פרי עץ הדעת

נפילת האדם - אדם וחוה אוכלים מעץ הדעת, ציור מעשה ידי לוקאס קראנאך האב, המאה ה-16.

מיכלאנג'לו, הקפלה הסיסטינית – "חטא עץ הדעת": השטן מתראה לחוה כחצי-אישה חצי-נחש

עץ הדעת הוא שמו של העץ המשמש מוטיב מרכזי בסיפור אדם וחוה בגן עדן, לאחר שנצטוו שלא לאכול מפירותיו של עץ הדעת, אך עברו על ציווי זה במה שידוע כ'חטא עץ הדעת'. פרשנים רבים עסקו בשאלה מהו פרי עץ הדעת, תשובות שונות ניתנו לשאלה זו.

שמו המלא של עץ הדעת הוא "עץ הדעת טוב ורע". לכן, ניתן להבחין שהמילה "דעת" בצירוף זה איננה מתייחסת למשמעות המילה "דעת", אלא להבחנה בין טוב לרע.

לדעת רבי עזריה ורבי יהודה בר סימון בשם ריב"ל לא גלה אלוהים את זהותו של האילן לאדם, ואף לא עתיד לגלותו, מטעם שהוא חס על אדם הראשון שלא יאמרו אנשים זהו האילן שנכשל בו אדם הראשון.

גפן

זהו הזיהוי הנפוץ ביותר בספרות חז"ל. הסבר על כך המצוי בסנהדרין ובברכות טוען כי עץ הדעת היה גפן ופירותיו היו ענבים. זאת משום שאכילתו הביאה יללה, צער ואבל לאדם בפרט ולעולם בכלל. רבי מאיר אומר: ”אין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין”. ”וישת מן היין וישכר”.

נימוק נוסף הוא של רבי יהודה בר אלעאי: ”ענבים היו, שנאמר ענבימו ענבי רוש אשכלות מרורות למו. אותן האשכלות הביאו מרורות לעולם”. פרי עץ הדעת כמו פרי הגפן הביא מרורות (מרירות, מוות) לעולם. לכן, הסיקו כי עץ הדעת היה גפן.

תאנה

רבי נחמיה טען כי פרי עץ הדעת הוא תאנה משום שכאשר הם אכלו מפרותיו של עץ הדעת, ניתנה בהם דעת להתבייש בכך שהם עירומים, דבר שהביא אותם לתפור לעצמם בגדים מעלי תאנה דווקא כפי שנזכר בתורה: ”ויתפרו עלה תאנה” ובכך מצאו פתרון לבעיה. ”בדבר שנתקלקלו בו ניתקנו”.

חיטה

רבי יהודה זיהה את פרי עץ הדעת כחיטה, זאת משום ”שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן”. במדרשים שיטה זו מיוחסת לרבי מאיר.
היו מחז״ל שתהו על פרשנות זו שנראית לכאורה תמוהה, שהרי החיטה אינה עץ. רב זעירא הסביר זאת בכך שאותן חטים ”מתמרות היו כארזי לבנון”; כלומר שלא היה מדובר בחיטה רגילה, כי אם בחיטה פלאית הגבוהה כעץ.
פרופ׳ מרדכי כסלו סיפק הסבר לכך שנדחק רבי יהודה בדעתו. לפי הסברו של כסלו, לאחר עצת הנחש חוה ראתה את צמח החיטה עם שיבוליה המלאים, הבינה בחושה שאפשר להכין מגרגרים אלה לחם, רצתה להטביע את חותמה האישי ועברה למעשים.

”בזעת אפיך תאכל לחם”. למעשה, העונש הוא בדיוק מידה כנגד מידה. לפי כסלו, דעה זאת מסבירה את הפסוק ואת פירוש רש"י: 'רוח מערבית של לפנות ערב', זאת אומרת, הרוח שלה מחכים זורי התבואה. בתיאור גן עדן מוזכרים רק עצים ולא עשבים. זאת משום שפרות האילן נאכלים בדרך כלל חיים ללא צורך בבישול, לעומת רוב הירקות והדגנים (שלא כבימינו). ראיה לכך היא בדיון בגמרא על הקשר בין ברכת "המוציא לחם מן הארץ" לבין "בורא פרי האדמה". חוה סטתה מהדרך הנהוגה בגן עדן – לאכול פרות כמו שהם, ללא טרחה. היא רצתה לעשות משהו מיוחד ובשביל זה הכינה לחם מן החיטה.

