צילה (ספר)

צילה

מידע כללי
מאת	יהודית קציר
שפת המקור	עברית
תורגם לשפות	סרבית, מקדונית
סוגה	רומן אוטוביוגרפי
הוצאה
הוצאה	הספרייה החדשה
תאריך הוצאה	2013
מספר עמודים	509
עורך	מנחם פרי
פרסים
זוכה פרס שרת התרבות והספורט ליצירה בתחום הציונות

צילה הוא רומן אוטוביוגרפי שכתבה הסופרת יהודית קציר, וראה אור בשנת 2013. הספר זכה בפרס שרת התרבות בתחומי היצירה הספרותית ליצירה בתחום הציונות.

"צילה" הוא סיפור של סאגה משפחתית מרתקת, המסופרת על רקע היסטורי-פוליטי של ארץ ישראל בראשית המאה ה-20.

הרקע לכתיבת הספר

הסופרת יהודית קציר נהגה לבקר בבית סבתא-רבתא, צילה, ולקרוא ברשימותיה האוטוביוגרפיות, אשר יהוו בהמשך את הבסיס לספר. סבתא צילה והדוד חנן יושבים על ספה אפורה, ובפנים קורנות מגישים לה צרור מחברות.

בתחילה, המחברוֹת מועברות אל הילדה הצעירה, תקווה. מחברת בה כתבה צילה ביידיש בכתב יד אלכסוני וחד. חמש מחברות היומן נכתבו במשך עשרים שנה ובהם סקרה צילה כשלושים שנות חיים.

בתהליך כתיבת הספר הדוד חנן עסק במלאכת התרגום בשעות הלילה, סולקו הערות הנוגעות ליחסיהם של צילה ובעלה אליעזר, וצורפו מכתבים שכתבה צילה ופרק מספר העיירה "רדושקוביץ ספר זיכרון" שבו כתבה צילה על ביקורה האחרון בבית הוריה.

עלילת הספר

בספר מספרת יהודית קציר את סיפור חייה של צילה רמברג מרגולין סבתא רבתא שלה שנפטרה בסוף שנת 1967, הספר מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון - מספר על תקופת הנדודים של צילה, החלק השני מספר על אהבתה של צילה לחנן, והשלישי מספר על הבית ועל חילופי המכתבים בין צילה לחנן ולשאר בני הבית.

צילה נולדה בעיירה קטנה בליטא בשנת 1883 ומעולם לא למדה בבית ספר. בכוחות נפש עצומים התגברה על הפגיעה הפיזית והנפשית מפוגרום 1905 באודסה, שבה הוכתה בגרזן בראשה ובפניה ואיבדה את עינה השמאלית. באודסה פוגשת צילה את בעלה, לזר (אליעזר), שאף הוא נפצע בפוגרום וחצי מפניו שותק. ביומנה היא מתארת אותו דרך חסרונותיו אך מציינת את האפשרות שהוא יביא לה רווחה כלכלית:

"...עשיתי שם הכרה עם בחור בן גילי, שלא היה יפה... לא חכם... וגם בלי השכלה... והיו לו סיכויים להיות בעתיד עשיר..."

לאחר שצילה מחלימה היא מחליטה לעזוב את משפחתה ואת ארצה רוסיה ולנסוע לארץ ישראל ומצליחה לשכנע בכך את בעלה.

עם עלייתם ארצה כזוג נשוי מבקשת צילה לנהל משק בית, תכלית מעשיה להשביע רצון בעלה לזר, שבניגוד גמור אינו קשוב אליה כלל. התייחסותו המנוכרת מצביעה על אישיות ילדותית ונרקיסיסטית. יחס מנוכר זה במשך שנים גורם לצילה להבין את מצבן הקשה של נשים בעולם, ובהריונה הרביעי היא כותבת ביומנה על רצונה ללדת בן. "... לא ילדה, כי מצב האישה בעולם היה ברור לי, ולכן לא רציתי להרבות עוד יותר נשים...". בארץ ישראל עובר הזוג חיי נדודים ותלאות, מלחמות ופרעות. צילה יולדת חמישה ילדים אותם היא מגדלת במסירות רבה.

בגיל 37 בזמן שצילה ואליעזר בעלה מתגוררים במושבה גדרה, מתאהבת צילה בחנן רמברג, חלוץ מוורשה שהיה צעיר ממנה בתשע שנים, והוא הופך לחלק נכבד בחייה. נשות האיכרים במרכז המושבה מרכלות על צילה ואומרות "... אנחנו זקוקות לשתי עיניים בשביל להשגיח על גבר אחד וזו בעין אחת מנהלת שניים..." צילה מקפידה להצטלם תמיד כשצידה הימני הבריא מופנה אל הצופה. היא התביישה בפניה ותמיד הסתירה אותו במשקפיים כהות.

העבודה הייתה מרכיב חשוב בחיי אנשי העלייה השנייה, וכך גם בחייהם של צילה ואליעזר. בהגיעם לארץ ישראל הם חיים מהחסכונות שהביאו עמם מאודסה. וכשכספם אוזל מחפשת צילה עיסוק שיוכל לפרנס את המשפחה, וכך ובשנות העשרים של המאה העשרים היא פותחת בית אוכל צמחוני ברחוב אחד העם בתל אביב, ואף מלמדת בישול צמחוני במסעדות. באמצע שנות החמישים היא פותחת בקריירה חדשה כמנהלת בית ילדים המיועד לילדים שעלו לארץ ללא הוריהם.

