפה הוא כ-12 שעות, נמוך בהרבה מ-7 ימים שנדרשו להובלה מהים השחור דרך מיצרי הבוספורוס והדרדנלים.[27]

בכינוס בינלאומי בישראל הועלתה האפשרות של שילוב הצינור עם מסדרון התשתיות וקו צינור אילת-אשקלון במסלול ממרכז אסיה למזרח התיכון, וממנו הלאה לשוקי העולם במזרח הרחוק, ובראשן סין.[28]

צינור הנפט בראי הקולנוע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צינור הנפט BTC הוא המטרה המרכזית למזימה בסרט ג'יימס בונד, משנת 1999, "העולם אינו מספיק". אחת הדמויות המרכזיות בסרט היא אלקטרה קינג, היא אחראית לבניית צינור נפט בקווקז, מהים הכספי לחופי טורקיה שבים התיכון. היא נקראת מלכת הצינור. העובדות בסרט נבדלות אך במעט מהמציאות.

בשנת 2005 יצא סרט צרפתי חדש של הבמאית הגאורגית, נינו קירטדזה, בשם "מפלצת המים הזכים של הקווקז" (Un dragon dans les eaux pures du Caucase). על פי הסרט, בכפר קטן בגאורגיה נפוצה השמועה כי מגיעה להתגורר בכפר מפלצת ה-BTC, שתגזול את אדמתם, תיקח את שדות המרעה שלהם, ותפגע במקורות המים שלהם. הסרט מעלה בעזרת העלילה את כל העניינים הקשורים הפוליטיקה העולמית, סכנות בריאותיות, שחיתות ממשלתית, האם יש סכנה שבן לאדן יתקוף את המפלצת, וגם גובה הפיצוי הכספי שיקבלו.[29] זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב לשנת 2005 בתחרות האקדמיה האירופית לקולנוע, ובפרס הגרנד פרי בתחרות Nyon Visions du R'el שבניאון שווצריה.[30]

מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • דניאל ירין, "הפרס: המסע האפי אחר נפט, כסף וכוח" (The Prize: The Epic Quest for Oil, Money & Power). זוכה פרס פוליצר על ההיסטוריה של צינורות נפט בהיבט הרחב

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צינור הנפט באקו-טביליסי-ג'ייהאן בוויקישיתוף
עברית
אנגלית
שפות אחרות

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ בגאורגית: ბაქო-თბილისი-ჯეიხანის ნავთობსადენი, בטורקית: Bakü Tiflis Ceyhan Petrol Boru Hattı, באזרית: Bakı-Tbilisi-Ceyhan boru xətti
  2. ^ האתר הרשמי של סוקאר
  3. ^ האתר הרשמי של יונוקול
  4. ^ האתר הרשמי של סטאטאויל
  5. ^ האתר הרשמי של טפאו
  6. ^ האתר הרשמי של אני
    האתר הרשמי של אגיפ
  7. ^ האתר הרשמי של טוטאל
  8. ^ האתר הרשמי של איטוצ'ו
  9. ^ האתר הרשמי של אינפקס
  10. ^ האתר הרשמי של קונקופיליפס
  11. ^ האתר הרשמי של תאגיד הס
  12. ^ Verhängnisvolles Öl.Nino Kirtadze für das ARTE Magazin, התוך מגזין ARTE, בגרמנית
  13. ^ [1]
  14. ^ ראו באתר האזרבייג'ני, www.trend.az, באנגלית
  15. ^ www.zaman.com
  16. ^ english.pravda.ru, אנגלית
  17. ^ Russia accused of plot to sabotage Georgian oil pipeline, באנגלית
  18. ^ מערכת התובלה הטרנס-כספית הקזחית, אתר www.kogiguk.com
  19. ^ Azerbaijan’s Shah Deniz Field On Stream, דצמבר 2006, באנגלית
  20. ^ שרון קדמי, סגן ראש ממשלת קזחסטן: אנו בוחנים השתתפות בהנפקת בית הזיקוק בחיפה, באתר הארץ, 2 בנובמבר 2006
  21. ^ שרון קדמי, צינור הגז טורקיה-ישראל יוארך עד מצרים, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2006
  22. ^ * בולטין האנרגיה, מיכאל צ'וסודובסקי, מלחמת לבנון והקרב על הנפט, 26/7/2006
  23. ^ דמשק עיר במפלה, תחת הכותרת "ברית רוסית-סורית"
  24. ^ האתר הרשמי של הפארק הלאומי בורג'ומי-חרגאולי בגאורגיה
  25. ^ Human rights Overview
  26. ^ על הסרט ראו www.variety.com וגם filmref.com
  27. ^ שרון קדמי, שחיקה ברווחי בז"ן: רווח של 330 מיליון שקל ברבעון השני - ירידה 18% לעומת הרבעון המקביל, באתר TheMarker‏, 21 בספטמבר 2006
  28. ^ שרון קדמי, משתתפי כינוס בינלאומי: לישראל יש פוטנציאל להיות מרכז אנרגיה אזורי, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2006
  29. ^ מפלצת המים הזכים של הקווקז באתר הבמה
  30. ^ "מפלצת המים הזכים של הקווקז", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=צינור_הנפט_באקו-טביליסי-ג%27ייהאן&oldid=37105211"