”הרבה ארבה עצבונך” – יהיה על חוה להכין לחם כך כל בוקר, פעולות מתישות ומייגעות. לעץ בתנ"ך משמעות כפולה של אילן וכן החומר ממנו עשויים הגזע והענפים ולכן, ניתן להגיד כי החיטה נחשבה לעץ וקש היה נחשב לחומר קשה כדי לכנות אותו עץ. לראייה ניתן להסתכל בסיפור רחב. פשתי העץ בהם טמנה רחב את המרגלים. כמו כן, לדעת רבי יהודה עץ הדעת לא היה המובחר מבין כל העצים אלא להפך, הרדוד והדל מכולם. אף על פי כן, דווקא החיטה נבחרה להיות העץ שבמרכז הגן משום תכונותיה המיוחדות. אולי רמז לצדיקים, שאין מעריכים אותם על פי מראם החיצוני אלא על פי סגולותיהם ומעשיהם הטובים.

אתרוג

לדעת רבי אבא דעכו עץ הדעת היה עץ האתרוג, וטעמו שהרי כך נאמר בפסוק: ”ותרא האשה כי טוב העץ”, ומלשון הפסוק משמע שדיברה על העץ עצמו, ואין אילן שעצו נאכל מלבד עץ האתרוג.

אגוז

יש שטענו על פי נוסח ברכת הבתולים שנזכרה בסידורו של רבי עמרם גאון, שכתב לברך לאחר מציאת הבתולים: ”ברוך אתה ה'... אשר צג אגוז בגן עדן” ומלשון זה משמע שלדעת מחברי הברכה עץ הדעת היה אגוז. אמנם ישנן נוסחאות לפיהם נוסח הברכה הוא 'אשר צג זוג בגן עדן', ולפי נוסח זה אין כלל ראיה לדבר.

תפוח

תבליט שיש על ידי לורנצו מאיטאני על קתדרלת אורבייטו, איטליה

בתרבות הדעה הרווחת היא שפרי עץ הדעת היה התפוח האסור, דעה זו נובעת, לכאורה, משום שהמילה מַלום (Malum) בלטינית משמעותה רע, אך מילה דומה בלטינית (שמקורה ביוונית) היא תפוח. כך הפך התפוח להיות ה'פרי הרע' בתרבות הפופולרית.

בנצרות, נוצרה הגרסה של העץ עם התפוח. ישנן דעות כי גרסה זו נובעת עקב צבעו האדום של התפוח המזכיר תשוקה או משום שכך ציירוהו הציירים הראשונים. אולם ביהדות לא נזכר בשום מקום שפרי עץ הדעת היה תפוח. יש הטוענים שאגדת האחים גרים "שלגייה" תרמה רבות לקישור התפוח לחטא עץ הדעת בתפוח המורעל.^{[דרוש מקור]}

על פי ירון רזיאל ניתן לשייך את הזיהוי כתפוח בעזרת סיפור "תפוח המריבה" (apple of discord) המופיע במיתולוגיה היוונית והרומית. ובעזרת המושג סינקריטיזם: מיזוג בין אמונות. אחת הדרכים לקידום המיסיון הנוצרי הייתה לקחת אמונות פאגניות ולתת להן משמעות כאילו נוצרית על מנת שקל יהיה לקבל את הנצרות מבלי לבטל מנהגים מקומיים. בקצרה, סיפור תפוח המריבה הקדום (תחפשו פאריס והלנה ואיך זכה דווקא ביפה בנשים) המתוארך למאה השמינית לפני הספירה, שהיה מקובל מאוד בתרבות ההלינסטית והרומאית, השתלב נהדר עם חוסר הבהירות לגבי פרי גן העדן. שני "הפירות" הובילו לדרמה משנת סדרי עולם. תפוח המריבה הוביל להריסתה של טרויה וכינונה של רומא, פרי עץ הדעת הוביל לגירוש מגן עדן. ומכאן שלתרבות המערב היה קל מאוד לחבר בין פרי גן עדן לתפוח. המופיע מבחינתם כמוטיב הרסני חוזר.

