פרשת פינאלי
פרשת פינאלי (Finaly), אשר התרחשה בין השנים 1945–1953, עסקה בהשבתם של האחים רוברט וג'רלד פינאלי, יתומים יהודים שהוריהם נרצחו באושוויץ, לחיק משפחתם. בני הזוג פינאלי, יהודים אוסטרים אשר התגוררו סמוך לעיר גרנובל שבצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה, הפקידו בשנת 1944 את ילדיהם במעון יום ביישוב, מחשש שמא יתגלו על ידי הגסטפו וישלחו למחנה ריכוז. משנאסרו ההורים ונשלחו אל מותם באושוויץ, הועברו היתומים לידי מנזר קתולי ושם גדלו וחונכו כנוצרים. עם תום המלחמה, משביקשה דודתם של היתומים להעביר את האחים למשמורתה, החביאה הכנסייה הקתולית בצרפת את האחים וסירבה להשיבם. הפרשה, בה היו מעורבים גורמי כנסייה בכירים, הרבנים הראשיים בצרפת, מערכת החוק הצרפתית ואנשי ממשל, עוררה הדים ציבוריים רחבים בצרפת ובישראל והסתיימה עם הבאתם של האחים פינאלי למשמורת דודתם בישראל.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]האחים פינאלי, רוברט (יליד 1941), וג'רלד (גד) (יליד 1942), נולדו לפריץ ואנני פינאלי, משפחה יהודית אוסטרית אשר ישבה בווינה. אבי המשפחה היה רופא, בוגר אוניברסיטת וינה, אשר עבד בעיר. בשנת 1939, עם שלילת רישיון הרופא של האב על ידי השלטון הנאצי, ניסתה המשפחה להגר לפרו, זאת בספינה שעמדה להפליג מנמל לה רושל בצרפת. אולם לאחר שהגיעה המשפחה לצרפת התברר כי הפלגה זו בוטלה והמשפחה נאלצה להתיישב בעיירה לה טרונש (La Tronche), סמוך לעיר גרנובל בצרפת, שם נולדו ילדיהם. כיוון שאבי המשפחה היה אזרח אוסטרי, מדינת אויב לצרפת באותה עת, הוא נאסר ונשלח לתקופת מה למחנה עבודה סמוך לגרנובל, שלאחריה עבד כרופא באזור, אף שלא החזיק ברישיון רופא בצרפת. אזור גרנובל היה חלק מצרפת של וישי בעת מלחמת העולם השנייה ומפחד שמא יאסרו באופן פתאומי על ידי המשטרה (עקב היותם פליטים), שמו ההורים את ילדיהם במעון יום קתולי סמוך לביתם. למרות ניסיונם להתנהל בזהירות ובהיחבא, נאסרו פריץ ואנני פינאלי בחודש פברואר 1944, לאחר שככל הנראה הוסגרו על ידי משתף פעולה מקומי. תחילה הועברו למחנה הריכוז דראנסי וב-7 במרץ 1944 נשלחו לאושוויץ, שם נרצחו.
בעלי מעון היום, אשר חששו כי יוענשו על החזקת ילדים יהודים במוסדם, העבירו את האחים למנזר "גבירתנו מציון"(צר') בגרנובל, מנזר בו הוחבאו משפחות יהודיות נוספות בתקופת מלחמת העולם השנייה. אולם כיוון שהאחים היו עדיין פעוטות, הם הועברו משם למוסד לפעוטות, "סנט ברונו", של הכנסייה הקתולית בגרנובל. המוסד פעל בניהולה של הנזירה אנטואנט ברון, אשר באותה עת כבר החביאה ארבעה יתומים ומספר משפחות יהודיות בכפר ויף(אנ') סמוך לגרנובל.
הפרשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם סיום מלחמת העולם השנייה, במאי 1945, למדו אחיותיו של אבי המשפחה כי אחיהן ואשתו נשלחו למחנה השמדה ולא שבו ממנו וכי ילדיו של האח נותרו בידיה של הנזירה ברון. תחילה שלחה דודתן של הילדים, גרטה פישל, אשר התגוררה באוקלנד ניו זילנד, מכתב לנזירה, בה הודתה לה על הצלת הילדים ובקשה כי האחים יועברו למשמורתה ומשמורת בעלה בניו זילנד, כפי רצון ההורים. תחילה השיבה לדודה ידידת המשפחה ובקשה לשכנעה להותיר את הילדים בידיה של הגברת ברון. משהודיעה הדודה במכתב נוסף על דרישתה האיתנה לקבל את הילדים למשמורתה, השיבה לה אנטואנט ברון כי הילדים צעירים מכדי לעמוד במסע הארוך לניו זילנד וסירבה לשחרר את הילדים ממשמורתה.[1] זמן קצר אחר כך פנתה ברון לבית המשפט וקיבלה משמורת זמנית לתקופה של שלוש שנים על הקטינים, תוך שהיא מסתירה את העובדה כי בת משפחה של הילדים מבקשת לקבלם. נסיונותיה של הדודה לפעול מניו זילנד להשבת הקטינים למשפחה, באמצעות פניות לצלב האדום, לבישוף הקתולי של ניו זילנד ולמשרד החוץ הניו זילנדי, לא העלו דבר.
בשנת 1948, שלוש שנים לאחר שידעה הנזירה ברון כי דודתם של הקטינים מבקשת לקבלם למשמורתה, היא הטבילה את הקטינים לנצרות. מאותה עת קבעה הכנסייה הקתולית בצרפת, באמצעות מנזר "גבירתנו מציון" את המשמורת על הקטינים. משכך, פעלה משפחת האחים מניו זילנד כדי למנות את דודתם הדוויג ובעלה משה רוזנר מגדרה כמשמורנים חוקיים של הקטינים. זאת מתוך הנחה כי ניתן לשפר את הסיכוי להשבת האחים לחיק משפחתם אם המאבק ינוהל ממדינת ישראל. בני הזוג רוזנר מינו מצידם את משה קלר, מהנדס כימיה תושב גרנובל, כנציגם החוקי בצרפת לניהול מאבק המשמורת. כאשר נפגש קלר עם ברון בגרנובל, טענה זו באוזניו כי היהודים פחדנים כאשר הפקירו את ילדיהם ברגע סכנה ועתה משחלפה יש להם את החוצפה לתבוע את החזרתם. היא אף הודיעה לו כי הטבילה את הילדים לנצרות וכי לא תשיבם. עמדת הכנסייה הקתולית אותה עת הייתה כי, מעת שיתום יהודי הוטבל לנצרות, הרי שיש להפרידו ממשפחתו והוא שייך לכנסייה. מאותה עת החל משה קלר במאבק הפומבי להשבת האחים, אשר נמשך חמש שנים, במהלכו הם הוחבאו בידי הכנסייה והועברו בין מוסדות חינוך קתוליים שונים בצרפת, שווייץ וספרד.
