צ'יו ג'ין
 | |
| לידה |
8 בנובמבר 1875 שיאמן, פוג'יין  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
15 ביולי 1907 (בגיל 31) שאן-ין, שאושינג, ג'ג'יאנג |
| מדינה | סין |
| מקום קבורה |
קבר צ'יו ג'ין |
| מקום מגורים |
מגוריה לשעבר של צ'יו ג'ין |
| פעילות בולטת |
מהפכנית נגד שושלת צ'ינג פעילה לזכויות נשים בסין משוררת |
| מפלגה |
גוָאנְגְפֿוּחְווֵי טונגמנחווי |
| בן או בת זוג |
ואנג טינגג'ון |
  | |
צְ'יוֹ גִ'ין (בסינית 秋瑾, בפין-יין: Qiū Jǐn; 8 בנובמבר 1875 – 15 ביולי 1907) הייתה מהפכנית, פמיניסטית וסופרת סינית. היא כונתה גם שׂוֵאנְצִ'ינְג וגִ'ינְגְשְׂיונְג ("שמות מחווה" שנהוג לתת בבגרות בנוסף לשם שניתן בעת לידה), וכתבה בשם העט גְ'ייֵנְחוּ נוּשְׂיָה (סינית 鉴湖女侠; סינית מסורתית 鑑湖女俠), אשר, בתרגום מילולי, פירושו "אבירת אגם הראי". צ'יו הוצאה להורג לאחר מרד כושל נגד שושלת צ'ינג, והיא נחשבת בסין לגיבורה לאומית.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
צ'יו נולדה ב-1875 למשפחת אצילים בשיאמן, פוג'יין, וגדלה באחוזה המשפחתית בכפר שָׁאן-יִין, בג'ג'יאנג. כנהוג לבנות אצולה, היא זכתה להשכלה נרחבת, והיא אהבה במיוחד לכתוב שירה, על מגוון נושאים, כולל על גיבורות ההיסטוריה הסינית, ובשיריה הייתה משבחת את גבורתן ויופיין. בגיל 19, צ'יו נישאה לגבר שבחר עבורה אביה, בנו של סוחר עשיר. היא הייתה אומללה בנישואיה הכפויים, ותיארה את בעלה כאדם "עם התנהגות נחותה מזו של חיה. הוא מתייחס אלי כאילו שאני פחות מאפס." וכן ש"כשאני חושבת עליו, שערותי מסמרות מכעס, זה בלתי נסבל". הביטחון העצמי שלה ירד, והיא שרתה בדיכאון עמוק.
מתוך המצב הזה, שהיה הפוך מההסתכלות הרומנטית של נערותה, היא התחילה לכתוב על נושאים פוליטיים וענייני אקטואליה סיניים. בתגובה למרד הבוקסרים והכיבוש של בייג'ינג ב-1900, היא השתמשה בדימויים של הגיבורות שלה כמטפורות לדאגתה לגורלה של סין ולנשים בסין. היא רצתה לפעול לטובת ארצה, אך הבינה שאין היא יכולה לעשות זאת במסגרת חייה הנוכחיים, והבנה זו הציתה בה את המחויבות המהפכנית והפמיניסטית שלה.
התעוררות פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1903, צ'יו עברה עם בעלה לבייג'ינג, ושם נחשפה לכתיבה פמיניסטית, והתחילה להתעניין בחינוך של נשים. היא עזבה את בעלה באותה שנה, ונסעה ללמוד ביפן, כשהיא משאירה מאחור את שני ילדיה.[1] ביפן פיתחה צ'יו את אהבתה לאמנויות לחימה, ונודעה בהרגלה ללבוש בגדי גברים אירופאים, ובאידאולוגיה הלאומנית והאנטי-מנצ'ואית שלה. היא הייתה בוטה בתמיכתה בזכויות נשים, ופעלה להנגשת חינוך לנשים. היא ערכה כתב עת בשם "בָּאיְחְווָה בָּאו", או "עיתון הלשון המדוברת", ששימש כלי לתעמולה מהפכנית בשפת הדיבור הסינית. במהדורה אחת של כתב העת, פרסמה צ'יו מנשר בכותרת "הצהרה מכבדת ל-200 מיליון חברותיי הנשים", בו היא פרשה את הבעיות העיקריות שנשים סובלות מהן, כמו נישואי כפייה, כריכת רגליים (את שניהם חוותה בעצמה), עודדה חינוך וחופש בחירה, והצהירה שהיא מאמינה שטובתן של נשים ישורת תחת שלטון בסגנון המערבי, ולא על ידי שלטון שושלת צ'ינג. המנשר זכה לפופולריות ותגובות אוהדות מבין הקוראים והקוראות.[2]
כשחזרה לסין ב-1905 הצטרפה לטריאדות, ארגוני מחתרת שפעלו להפלת שלטון שושלת צ'ינג, וכן לארגונים אחרים בעלי אידאולוגיות אנטי-קיסריות, בסין כמו ביפן. בין היתר פעלה באגודת הגוָאנְגְפֿוּחְווֵי. זו הצטרפה ב-1905 לתנועת הטונגמנחווי (הברית הסינית המהפכנית) החדשה בהנהגת סון יאט-סן.
ב-1906, יסדה צ'יו כתב עת משלה, בשם "ג'ונְגְגְווֹ נוּבָּאו", שפירושו "כתב-עת לנשות סין", שכלל מאמרים לאומניים ופמיניסטיים. בניגוד לתפישות המקובלות במעגלים הלאומניים של נשים כאימהות שמקומן במסגרת המשפחה המסורתית, צ'יו ראתה את המשפחה כמדכאת נשים.
