פריץ פיליפס
.jpg) | |
| פריץ פיליפ ב-1971 | |
| לידה |
16 באפריל 1905 איינדהובן |
|---|---|
| פטירה |
5 בדצמבר 2005 (בגיל 100) איינדהובן |
| מדינה | הולנד |
| מקום קבורה |
Eindhoven (Woensel) General Cemetery  |
| ידוע בשל | ראש מועצת המנהלים של פיליפס |
| השכלה |
האוניברסיטה הטכנולוגית בדלפט |
| מעסיק |
פיליפס |
| בת זוג | סילביה ון לֶנֶפּ (1929-1992) |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
פרדריק ז'אק "פריץ" פיליפס (בהולנדית: Frederik Jacques (Frits) Philips; 16 באפריל 1905 – 5 בדצמבר 2005) היה איש עסקים הולנדי ממוצא יהודי, יושב הראש הרביעי של מועצת המנהלים של חברת האלקטרוניקה ההולנדית "פיליפס", שנוסדה על ידי דודו ואביו. בשנת 1996 הוכרז כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם בזכות מעשיו, שהביאו להצלת 382 יהודים בתקופת הכיבוש הנאצי של הולנד במהלך מלחמת העולם השנייה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפני מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פריץ פיליפס נולד בעיר איינדהובן שבדרום הולנד, כבנו היחיד של היזם היהודי-הולנדי, אנטון פיליפס(אנ'), ואשתו הנרייטֶה אנה פיליפס. אביו היה אחד המייסדים של חברת פיליפס ב-1912 והם שולבו בעסק המשפחתי. לפריץ הייתה אחות גדולה בשם אנֶטְיֶה ואחות צעירה בשם יֶטי. סבו פרדריק פיליפס היה בן דוד של קרל מרקס.
בשנת 1923 החל פיליפס את לימודיו באוניברסיטת דלפט למדעי הטכנולוגיה; הוא קיבל תואר מהנדס בהנדסת מכונות בשנת 1929. הוא נכנס לקבוצת אוקספורד בשנת 1934, קבוצה נוצרית שהייתה המבשרת של המוסר מחדש של החימוש (MRA) ויוזמות השינוי (IofC).
קבוצת אוקספורד הייתה מקור השראה לכל ימי חייו לו ולאשתו. ב-4 ביולי 1929 בהאג, הוא נשא לאישה את סילביה ון לֶנֶפּ (האג, 16 בדצמבר 1905 - איינדהובן, 29 באוגוסט 1992), בתו של יונקהיר ון לנפ (ויסבאדן, 3 באוקטובר 1876 - האג, 13 בספטמבר 1951) ואשתו דיחנה יעקובה מייר (בת בטאוויה, 28 במרץ 1883). לזוג נולדו שבעה ילדים: דיחנה הינטסן-פיליפס (14 בספטמבר 1930), אנטון פרדריק (12 במרץ 1932, שהתחתן עם שרלוט דניאל ונולדו לו פריץ והיינקה), אנה יֶטי (אנייט) פיליפס-קמבל (14 באוקטובר 1936), סילביה פיליפס-ואן ורקהובן (6 בדצמבר 1936 - 13 ביוני 1988), וורנר (3 באוגוסט 1938 שהתחתן עם נל דה כראף), פריץ (שהתחתן עם מריה כריסטינה בוסארט, (3 באוקטובר 1969) עם הבן אנטון) ומריה.
ב-18 באוקטובר 1935 מונה לסגן מנהל וחבר מועצת המנהלים של פיליפס.
בזמן מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אביו, אנטון פיליפס, אחיינו הצעיר פרנס אוטן, ואנשים נוספים ממשפחת פיליפס ברחו מהולנד לארצות הברית ב-1940, וזאת בעקבות הידיעות על הפלישה הנאצית הצפויה כחלק ממלחמת העולם השנייה תוך שהם לוקחים את הונה של החברה. פריץ פיליפס נשאר בהולנד, ויחד אתם הצליח לשמור על החברה כעסק חי בזמן המלחמה.
הגרמנים דרשו מהחברה לשתף פעולה בייצור מלחמתי, וסירובו של פריץ עלה לו בהלאמתה על ידי שלטון הכיבוש, אולם הוא נשאר מנהלה. לאחר שגילה כי יוכל להציל חלק מעובדיו היהודיים, פתח פריץ שתי מחלקות מיוחדות (בהילברסום ובאיינדהובן) עבורם שמנו בסך הכול 120 איש והוצגו כלפי הגרמני כחלק מהותי מהמאמץ המלחמתי שלהם. ב-1942, בעקבות חששותיו מהעברת היהודים למחנות ריכוז, ריכז פיליפס את העובדים היהודים באיינדהובן, גייס סכום כסף ניכר ממשפחתו עבור אשרות יציאה לדרום אמריקה אולם לא הצליח להשיגן. נוסף על עובדיו סייע פריץ גם למשפחותיהם במציאת מחסה על ידי המחתרת ההולנדית.
