פרשת פטרוב

יבדוקיה פטרובה בנמל התעופה מסקוט, סידני, נלקחת על מסלול ההמראה למטוס ממתין, על ידי שני דיפלומטים סובייטים חמושים (19 באפריל 1954).

פרשת פטרוב הייתה תקרית ריגול בעת המלחמה הקרה באוסטרליה, בנוגע לעריקתו של ולדימיר פטרוב, קצין ק.ג.ב, מהשגרירות הסובייטית בקנברה, אוסטרליה, בשנת 1954. העריקה הובילה להקמת ועדה מלכותית והמחלוקת שנוצרה תרמה לפילוג מפלגת הלייבור האוסטרלית ב-1955.

רקע

פטרוב, למרות מעמדו הדיפלומטי הזוטר יחסית, היה קולונל במה שהפך בשנת 1954 לק.ג.ב., המשטרה החשאית הסובייטית, אשתו הייתה קצינת משרד הפנים. בני הזוג פטרוב נשלחו לשגרירות קנברה ב-1951 על ידי ראש מנגנון הביטחון הסובייטי, לברנטי בריה. לאחר מות יוסיף סטלין במרץ 1953, בריה נעצר ונורה על ידי ממשיכי דרכו של סטלין, ולדימיר פטרוב כנראה חשש שאם ישוב לברית המועצות, הוא יטוהר כ"איש בריה".

עריקה

פטרוב יצר קשר עם ארגון הביון והביטחון האוסטרלי (ASIO) והציע לספק ראיות לריגול סובייטי בתמורה למקלט מדיני. העריקה אורגנה על ידי מייקל ביאלוגוסקי, רופא ומוזיקאי פולני וסוכן ASIO במשרה חלקית, שטיפח את פטרוב במשך כמעט שנתיים, התיידד איתו ולקח אותו לבקר זונות באזור קינגס קרוס בסידני. ביאלוגוסקי הכיר לפטרוב קצין ASIO בכיר בשם רון ריצ'רדס, שהציע לפטרוב מקלט ותוספת 5,000 פאונד בתמורה לכל המסמכים שהוא יכול להביא איתו מהשגרירות. תכנון עריקתו של פטרוב קיבל את שם הקוד מבצע בקתה 12, לאחר תקופה קצרה הפך למבצע בקתה 11, בהתאם לנוהג המקובל להתייחס לעריקים פוטנציאליים כ"מועמדים לבקתה". פטרוב ערק ב-3 באפריל 1954.

יבדוקיה פטרובה

פטרוב לא סיפר לאשתו יבדוקיה על כוונותיו; ככל הנראה הוא תכנן לערוק בלעדיה. לאחר טענה שגויה שהרשויות האוסטרליות חטפו את פטרוב, משרד הפנים הסובייטי שלח שני שליחים לאוסטרליה להביא את יבדוקיה פטרובה. השמועה על כך דלפה החוצה וב-19 באפריל התקיימו הפגנות אנטי-קומוניסטיות אלימות בנמל התעופה של סידני, כאשר יבדוקיה פטרובה לוותה על ידי אנשי הק.ג.ב. אל המטוס. במטוס, בהוראת ראש הממשלה רוברט מנזיס, דיילת שאלה אותה אם היא שמחה שחוזרת לברית המועצות, אך היא לא ענתה תשובה ברורה - לעריקה עלולה להיות השלכות קשות על משפחתה בברית המועצות. מנזיס החליט שהוא לא יכול לאפשר להרחיק אותה בדרך זו, וכשהמטוס עצר לתדלוק בנמל התעופה של דרווין, היא נתפסה אצל אנשי משרד הפנים על ידי אנשי ASIO (כדי להפריד את פטרובה מהקצינים הסובייטיים, אנשי ASIO התעמתו איתם בטענה שהם נושאים נשק, מה שלא חוקי לעשות במטוס). אנשי ASIO הציעו לפטרובה מקלט, שאותו היא קיבלה, לאחר ששוחחה עם בעלה בטלפון. זה היה בשעות המוקדמות של 20 באפריל 1954.