בשנת 1952, לאחר שנים של ניסיונות עקרים להביא לשובם של האחים למשפחתם, הגישו דודיהם, יהודית ומשה רוזנר מגדרה, תביעה לבית המשפט בגרנובל בדרישה להכריז עליהם כמשמורנים חוקיים של הקטינים. ב-11 ביוני 1952 פסק בית המשפט בגרנובל כי יהודית, אחות אביהם של האחים, היא האפוטרופסית החוקית היחידה עליהם ויש להחזירם אליה. במהלך ההליך המשפטי הופיעו האחים פינאלי בפני בית המשפט והאח הבכור רוברט סיפר כי האחים ראו את אנטואנט ברון רק פעם, או פעמיים, במהלך שנה שלמה. בית המשפט קבע כי אם אנטואנט ברון לא תשיב את הילדים, תוטל עליה שנת מאסר. מיד לאחר פסק הדין הועלמו האחים על ידי ברון והועברו בעזרת אנשי כמורה למרסיי ונרשמו לבית ספר קתולי מקומי בשמות בדויים, מארק ולואי קאדרי. ביום 18 בנובמבר 1952 התקיים דיון בערעורה של אנטואנט ברון על העונש שהוטל עליה בגין אי-קיום ההוראה להשיב את האחים. ביום 28 בנובמבר 1952 פסק בית המשפט במפתיע כי אנטואנט ברון לא ביצעה כל עבירה פלילית באי השבת האחים, זאת לאור פרק הזמן שחלף מתום מלחמת העולם השנייה ועד לפתיחה בהליך המשפטי, לאור הטבלתם של האחים לנצרות וכן הוטל ספק בסמכותו של משה קלר לייצג את המשפחה בעניין זה. בהליך הערעור על החלטה זו ייצג את המשפחה אחד מעורכי הדין הבולטים בצרפת אותה עת, מוריס גרסון. הופעתו של גרסון בבית המשפט ב-8 בינואר 1953 זכתה לסיקור עיתונאי רחב בצרפת. ב-29 בינואר 1953 קבע בית המשפט לערעורים כי אנטואנט ברון אשמה בעוון אי קיום הוראות פסק הדין והיא נשלחה למאסר בו שהתה עד 12 במרץ 1953. זמן קצר לאחר מתן פסק הדין בבית הדין לערעורים הועברו האחים בחשאי לעיר באיון במחוז הפירנאים האטלנטיים בדרום-מערבה של צרפת. ב-1 בפברואר 1953 האחים התגלו בבאיון, בבית ספר קתולי, הודות לערנותו של מנהל בית הספר, אשר פנה למשטרה. הידיעה דלפה מיד לעיתונות ומשה קלר יצא מיד לבאיון ברכבת. אולם עד הגיעו לעיר נעלמו האחים שוב ומשם הוברחו ב-13 בפברואר 1953 אל מעבר לגבול, לחבל הבסקים בספרד, תוך שאנשי הכנסייה הפרידו ביניהם, כדי להקשות על איתורם.[2] בתקופה זו הרבו עיתוני צרפת וישראל לדון בפרשה ואף נפוצו שמועות שונות על גורלם, בין היתר על מותו של אחד האחים כתוצאה מסיבוכי מחלה.[3] מיד לאחר העלמם מבאיון נעצרו על ידי המשטרה חמישה אנשי כמורה בחשד לחטיפתם, בהם אם מנזר גבירתנו מציון מגרנובל.
בתקופה זו החלו להישמע אף בתוך הכנסייה הקתולית בצרפת קולות המסתייגים מחטיפת האחים והעלמתם. בחודש פברואר 1953 נפגש הרב הראשי של צרפת יעקב קפלן עם מזכירו האישי של הארכיבישוף של פריז. בעקבות הפרשה פנה הארכיבישוף של פריז לבישופים של גרנובל ובאיון בעניין האחים, אולם אלה מסרו שאינם יודעים דבר על גורלם. הרב קפלן אף נפגש עם אם מנזר נוטרדאם מציון בפריז וזו גינתה את התנהגות אנשי הכמורה אשר פעלו להסתיר את האחים.
ב-26 ביוני 1953 הוחזרו האחים מספרד לצרפת במעבר גבול על חוף האוקיינוס האטלנטי. ב-2 ביולי 1953 פגשו לראשונה את דודתם יהודית רוזנר אשר הגיעה לצרפת בטיסה מישראל. ב-25 ביולי 1953 עזבו בני הזוג רוזנר עם האחים פינאלי את צרפת בדרכם לישראל ומאותה עת הופסקו מלוא ההליכים המשפטיים אשר נוהלו נגד חוטפיהם.
