ציד בהתשה
.jpg)
ציד בהתשה (לפעמים מכונה גם ציד התמדה, ציד סיבולת או ציד מרחקים) היא טכניקת ציד של טורפים אצנים, בה טורפים או ציידים העשויים להיות איטיים ביחס לטרפם למרחקים קצרים, משתמשים בשילוב של ריצה, הליכה וגישוש כדי להתיש את הטרף.[1] בין המשתמשים באסטרטגית ציד זו אפשר למצוא חיות טרף כמו הזאב המצוי, הזאב הטלוא, אורקות ואת האדם. השימוש בטכניקת ציד זו דורשת מהצייד יכולת של ריצה למרחקים ארוכים ולמשך פרקי זמן ארוכים.
האדם הוא היחיד ממיני הפרימטים המשתמש ב"ציד בהתשה" ככלי הישרדות, אך יש הטוענים כי מדובר בתיאוריה לא מבוססת[2]. בנוסף לכך, לאדם יש יתרון ביכולת לריצה למרחקים ארוכים בכך שיש לו שיער דליל יחסית מה שהופך את הזיעה לאמצעי יעיל ביותר לקירור גופו. לעומת זאת הפרסתנים ויונקים נוספים צריכים להלחית כלומר לנשום על מנת לקרר את עצמם, שקשה לביצוע בעת ריצה ולכן לפעמים אף להאט או לעצור. ציד בהתשה נחשב לאחת משיטות הציד המוקדמות ביותר ששימשו את האדם כבר לפני אלפי שנים. שיטת ציד זו משמשת עדיין[3] את הבושמנים יושבי מדבר קלהארי, וכן את שבט הטאראהומרה האינדיאני החי בצפון-מערב מקסיקו.
שימוש בציד בהתשה אצל בני האדם
[עריכת קוד מקור | עריכה]ציד בהתשה באבולוציה האנושית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ייתכן שציד בהתשה הוא אחת הטכניקות שנקטו ההומיננאים המוקדמים לצורך ציד, אולם הפליאואנתרופולוג הנרי באן, מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, מטיל בכך ספק. התומכים בכך טוענים כי זוהי טכניקה שיכולה להתבצע גם ללא כלי קלע או נשקי מוט כגון כידונים, חניתות או קלע.
המעבר של ההומיננאים לתנועה דו-רגלית גרם להם לאבד ממהירותם ולפיכך גם את היכולת לצוד בעזרת ריצות קצרות ומהירות. במקום זה הם זכו בסיבולת גבוהה לריצות למרחקים ארוכים, וכך הסתגלו לציד באמצעות התמדה והתשה של הטרף. בנוסף, למרות שרוב היונקים מזיעים, רק מעטים מהם מנצלים את ההזעה בצורה יעילה לוויסות חום הגוף. למעשה מרבית היונקים משתמשים בהלחתה לקירור גופם, (אידוי נוזלים ממערכת הנשימה העליונה), שאינה יעילה בעת ריצה.
בני אדם (וגם סוסים למשל) פיתחו מערכת הזעה יעילה,[4] כך שההומיננאים יכלו לרוץ גם בשעות החמות של היום, שבהן רוב בעלי החיים ממילא משתדלים לנוח ומותשים בקלות.
בספרו משנת 2009, "נולדנו לרוץ", כריסטופר מקדוגל טוען שכפות רגליים מקושתות, אצבעות קצרות, כתפיים רחבות וגידי אכילס ארוכים לא רק מציידים את בני האדם לרוץ אולטרה-מרתונים, הם גם נותנים לנו את הדחף לצאת לריצה מלכתחילה.[5] קהילת הרצים רואה בציד ההתמדה חלק מה-DNA שלהם, באופן מילולי ממש.
אלא שייתכן שזה לא נכון. הנרי באן, פליאואנתרופולוג מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, מטיל בספק כיצד אדם יכול לשמור על קשר עין עם טרף מהיר הרבה יותר במשך שעות רבות. במוקדם או במאוחר, הוא הסיק, החיה תיעלם בתוך צמחייה, מה שיאלץ את הרודף להפוך לא לרץ, אלא לגשש. ציד ההתמדה נראה עובד במדבר הקלהארי שבאפריקה, אבל זה רק בזכות האקלים החם והיבש והנוף השטוח[2].
ציד בהתשה בימינו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ציידים-לקטים מודרניים החיים במקומות נידחים כמו למשל הקלהארי, עדיין משתמשים בשיטה זו לציד. בדרך כלל יוצאים כמה ציידים יחדיו. היציאה לציד מתרחשת בתחילת השעות החמות של היום, כדי לנצל את היתרון המובנה ביכולת הקירור של בני האדם. כאשר הם מאתרים טרף ראוי כמו למשל אנטילופה גדולה, הם מתחילים במרדף. בכל פעם הם גורמים לאנטילופה לרוץ עוד ועוד בזמן שהם שומרים על קצב קבוע ועוקבים אחריה מרחוק. האנטילופה מהירה מהם בטווח הקצר, אבל היא לא מספיקה להתקרר בין ריצה לריצה. כאשר חום הגוף של האנטילופה עולה כך שהיא לא מצליחה עוד לרוץ, הציידים תופסים אותה. מרדף כזה יכול לקחת עד חמש שעות, כאשר הציידים גומאים מעל 30 ק"מ.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקדוגל, כריסטופר: נולדנו לרוץ. הוצאת אחוזת בית 2013. מסת"ב 978-965-556-001-5
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Frey, Rodney, "Homo Erectus, Persistent Hunting, and Evolution", 2002
- ^ 1 2 y Dave Hansford, [https://www.nzgeo.com/stories/a-long-running-myth/ A long-running myth Did our ancestors really chase animals until they collapsed from fatigue?]
- ^ "Kenyans chase and catch cheetahs". BBC News (באנגלית בריטית). 2013-11-15. נבדק ב-2020-04-06.
- ^ ד"ר אבי סאייג, איך זיעה מקררת, באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 17 במרץ 2019
- ^ נולדנו לרוץ - שבט מסתורי, ספורטאי-על והמרוץ הגדול ביותר שאיש לא ראה