שני הגברים בחייה של צילה אליעזר וחנן, היו שונים זה מזה בתכלית, אליעזר היה אדם ארצי, אימפולסיבי ורגשן, ואילו חנן היה נפש מורכבת ורבת סתירות אינטלקטואל אירופאי מאופק ואצילי בהליכותיו. צילה פרסמה רשימות בעיתונים ופיתחה מודעות פמיניסטית מובהקת עוד לפני שהכירו במושג זה. ילדיה העריצו אותה ושמרו על סוד שני הגברים שבחייה.

הם אהבו את דוד חנן והעריצו אותו על שעזר בפרנסת המשפחה.

ספר הזיכרונות שכתבה צילה לאורך שנים הוא גם סיפור חלוצי על קשיי ההתאקלמות בישוב העברי בשנת 1912, ספור נדודים, סיפור אהבה, ותיאור התקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה.

צילה סיכמה ביומניה את חייה, את ההקלה בהתמודדות על הסיבוך המשפחתי, את הסיפוק הרב שיש לה מעבודתה, את היכולת להיות עצמאית כלכלית ולמרות כל זאת כתבה על הקושי בלהיות אחראית לכולם, לבעלה לשעבר, לילדים ולחנן.

עם מותו של בעלה אליעזר צילה וחנן התחתנו והתיישבו בהרצליה.

ביקורת

הספר זכה להצלחה והופיע ברשימות רבי המכר.

הספר מתפרש כהצהרה של ביטחון עצמי ויצירתי, ההיקף הרחב, השילוב של מספר סגנונות - אוטוביוגרפיה, רומן דורות משפחתי, מלודרמה, כתיבה מן הדמיון ופרשנות של טקסטים, ספר זיכרון, אסופת מכתבים וראיון. יהודית קציר עומדת בכתיבתה מול האם הגדולה, מייסדת השושלת, בהצהרה של כוח ואחריות.

נקודת המפנה בחייה של צילה הייתה הפוגרום בשנת 1905, המוכר לקוראי הספרות העברית משירו של ביאליק "על השחיטה". צילה נכחה באודסה בזמן האירוע והייתה קורבן לאכזריות הפורעים, בעוד אליעזר חתנה לעתיד ברח, שנים אחר כך כתבה על כך קציר ביומנה בפואטיקה שסיגלה לעצמה - כתיבת משפטים קצרים, אובייקטיביים ועובדתיים, ללא מילות תואר ורגש. כך היא מתארת איך איבד חתנה את עשתונותיו התחמק וברח, והיא נשארה לבד עם הפוגעים שהכו בה בגרזן בעינה השמאלית. למרות זאת לא איבדה עשתונות, עוצמתה הנפשית אפשרה לה להתגבר על הטראומה ולהמשיך בחיים פעילים ובהם נישואים, עלייה לארץ, לידת ילדים וקשר זוגי אינטימי עם מאהב צעיר ממנה.

סביב צילה העולם חי נולד ובועט, ועם לכתה ייגמר גם הסיפור. אך אין זה אומר כי העלילה היא חד־ממדית ומעבירה רק את זווית הראייה של הגיבורה. כדי לכתוב את הספר איגדה יהודית קציר עשרות מסמכים ותכתובות אישיות פרי עטם של הנוגעים בדבר ועמלה רבות על מנת לשלבם זה בזה וכך ליצור מסמך כולל המעביר את הסיפור בדרך ספק ביקורתית, בצורה הקרובה ככל הניתן למציאות.

קשיי החיים בארץ מקבלים ביטוי בולט בתיאורי הנסיעות של המשפחה לבאר שבע וממנה, הדרך מיפו לבאר שבע ארוכה, קשה ומסורבלת, הימים חמים ביותר, והנסיעה נמשכת שעות ארוכות, במהלכם מחזיקה צילה את בתה בת השנתיים בזרועותיה ומגינה עליה מפני החום בשמשייה, ההתמודדות עם הקשיים משקפת שוב את העוצמה הנפשית והגופנית של צילה, בניגוד לחולשת הגוף של בעלה אליעזר שמתלונן בלי סוף על אי הנוחות וטוען שארץ ישראל היא ארץ פראית ואין מה לעשות בה.

הביוגרפיה שכתבה קציר על אם-סבתה אכן מבקשת להציל ולשמר את מקומה המיתי של צילה כאישה חלוצה בת העלייה השנייה שההיסטוריוגרפיה התעלמה ממנה. חייה של צילה מהווים מודל חיקוי בעבור נינתה, הקוראת על חייה וכותבת עליהם מחדש. כך הם מקבלים נוכחות תיעודית ספרותית לדורות פוטנציאליים של נשים קוראות. התוצאה היא סיפור חיים שלא מוליך אל שבר בתא המשפחתי, אלא דווקא לסיפור ארוך של תיקון ואיחוי.

ראו גם

• יהודית קציר
• למאטיס יש את השמש בבטן

קישורים חיצוניים

• יהודית קציר משוחחת עם גל אוחובסקי על הספר
• ביקורות קוראים על הספר צילה באתר 'סימניה'
• בית הילדים של צילה - סיפור
• לקריאה צילה באופן מקוון באתר e-vrit
• מכתבו של שמעון פרס ליהודית קציר בעקבות קריאת הספר, יולי 2013
• פוגרומי אודסה