אירועים דרמטיים אלו הופיעו בתקשורת ברחבי העולם והעניקו תחושה מיידית של הדרמה האמיתית שהתרחשה. תמונותיה של יבדוקיה פטרובה מטופלת בגסות על ידי סוכני ק.ג.ב בנמל התעופה של סידני והחלטתה המייסרת ברגע האחרון לערוק עם בעלה, שנעשתה בנמל התעופה דרווין, הפכו לתמונות אוסטרליות אייקוניות של שנות החמישים.

ועדה מלכותית

הפרשה נעשתה דרמטית יותר כאשר מנזיס אמר לבית הנבחרים כי פטרוב הביא עמו מסמכים הנוגעים לריגול סובייטי באוסטרליה. הוא הודיע כי ועדה מלכותית תחקור את הנושא, הוועדה המלכותית לריגול. המסמכים של פטרוב הוצגו לחברי הוועדה, אם כי מעולם לא פורסמו ברבים. לכאורה, המסמכים מספקים ראיות לטבעת ריגול סובייטית נרחבת באוסטרליה, ונמצאו בהם שמות של שני אנשי צוות של מנהיג מפלגת הלייבור האוסטרלית, ד"ר ה. אוואט, במהלך ההליכים, אוואט, לשעבר שופט בית המשפט העליון של אוסטרליה והנשיא השלישי של העצרת הכללית של האו"ם, הופיע בפני הוועדה המלכותית כיועץ של חברי הצוות שלו. חקירתו הנגדית של קצין מפתח ב-ASIO שינתה את דיוני הוועדה והטרידה מאוד את הממשלה. כמעט מיד, הוועדה המלכותית פשוט משכה את רשותו של אוואט להופיע. אוואט טען כי שופטי הוועדה היו מוטים כלפי ממשלת מנזיס בעקבות שלילה חסרת תקדים זו של זכותו להופיע.

אדם נוסף שנחקר ארוכות (למעלה משבוע) על פעילותו וקשריו היה ריק ת'רוסל, דיפלומט ויועצו לשעבר של אוואט. אמו, הסופרת קתרין סוזנה פריצ'רד, הייתה קומוניסטית מושבעת והציעו בתוקף שלפחות בהיסח הדעת, אם לא בשכל, נתן לה מידע מסווג, כמו גם ביצוע ריגול פעיל למען ברית המועצות. הדו"ח הסופי לא אישר את ההאשמות הללו, אך הקריירה שלו מכאן ואילך נפגעה מהחשדות הללו.

תוצאות ומורשת

כתוצאה מהעריקות נסגרו שגרירות אוסטרליה במוסקבה ושגרירות ברית המועצות בקנברה. היחסים הדיפלומטיים לא כוננו מחדש עד 13 במרץ 1959.

השלכות פוליטיות

העריקות הגיעו זמן קצר לפני הבחירות הפדרליות של 1954. אוואט האשים את מנזיס בכך שסידר את העריקות בחפיפה עם הבחירות, לטובת המפלגה הליברלית.

לטענת חלק מהמבקרים, בין השאר כתוצאה מפרשת פטרוב, מנזיס הצליח בבחירות, שבהן ציפו הלייבור לנצח. הוועדה המלכותית המשיכה לפעול לשארית 1954 וחשפה כמה עדויות לריגול עבור ברית המועצות על ידי כמה חברים ותומכים של המפלגה הקומוניסטית של אוסטרליה במהלך ומיד לאחר מלחמת העולם השנייה, אך איש מעולם לא הואשם בעבירת ריגול כתוצאה מעבודת הוועדה ולא נחשפה טבעת ריגול משמעותית. (אף אחד לא הואשם מסיבות שונות: לאחד ניתנה חסינות מהעמדה לדין, אחרים שטיפלו במסמכים לא עברו על החוק מבחינה טכנית, אחד היה בפראג ונשאר שם, ולא ניתן היה להציג ראיות נגד אחרים כי הם יחשפו כי שירותי המודיעין המערביים פיצחו קודים סובייטיים).