לאחר הפרשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם הגיעם של האחים לישראל, ולאחר שעברו תהליך של טיפול רגשי והשבה ליהדות בקבוץ נווה אילן,[4][5] הם נקלטו בבית דודתם בגדרה. שני האחים התגייסו לצה"ל.[6] רוברט פינאלי למד רפואה ועבד עד לפרישתו כמנתח ילדים במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, וגד (ג'רלד) שירת בצבא קבע. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, בשנת 2005, היה ד"ר רוברט פינאלי אחד מששת מדליקי המשואות לזכר קרבנות השואה, בהם אף הוריו שנרצחו באושוויץ.[7]
בשנת 2004 פרסם העיתון האיטלקי קוריירה דלה סרה כי ההיסטוריונית הצרפתית קתרין פויו איתרה מסמך מיום 23 באוקטובר 1946, מאת הנונציו לצרפת, אנג'לו ג'וזפה רונקלי לימים האפיפיור, המעיד כי עמדת הוותיקן אותה עת הייתה כי אין להשיב למשפחתם ילדים יהודים אשר ניצלו בידי מוסדות הכנסייה בתקופת השואה והוטבלו לנצרות.[8] במכתב, הנכתב בשם האפיפיור פיוס השנים עשר ומופנה לארכיבישוף של ליון, כותב הקרדינל רונקלי: ”ילדים שהוטבלו לנצרות חייבים שלא להיות מופקדים באחריות מוסדות שלא יהיו מסוגלים להבטיח את חינוכם הנוצרי... אם הילדים נמסרו בידי הוריהם, ואם ההורים דורשים אותם עתה חזרה, בהנחה שהילדים לא הוטבלו, ניתן להשיבם.”[9]
פויו פרסמה לבסוף את ממצאי מחקרה בשנת 2013 בספר שכותרתו "הכנסייה בצרפת וילדים יהודים".[10] עמדה זו של האפיפיור מסבירה, ככל הנראה, חלק מן הפעולות שביצעה הכנסייה הקתולית בשלהי שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 בניסיון למנוע את השבתם של האחים פינאלי ליהדות.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Joyce Block Lazarus, In the Shadow of Vichy: The Finaly Affair. Peter Lang Publishing, 2008. ISBN 1433102129
- מרים לביא, פרשת ילדי פינאלי, וגם זכרונות. שרשרת הדורות ט"ו, 1, 12-14.
- מיכה שגריר, פרשת ילדי פינאלי. יקינתון 2007;217: 28-29.
- פריסיליה דייל ג'ונס, פרשת האחים פינאלי. יהדות זמננו תשמ"ז, ג': 93-118.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- טור דה פינאלי, רשות השידור - הטלוויזיה הישראלית (2007), מפיק ובמאי מיכה שגריר.
פרשת פינאלי, סרטון באתר יוטיוב- ארכיון משה קלר - פרשת ילדי פינאלי, אתר יד ושם.
- Retour en France des Enfants Finaly, GAUMONT PATHÉ ARCHIVES (בצרפתית)
"Hidden Children", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) - סרט עלילתי על הפרשה משנת 2008.- The Pope, the Jews, and the Secrets in the Archives , The Atlantic Monthly (27 אוגוסט 2020)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ פרשה שהסעירה את העולם היהודי, חרות, 23 ביוני 1953
- ^ יתומי פינאלי - טרגדיה שהסעירה את העולם, חרות, 28 ביוני 1953
- ^ "קומבא": מת אחד האחים פינאלי, הצופה, 24 במאי 1953
- ^ האחים פינאלי "התיישבו" בנווה-אילן, מעריב, 27 ביולי 1953
- ^ ילדי פינאלי לנווה-אילן, על המשמר, 28 ביולי 1953
- ^ האחים פינאלי - רב"טים, דבר, 22 בנובמבר 1961
- ^ מדליקי המשואות - 2005, אתר יד ושם
- ^ Rebeca Benhamou, Jewish children hidden twice over by the Church. The Times of Israel, 27 May 2013
- ^ Elaine Sciolino and Jason Horowitz, Saving Jewish Children, but at What Cost?, New York Times, January 9, 2005
- ^ Catherine Poujol, L'Eglise de France et les enfants juifs. PRESSES UNIVERSITAIRES DE FRANCE, 2013. ISBN 2130619290