פעילות מהפכנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במסגרת הפעילות המהפכנית, מונתה צ'יו כאחראית על חינוך בבית הספר דאטונג, בשאושינג (אנ') במחוז ג'ג'יאנג. בית הספר שניהלה, שהיה לכאורה מיועד למורים לחינוך גופני, במציאות פעל כמרכז אימונים צבאיים למהפכנים, בהם השתתפה באופן נלהב יחד עם תלמידיה.[3] בשורות המהפכנים שפעלו מחוץ לסין, בעיקר ביפן, התעוררה מחלוקת, בין אלו שרצו לחזור לסין באופן מידי ולהצטרף למהפכה בפועל, לבין אלו שחשבו שעדיף להישאר ביפן ולהתכונן להתפתחויות עתידיות. באספה בנושא שהתקיימה בבית ספרה, צ'יו צידדה באופן מוחלט בחוזרים. היא נעצה פגיון בבימה והכריזה שהיא מבקשת שידקרו אותה בפגיון זה אם אי פעם תבגוד בעם ההאן ותיכנע לברברים בני המאנצ'ו.
צ'יו התחילה לעבוד יחד עם בן דודה, שׂוּ שִׂילִין, כדי לאחד בין פעילי מחתרת שונים. ב-6 ביולי 1907, זמן קצר לפני מרד שהיה מתוכנן באנצ'ינג, במחוז אנחווי, שׂוּ נתפס על ידי הרשויות, ועונה. הוא הודה בפעילויותיו, והוצא להורג למחרת. צ'יו למדה על דבר מותו כמה ימים לאחר מכן, והוזהרה שהיא גם תיעצר. אך היא בחרה להישאר בבית הספר דאטונג, וכתבה במכתב לעמיתה, המשוררת שו יונחוואה, לה קראה "אחותי לחרב", שהיא מתכוונת למות למען המטרה.
ב-13 ביולי 1907 היא אכן נעצרה, אך אפילו לאחר שעונתה לא הסכימה להודות בשום פעילות מחתרתית. אך הרשויות מצאו ראיות מרשיעות בביתה, וכעבור מספר ימים, ב-15 ביולי, היא הוצאה להורג על ידי עריפת ראשה, בהריגה פומבית. היא הייתה בת 31. הוצאתה להורג יצרה גלי הלם, והטינה נגד המשטר של שושלת צ'ינג גברה. צ'יו הוכרה מיד על ידי המהפכנים כגיבורה וכקדושה מעונה, והיא הפכה לסמל לעצמאות של נשים בסין. היא הייתה לנושא של שירים וסיפורים, ורבות מעבודותיה פורסמו לאחר מותה.[4]
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
צ'יו הונצחה בספרות הפופולרית של הרפובליקה הסינית ובתודעה הציבורית לאחר מותה. היא נקברה ליד האגם המערבי בהאנגג'ואו. הרפובליקה העממית של סין הקימה מוזיאון בשאושינג הקרוי על שמה בבניין ששימש בעבר כביתה (绍兴秋瑾故居).
צ'יו ג'ין תוארה בשני סרטים עלילתיים: הראשון, "צ'יו ג'ין", יצא בשנת 1983, בבימויה של שייה ג'ין; השני יצא ב-2011, "ג'ינג שיונג נושיה צ'ו ג'ין" (竞雄女侠秋瑾), או "אבירת אגם הראי", בבימויו של הרמן יאו.[5][6]
בנוסף, ב-2012 יצא סרט תיעודי על חייה, "אבן החן של הסתיו" (Autumn Gem), פרי יצירתם של שני במאים ממוצא סיני מסן פרנסיסקו, ריי צ'אנג ואדם טאו.[7]
יצירות ספרותיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מכיוון שבמערב צ'יו זכורה בעיקר כמהפכנית ופמיניסטית, נוטים להתעלם משירתה ומאמריה. כתיבתה משקפת את החינוך המושקע שלה בספרות קלאסית, ושירתה כתובה בסגנון המסורתי (שְׁה וצְה). שיריה כוללים מגוון רחב של מטפורות ורמיזות שממזגות מיתולוגיה קלאסית עם רטוריקה מהפכנית.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
פסל של צ'יו ג'ין לצד האגם המערבי בהאנגג'ואו -
פסל של צ'יו ג'ין
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מוזיאון צ'יו ג'ין
- Autum Gem - סרט דוקומנטרי על חייה ומותה של צ'יו ג'ין
יובל מלחי, פרק 263: הגיבורה הגדולה של סין – צ'יו ג'ין (אה… יצא לי חרוז… – היסטוריה לילדים ולמבוגרים), באתר "קטעים בהיסטוריה", 25 ביוני 2018
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Ono, Kazuko (1989). Chinese Women in a Century of Revolution, 1850-1950. Stanford University Press. p. 61. ISBN 9780804714976.
- ^ Fincher, Leta Hong (2014). Leftover Women: The Resurgence of Gender Inequality in China. London, New York: Zed Books. p. 123. ISBN 9781780329215.
- ^ Ono, Kazuko (1989). Chinese Women in a Century of Revolution, 1850-1950. Stanford University Press. p. 64–65. ISBN 9780804714976.
- ^ 1http://www.onthisdeity.com/15th-july-1907-%E2%80%93-the-martyrdom-of-qiu-jin/ The Martyrdom of Qiu Jin], Dorian Cope Presents: On This Deity
- ^ Browne, Nick; Pickowicz, Paul G.; Yau, Esther (eds.). New Chinese Cinemas: Forms, Identities, Politics. Cambridge University Press. p. 33. ISBN 0 521 44877 8.
- ^ Kuhn, Annette; Radstone, Susannah (eds.). The Women's Companion to International Film. University of California Press. p. 434. ISBN 0520088794.
- ^ Autumn Gem, About the Film