המפעל באיינדהובן הופצץ על ידי בעלות הברית בדצמבר 1942, וחודש לאחר מכן הוקם מחנה הריכוז פיכט צפונית לה. פריץ הצליח להקים במחנה מפעל בשם "פיליפס קומנדו", שבו הועסקו 3000 עובדים, שליש מהם יהודים מהמחנה.
מ-30 במאי ועד ה-20 בספטמבר 1943, פיליפס הוחזק במחנה הריכוז פיכט בשל שביתה במפעל פיליפס שהוקם שם כנגד גירוש חיילים הולנדיים לגרמניה. לאחר השחרור, גילה כי חלק מהעובדים הועברו למחנות בגרמניה והורה לעובדים הנותרים לחבל בתוצרת המפעל. פריץ המשיך לתמוך בעובדים שנותרו ובבני משפחותיהם וכן הצליח להקל על מצבם של חלק מהמגורשים ולהצילם מהשמדה באושוויץ. באמצעות העסקתם בחברת 'טלפונקן' שהיו לה מפעלים באושוויץ, והעברתם למחנה רייכנבך.
ביולי 1944 נאלץ פריץ לברוח על מנת להימנע ממעצר על ידי הגרמנים שבתגובה עצרו את אשתו למשך שישה ימים. הוא הצליח להסתתר בעזרת המחתרת ההולנדית עד לשחרור איינדהובן בספטמבר. לאחר השחרור, חזרו כמחצית מהעובדים היהודיים שהעסיק והוא שילם את שכרם ברציפות גם על התקופה בה נאלצו להסתתר או לשהות באושוויץ.
בסך הכול הציל פיליפס את חייהם של 382 יהודים וב-1996 הוא הוכר על ידי יד ושם כאחד מחסידי אומות העולם על מעשיו.[1]
בין הניצולים היה הפרופסור ראובן ויסקופר.
לאחר מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התעופה העסקית האירופית התפתחה עם בנייתה מחדש של היבשת לאחר תום מלחמת העולם השנייה. כשהיא מסתייעת, בין השאר, בהוכחה ליכולות התעופה במלחמה ובזמינותם של מטוסים, צוותים ושדות תעופה צבאיים לשעבר. המנהלים של החברה ראו את הפוטנציאל באמצעי תחבורה אלה, העשויים להקל על ביקורים במרכזי הייצור והניהול של החברה, מה שהביא להקמת מחלקות הטיסה של החברה. כיו"ר של אחד התאגידים המתפתחים באירופה, פיליפס היה בין הראשונים להקים מחלקת טיסות עם רכישת Beechcraft Super G18 (תחת השם PH-LPS) והקמת Philips Vliegdienst.
בשנת 1961 החליף את פרנס אוטן כנשיא החברה. הוא כיהן בתפקיד זה במשך עשר שנים; בשנת 1971 הוא הוחלף על ידי הנק ון רימסדייק.
במהלך השנים מחלקת הטיסה גדלה וכללה Dassault Falcon, Fokker F27s ו-Beechcraft King Airs. כתוצאה מהערכת החשיבות הגוברת והפוטנציאל של התעופה הארגונית הקים פריץ פיליפס את ארגון התעופה הבינלאומי העסקית (אירופה) בשנת 1977. שנוסד באיינדהובן, על ידי 12 חברים מייסדים, הארגון גדל במהלך השנים ל-EBAA (ארגון התעופה העסקית האירופי) המארגן את כנס התעופה העסקית האירופי השני (EBACE) בז'נבה.
בנוסף תרם פריץ להקמת בניין הטרמינל האזרחי ונמל התעופה באיינדהובן.
בשנת 1966, כאשר חגגה החברה את יום הולדתה ה-75, תרם פיליפס מרכז חינוכי למדע ולטכנולוגיה בשם אוולון לעיריית איינדהובן. ב-1989 סגרה העירייה את המקום לציבור הרחב והפכה אותו למרכז כנסים, דבר שפריץ התחרט עליו, ובשנים האחרונות לחייו הוא ניסה לעורר עניין בהחזרת האוולון לשימוש ציבורי.