בננה

לעומת זאת יש הטוענים כי מדובר בפרי עץ הבננה שכונה פעם בשם 'תפוח גן עדן'. פליקס פברי בתיאור הבננה (עץ אדם) במצרים מציין בין היתר: 'בהקשר לעץ זה — כל הנוצרים המזרחיים עובדי האלילים (מוסלמים) והיהודים מאמינים שבפרי זה לא צייתו אדם וחוה בגן העדן שלא לאכול מפרי עץ הדעת.

פשתן

רבינו אשר ב"ר יחיאל בפירושו למסכת שבת (פרק ב סימן א) כותב 'וכן איכא מ"ד עץ שאכל ממנו אדם הראשון פשתן היה'. אולם רבי נתנאל וייל (קרבן נתנאל אות ה) כתב על זה: לא מצאתי שום מ"ד בש"ס או מדרש שאומר כן, ובוודאי טעות סופר היא וכן צריך לומר עץ שאכל ממנו אדם הראשון חיטה היה.

פרי ייחודי

נגד כל השיטות הנזכרות, עומדת דעת רבי אברהם אבן עזרא, הכותב כי עץ הדעת הוא עץ ייחודי הקיים אך ורק בגן עדן, ואין כמוהו במקום אחר בעולם, והוא פרי שמוליד את תאוות המשגל, שלכן נצרכו אדם וחוה לכסות את ערוותם לאחר שאכלו ממנו.

ואילו ה"בן איש חי" כותב שהפרי היה מורכב מכל המינים המוזכרים יחדיו.

באסלאם

סיפור עץ הדעת מובא גם בקוראן בלי רמז לאיזה עץ מדובר - "אך אל תקרבו אל העץ". פרשני הקוראן - שמשמרים מסורות זיהוי - העלו גם הם בעיקר את הזיהויים המקובלים של חז"ל: חיטה, גפן ותאנה. בנוסף לזיהויים אלו, הועלו גם זיהויים של עצי בושם יקרים, וזיהוי בודד כעץ זית.

בתרבות

בשיר "התחדשות" שכתבה והלחינה נעמי שמר עבור עפרה חזה, מופיע עץ הדעת במילות הבית השני: "בגנך פורחים לפתע בערבוביה גמורה עץ החלומות ועץ הדעת טוב ורע."

גלעד ויטל כתב וביצע שיר בשם "עץ הדעת" שהפזמון שלו: "עץ הדעת להתנתק מהכוח, להבדיל בין רע לטוב." השיר יצא ב-2006 כחלק מאלבום הבכורה של ויטל, "המכנה המשותף".

בתחילת שנות ה-2000 צמד הקולנוענים מוטי גל ושוקי בן פורת פתחו חברת הפקות סרטים לקולנוע החרדי בשם "פרי עץ הדעת", שהפיקה 4 סרטים המיועדים למגזר החרדי, ובהם: "לילה בגומחה", "דג מלוח", "שדה מוקשים" ו"הנבל הכחול". חלקם השאירו חותם בציבור החרדי ונחשבים כסרטי קאלט במגזר.

קישורים חיצוניים

• "עץ הדעת חיטה היה" מאת פרופ' מרדכי כסלו, סיני קי"ט - תשנ"ז (דעת – מכללת הרצוג)
• "עץ הדעת גפן היה" מאת פרופ' מרדכי כסלו, http://132.70.42.12/AB_project/publications/attachments/199.pdf (אורכב 16.06.2020 בארכיון Wayback Machine)
• "עץ הדעת אתרוג היה" מאת פרופ' מרדכי כסלו, http://132.70.42.12/AB_project/publications/attachments/113.pdf(הקישור אינו פעיל)
• "עץ הדעת תאנה היה" מאת פרופ' מרדכי כסלו, http://132.70.42.12/AB_project/publications/attachments/234.pdf (אורכב 16.06.2020 בארכיון Wayback Machine)
• מאמרים בנושא "עץ הדעת" בספרייה הווירטואלית של מטח
• בית חב"ד
• "מה היה העץ ממנו אכל האדם הראשון?" מאת: איריס יניב
• צח יוקד, למה בעצם כולנו בטוחים שפרי עץ הדעת הוא תפוח?, באתר הארץ, 12 במרץ 2023