ההפסד של אוואט בבחירות ואמונתו שמנזיס קשר קשר עם ASIO כדי להמציא את עריקתו של פטרוב הובילו לביקורת במפלגת הלייבור על החלטתו להופיע בפני הוועדה המלכותית. הוא הוסיף זאת בכך שכתב לשר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב, ושאל אם ההאשמות על ריגול סובייטי באוסטרליה נכונות. כשמולוטוב השיב, והכחיש את ההאשמות, קרא אוואט את המכתב בפרלמנט, מה שעורר פליאה ולעג מצד מתנגדיו.

מעשיו של אוואט עוררו את זעם האגף הימני של מפלגת הלייבור, שהושפע מהאנטי-קומוניזם הקתולי של ב.א. סנטמאריה ו"תנועתו" החשאית. אוואט האמין שגם התנועה הייתה חלק מהמזימה נגדו, והוקיע בפומבי את סנטמאריה ותומכיו באוקטובר 1954, מה שהוביל לפילוג גדול במפלגת הלייבור, שלא זכתה שוב בשלטון עד 1972.

גורלם של הפטרובים

בני הזוג פטרוב, לאחר שקיבלו מקלט מדיני, התיישבו בסופו של דבר בפרברי מלבורן תחת השמות סוון ומריה אליסון וקיבלו פנסיה. לפני כן, הם בילו תקופה של 18 חודשים בבית בטוח בפאלם ביץ', סידני, עם קצין ASIO דאז מייקל ת'ווייטס, שכתב את זיכרונותיהם, שפורסמו ב-1956 בשם Empire of Fear.

הם חיו באפלה יחסית למשך שארית חייהם. העיתונות התבקשה רשמית על ידי משרד ההגנה, בדרך של הודעת D, שלא לחשוף את זהותם או מקום הימצאם, אך הדבר לא תמיד כובד. ולדימיר פטרוב הלך לעולמו ב-1991 ויבדוקיה ב-2002.

לאחר הפרשה

האמונה שהייתה "מזימת פטרוב" הפכה לאמונה במפלגת הלייבור ובתנועות השמאל במשך שנים רבות, אם כי אפילו היסטוריונים תומכי הלייבור הודו שהתנהלותו האקסצנטרית של אוואט תרמה רבות לפילוג הלייבור. הגרסה ה"שמאלית" לסיפור פטרוב ניתנה בשנת 1974 ב"קן הבוגדים: פרשת פטרוב", על ידי ניקולס ויטלם (בנו של גוף ויטלם, שהיה ראש ממשלת הלייבור בזמן הפרסום) וג'ון סטאבס. ספר זה נכתב ללא גישה למסמכים מסווגים. מנזיס הכחיש כי היה לו ידע מוקדם על עריקתו של פטרוב, אם כי הוא לא הכחיש שניצל אותה ואת הסנטימנט האנטי-קומוניסטי של המלחמה הקרה. קולונל צ'ארלס ספריי, ראש ASIO באותה תקופה, כאשר התראיין לאחר פרישתו, טען כי אף על פי שנדרשו כמה חודשים של משא ומתן כדי להביא לעריקתו של פטרוב, הוא לא סיפר למנזיס על המשא ומתן הזה וכי עיתוי העריקה היה ללא קשר לבחירות.