ב-1986 השיק פריץ פיליפס את קבוצת המנהלים האירופאיים, היפנים והאמריקאים (CRT). כתוצאה מחרדתו מהחדירה היפנית לשווקים המערביים וחששו הגובר ממלחמת סחר, הוא ראה את הצורך בבניית אמון בין המנהלים הבינלאומיים ובאחריות עסקית כלפי החברה. העקרונות של CRT לעסקים פורסמו ב-1994, תוך שילוב מושגים מערביים (כבוד האדם ...) ויפנים (kyosei, המתפרשים כ"חיים ועובדים יחד למען הכלל"). קוד בינלאומי של פרקטיקות טובות שנכתב על ידי תעשיינים בכירים מרקע כה מגוון נשאר עד היום כיוצא דופן. הוא הוצג לפסגה החברתית של האו"ם בקופנהגן ב-1994. מאז ועד היום הוא הפך למסמך סטנדרטי, שתורגם ל-12 שפות, ומשמש בסיס להערכות אתיות פנימיות של חברות בינלאומיות כמו ניסאן מוטורס.
יום ההולדת המאה שלו בשנת 2005 נחגג בקנה מידה גדול בעיר מגוריו איינדהובן, אשר שמה היה Frits Philips Stad (עיר פריץ פיליפס) לרגל האירוע. העיר טבעה מטבע מיוחד הנושא את הכינוי "Fritske". האירוע השנתי ליכיאסרוטה כיבד אותו באותה שנה על ידי הצבת תמונה מוארת שלו לאורך המסלול.
גם בגיל 100 ביקר פיליפס לעיתים קרובות במשחקי כדורגל ביתיים של פ.ס.וו. איינדהובן. הוא לא השתמש בתא הכבוד של האצטדיון אלא ישב כחלק מהקהל - ביציע 4, שורה 22, מושב 43. הנהלת פ.ס.וו. הודיעה כי המושב הזה יישאר ריק כאנדרטה לתומך הנאמן שלה. בלילה שבו מת, אוהדי הקבוצה עשו מחווה של דקה של שתיקה עבור "מר פריץ" שלהם לפני המשחק מול פנרבחצ'ה.
ב-5 בדצמבר 2005, בגיל 100, מת פיליפס מסיבוכים כתוצאה מנפילה שעבר בנובמבר.
פרסים, תוארי כבוד והנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פריץ פיליפס קיבל תוארי כבוד רבים ופרסים רבים במהלך חייו:
- בשנת 1930 הקים את התזמורת הסימפונית פיליפס.
- בשנת 1948 הקים את המקהלה הפילהרמונית פיליפס.
- 1965, הוא קיבל אזרחות כבוד של העיר איינדהובן על "תרומה יוצאת דופן לרווחתם של אזרחי איינדהובן".
- 1965, הוא מונה לקצין בכיר במסדר האבירים של בית המלוכה ההולנדי אוראניה-נאסאו.
- 1970, הוא מונה לאביר במסדר האבירים "האריה ההולנדי".
- 1992, נפתח באיינדהובן בניין מוזיקה, הקרוי על שמו והמסעדה הממוקמת בבניין נקראת "אדון פריץ".
- 1996, הוא הוכתר כחסידי אומות העולם על ידי יד ושם, לזכר הצלת חייהם של 382 העובדים היהודים של פיליפס במלחמת העולם השנייה.
- 1999, הוא הוכתר כ"היזם ההולנדי של המאה".
- 2005, ב-5 באפריל לציון יום ההולדת ה -100 שלו, איינדהובן שונתה רשמית ל-"העיר של פריץ פיליפס" למשך היום.
בנוסף קיבל גם תוארי כבוד במדינות רבות, כולל יפן, ספרד, דנמרק וסין.
חלק גדול של אוסף האמנות הגדול המפורסם שנאסף על ידי מר וגברת פיליפס נמכר במכירה פומבית ב-5-4 בדצמבר 2006 על ידי סותבי'ס באוולון בעיר איינדהובן. קטלוג המכרזים כלל הקדמה בשם "זכרונות של אבי" מאת דיכנה הינטזן-פיליפס, בתו הבכורה של פריץ פיליפס. האוסף הוא תוצר של איסוף יצירות האמנות ושל הידידות האישית שפריץ שמר עם הציירים ההולנדים סיירק שרדר, קייס בול והנרי בול. המכירה גייסה בסופו של דבר 5.7 מיליון יורו.
כתב עת המיועד לאינדהובן נקרא "פריץ" לכבודו.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- טל אריאל אמיר, שינדלר ההולנדי, באתר ישראל היום, 20 באפריל 2017
- פריץ פיליפס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)