צילום ישיר

בשנות ה-20 וה-30 בהשפעת תנועה ריאליסטית בגרמניה בשם "האובייקטיביות החדשה" (New Objectivity) קמה באירופה תנועת צלמים באותו השם, שהמפורסמים שבהם הם קרל בלוספלדט (Karl Blossfeldt) ואלברט רנג'ר-פטש (Albert Renger-Patzsch). בארצות הברית, תנועת הצלמים שפעלה ברוח האובייקטיביות החדשה כונתה בשם "צילום ישיר". תנועה זו כללה צלמים קאנונים כגון: פול סטרנד (Paul Strand), אדוארד ווסטון (Edward Weston) ואנסל אדמס (Ansel Adams). בשונה מהפיקטוריאליזם והתנועות האמנותיות הנוספות בצילום, שיצרו מראות עם נטייה להיראות דמיוניים, הצילום הישיר הוא סגנון שמתחבר לתכונה הדומיננטית של הצילום שהיא, לתאר את המציאות באופן חד וברור. האסתטיקה של הצילום הישיר מתאפיינת במראה ריאליסטי, ובמידה מסוימת של הפשטה שמתבטאת בקומפוזיציות שמעצימות את היחסים הצורניים שבין הפרטים ובהדפסה שמאדירה את האיכויות הטונאליות (טווח הגוונים) שלהם. כלומר, הצילום הישיר משלב בין תיאור של המציאות באופן ריאליסטי במיוחד, לבין אסתטיקה שהיא סימבולית לכוונות ותחושות הצלם.

מטע תפוחים, אנסל אדאמס (Half Dome), 1933

הרחבה בנושא גישת הצילום הישיר וציטוטים

אדמס, שהיה צלם דומיננטי וממובילי תנועת f64, שהיא תת-תנועה של הצילום הישיר ומוכרת בעיקר בזכות תצלומי נוף מרהיבים ומפורטים ביותר, גם היה פסנתרן. הוא טוען:

The key to the satisfactory application of visualization lies in getting the appropriate information on the negative. This can be compared to the writing of a musical score, or the preparation of architectural designs and plans for a structure. We know that musicianship is not merely rendering the notes accurately, but performing them with the appropriate sensitivity and imaginative communication. The performance of a piece of music, like the printing of a negative, may be of great variety and yet retain the essential concepts.

אדמס מדבר כאן על תהליך יצירת התצלום, ככזה שנעשה בשני שלבים ובכל אחד מהם יש ממד יצירתי: השלב הראשון דומה לכתיבת יצירה מוזיקלית או הכנת תרשים אדריכלי, זהו שלב בו הצלם מגבש ומנסח את הנושא בו עוסקת היצירה, ומתבטא בחיבור קומפוזיציה שממסגרת את המציאות. השלב השני הוא ההדפסה, שדומה לביצוע של יצירה מוזיקלית, בה יש מנעד שמשלב בין ממד של רגש ודמיון לבין דיוק ביחס למציאות. מדבריו של אדמס אנו מבינים, שגם תצלום שמראה את המציאות באופן ריאליסטי ביותר, בשל האופן שהצלם מחבר ומדפיס אותו, הוא יכול לבטא את כוונותיו ותחושותיו ביחס למציאות אותה הוא מתעד.בהשפעת אדמס וצלמים נוספים השתייכו לזרם הצילום הישיר, הצלם הדומיננטי אלפרד שטיגליץ (Alfred Stieglitz) שבמשך שני עשורים הוביל את הפיקטוריאליסטים בארצות הברית, יצר בין השנים 1923–1931 את סדרת התצלומים המפורסמת שווה ערך (Equivalent), אשר מציגה עננים על רקע שמיים בלבד. שטיגליץ מספר על המוטיבציה שלו:

So I began to work with clouds…I knew exactly what I was after…I wanted a series of photographs which when seen by Ernest Bloch (the great composer) he would exclaim: Music! Music! Man, why that is music! How did you ever do that? And he would point to violins, and flutes, and oboes, and brass, full of enthusiasm, and would say he'd have to write a symphony called "Clouds!"… And when finally I had a series of ten photographs printed, and Bloch saw them--what I said I wanted to happen happened verbatim.

הסיבה ששטיגליץ משווה את התצלומים ליצירה מוזיקלית, קשורה ברצון שלו ליצור סימבולים צורניים שמאפשרים להתעלות על הקיום החומרי של המציאות, בדומה למוזיקה. כלומר, שטיגליץ תפס את הצילום הישיר כאמצעי ביטוי שמאפשר לו להציג את האובייקט שמעורר בו את התחושה באופן כזה, שהצופה גם כן יבין שמדובר בהתייחסות למציאות כדבר שמייצג ערך רגשי. למשל, בתצלומי העננים, העובדה שהם מופיעים ללא ייחוס לקו האופק גורמת לכך, שהצופה מייחס חשיבות רבה יותר לממד המופשט, קרי, ליחסים הצורניים שקיימים בתצלום. לכן, התגובה של הצופה למה שנראה בתמונה פחות קשורה ליופיו של הטבע, אלא, קשורה יותר לאופן שהצלם הגיב אל הסצנה (למציאות), קרי, לאופן שמסגר אותה. כוונתו של שטיגליץ בשם שווה ערך היא, שהתצלום הוא מתווך אובייקטיבי בין תחושותיו הסובייקטיביות לנוכח מציאות קונקרטית בה הוא מתבונן, לבין מה שהצופה יראה בתצלום. בהקשר לתצלומי העננים הוא אומר:

Straight photographs… I had learnt something during the forty years… My photographs look like photographs -- and in the eyes (of pictorial photographers) they therefore can't be art . . . . My aim is increasingly to make my photographs look so much like photographs that unless one has eyes and sees, they won’t be seen--and still everyone will never forget having once looked at them.

שטיגליץ מבטא באופן חריף את הסתייגותו מהגישה הפיקטוריאליסטית שכופה על התצלומים להיראות ציוריים כך שיחשבו לאמנות. מדבריו אנו מבינים, שהוא רואה את הצילום הישיר כצורת ביטוי שמאפשרת לו לשתף את התרגשותו בכך שהוא יכול להציג את הסצנה כחוויה בלתי נשכחת, כאילו מדובר במפגש אישי עם המציאות עצמה.

כפי שאנו רואים, את הצילום הישיר תפסו כמשלב בין תיאור ריאליסטי במיוחד של המציאות, לבין רמה חלקית של הפשטה אשר מרחיקה אותו במידת מה מתיאור של המציאות כפי שהיא ומאפשרת אינטרפרטציה. לכן, התצלומים נקראו גם כסימבולים שמייצגים כוונות ותחושות. החידוש שהדיון בצילום הישיר הביא, הוא הרחבה של הבנת הצילום כאמצעי לביטוי אישי, מתוך כוונה תחילה לעבוד עם תכונתו להיראות ריאליסטי ולהתייחס למציאות הקונקרטית.

מקורות חיצוניים

להבנה כיצד הצילום הישיר משתלב במהלך של תולדות הצילום ראה - צילום: בין טכנולוגיה לתיאור המציאות לבין אמצעי לביטוי אישי