בשנת 1984, קובצי ASIO על פטרוב והרשומות של הוועדה המלכותית הועמדו לרשות היסטוריונים. ב-1987 פרסם ההיסטוריון רוברט מאן את "פרשת פטרוב: פוליטיקה וריגול", שנתן את התיאור המלא הראשון של הפרשה. הוא הראה שהחשדות של אוואט היו מופרכים, שמנזיס וספריי דיברו אמת, שלא הייתה שום קונספירציה, ושההתנהלות של אוואט עצמו הייתה אחראית בעיקר לאירועים הפוליטיים שקרו לאחר מכן. אבל מאן גם הראה שאף על פי שהיה ריגול סובייטי מסוים באוסטרליה, לא הייתה רשת ריגול סובייטית גדולה ושרוב המסמכים שמסר פטרוב ל-ASIO הכילו מעט יותר מאשר רכילות פוליטית שיכולה הייתה להיערך על ידי כל עיתונאי. זה כלל את "מסמך J" הידוע לשמצה, אשר נכתב על ידי רופרט לוקווד, חבר במפלגה הקומוניסטית של אוסטרליה המביע את אמונתו בנושא. עמוד 35 של המסמך הביא את המידע לאנשי הצוות של אוואט, פרגן או'סאליבן, אלברט גרונדמן ואלן דאלזאל. אוואט התעקש שעמוד 35 הוא מידע שגוי שנוסף במיוחד כדי לפגוע במפלגת הלייבור האוסטרלית. הוא הצליח להוכיח שהצוות שלו לא חיבר את המסמך. הוועדה המלכותית הגיעה למסקנה שמסמך J היה כולו עבודתו של לוקווד.

יצירות בדיוניות

פרשת פטרוב שימשה השראה למספר יצירות בדיוניות, שרבות מהן זכו בפרסים.

• פרשת פטרוב, מיני סדרת טלוויזיה משנת 1987.
• הנעל האדומה, רומן מאת אורסולה דובוסרסקי, שזכה בפרס הספרותי של ניו סאות' ויילס ובפרס הספרותי של קווינסלנד לשנת 2006.
• הנעל של גברת פטרוב, מחזה מאת נואל יאנצ'בסקה, שזכה בפרס הספרות של ראש ממשלת קווינסלנד לדרמה בשנת 2006.
• הבית הבטוח, אנימציה מאת לי ויטמור, שזכתה בפרס האנימציה הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים בסידני 2006.
• Document Z, רומן מאת אנדרו קרום, שזכה בפרס הספרות האוסטרלי/וגל בשנת 2008.
• שירי פטרוב, רומן-פתגמים משנת 2013 מאת לסלי לבקוביץ'. ספר זה היה ברשימה הקצרה לפרס ACT בקטגוריית ספר השנה לשנת 2014 וזכה בפרסי 2014 ACT Writing and Publishing: Category Book Poetry.

לקריאה נוספת

• Vladimir and Evdokia Petrov, Empire of Fear, Frederick A. Praeger, New York, 1956 (these memoirs were ghost-written for the Petrovs by the then ASIO officer Michael Thwaites)
• Nicholas Whitlam and John Stubbs, Nest of Traitors: The Petrov Affair, University of Queensland Press, Brisbane, 1974
• Michael Thwaites, Truth Will Out: ASIO and the Petrovs, William Collins, Sydney, 1980
• Robert Manne, The Petrov Affair: Politics and Espionage, Pergamon Press, Sydney, 1987
• Ursula Dubosarsky, The Red Shoe, Allen and Unwin, Sydney, 2006
• Rowan Cahill. "Rupert Lockwood (1908–1997): Journalist, Communist, Intellectual", Doctor of Philosophy thesis, School of History and Politics, University of Wollongong, 2013
• Andrew Croome, Document Z, Allen and Unwin, Sydney, 2009
• Ann Curthoys and John Merritt (editors), Australia's First Cold War, 1945-59, Vol. II : 'Better Dead Than Red', Chapter 6: "A Labor Myth?", Allen & Unwin, 1986

ראו גם

• יחסי אוסטרליה–רוסיה

קישורים חיצוניים

• מותה של גברת פטרוב מביא לסיום הרומן המוזר - כתבה מאת רוברט מאן בעיתון The Age
• Cahill, Rowan, "The Making of a Comunist Journalist: Rupert Lockwood, 1908–1940", Working Lives, 2003. תיאור התפתחות הקריירה של העיתונאי הקשור למחבר של מסמך J.
• Neely F 2010, Menzies and the Petrov Affair, Clio History Journal.
• ozhistorybytes - גיליון שמיני. פיטר קוקרן. [המרכז הלאומי לחינוך היסטורי, דף הבית http://www.hyperhistory.org/]