דמי חסות

דמי חסות (או פרוטקשן, מאנגלית: Protection, "הגנה") הם שיטה לסחיטת כסף המופעלת לרוב על ידי אנשי פשע מאורגן.

השיטה מתבססת על הסכם בין בית העסק ובין הפושעים שלפיו הפושעים יספקו לעסק שירותי הגנה מפני פשיעה אחרת (או מפני עצמם, במקרים מסוימים) בתמורה לתשלום קבוע. במקרים רבים מדובר בפועל בסחיטה, מפני שהפושעים למעשה "מגנים" על העסק מפני עצמם שכן אם לא ישלם את דמי החסות - הם עצמם יפגעו בו או בבעליו.

לרוב מתחילה הסחיטה בפנייה ידידותית אל בעל העסק והצעה לספק לו שירותי הגנה מפני ונדליזם. אם בעל העסק מסרב או טוען שאין לו צורך בשירותים כאלה, נוקטים הפושעים בשיטות ונדליזם או אלימות שונות (כגון הצתה או שוד) כדי להפחיד את בעל העסק, והוא נאלץ לשלם תשלום קבוע לפושעים כדי שמעשי ההרס לא יחזרו.

ככל פעילות עסקית בעולם התחתון, מבוצעות גם העסקאות הללו תחת מעטה איומים גלוי או סמוי כדי להבטיח את תשלום הסכומים המלאים ובזמן.

גביית דמי חסות בישראל

בישראל, במרבית המקרים גביית דמי החסות מתבצעת דרך עסק מורשה כגון חברות שמירה, באופן חוקי לכאורה, ואינן מדווחות כלל למשטרה. צורה זו של גביית כספים "שחורים" ואמצעים "חוקיים" נקראת הלבנת הון.

בשנת 2021 נפתחו במשטרת ישראל 105 תיקי סחיטת דמי חסות: 39% מהם במחוז צפון, 18% מהם במחוז חוף ו-15% מהם במחוז דרום.

על פי הנתונים, ארגוני הפשיעה בישראל עוסקים בסחיטה באיומים בהיקף של עשרות מיליוני שקלים בשנה. בתחילת שנות האלפיים נעשה מהלך להתמודדות עם ארגוני פשיעה בחברה היהודית באמצעות פעילות של המשטרה בשיתוף פעולה עם גורמי אכיפה נוספים שבעקבותיו קרסו ארגוני הפשיעה היהודיים, ופעילות הפשיעה בתחום הסחיטה באיומים עברה ליישובים ערביים שבהם פעילות המשטרה נמוכה יותר והאכיפה יעילה פחות.

יחד עם זאת כיום אי-אפשר לפלח את נתוני סחיטת דמי החסות לפי קבוצות אוכלוסייה (או לפי פרמטרים נוספים). ועל כן לא ניתן לדעת כמה מהאירועים נעשים בידי ערבים וכמה נעשים בידי יהודים. בחברה הערבית, סחיטת דמי חסות מאפיינת בעיקר ארגוני פשיעה. כאשר מקורם של כ–30% מאירועי הירי בחברה הערבית קשורים בעבירות "פרוטקשן" או בערבית "ח'אווה". הכנסות של ארגוני הפשיעה מסחיטת דמי חסות בשנה מגיע לכ-2 מיליארד שקל. כאשר גביית דמי החסות נעשית בכל אזור שיש בו פיתוח עסקי-מסחרי בעיקר בערים מתפתחות.

ארגוני הפשיעה הערבים בצפון הם בעיקר בכפר טובא־זנגריה שבו מתנהל מאבק ישיר מול ראשי ארגוני הפשיעה ביישוב, שאחראים לסחיטת דמי החסות באזור הצפון.  הקושי למגר את התופעה נובע מחוסר ראיות וחוסר רצון מצד הנסחטים להתלונן ולהעיד במשפט.

סחיטת דמי החסות על ידי כנופיות פשע מאורגן בישראל נעשית במסווה של חברות שמירה המעסיקות מארגני שמירה עבריינים, כך למעשה סחיטת דמי החסות נעשית בכסות של גוף חוקי המנפיקות לבעלי העסקים נסחטים חשבוניות כדין, עניין המקשה את הוכחת עבירת הסחיטה באיומים. העבריינים גובים את הכסף מבעלי העסקים תוך איומים על חייהם ורכושם. "חברות השמירה" העברייניות מחלקות ביניהן את האזורים הגאוגרפים שבהם גובים את דמי החסות. כך לדוגמה נחשפה בשנת 2017 פרשת סחיטת דמי חסות בצפון מהקרן הקיימת לישראל (קק"ל), עבור שירותי שמירה באתר "אגמון החולה", שירותים שלא סופקו בפועל.

חקיקה

ערך מורחב – חוק העונשין (תיקון מס' 146 והוראת שעה)

עד שנת 2023, במדינת ישראל, לא היה חוק המגדיר את גביית דמי חסות כעבירה פלילית, מצב זה נבע מן הקושי להגדיר את העבירה. בדרך כלל, כאשר עבריין מורשע, הוא נשפט על "סחיטה באיומים". הקושי להגדיר סחיטה באיומים בחוק מחמיר את המצב בארץ: כתוצאה מכך, עבריינים פחות חוששים להיתפס, למשטרה קשה יותר לאכוף את העבירה, וכן, בבית המשפט קשה להרשיע את העבריין. בעיה נוספת נבעה מכך שלמעשה, קיים הבדל בין סחיטה באיומים וגביית דמי חסות: סחיטה באיומים בדרך כלל מתרחשת פעם אחת ולא יותר. לעומת זאת, גביית דמי חסות היא עבירה מתמשכת, וככל שעובר יותר זמן, קשה יותר לעצור אותה ולהרשיע את העבריין: נוצר דפוס בו בעל העסק מעביר לגובה סכום כסף כל פרק זמן מסוים, אחרי זמן מה כבר קשה להוכיח שמדובר בדמי חסות ולהרשיע את העבריין.

ביולי 2023 אושר תיקון לחוק העונשין שהוסיף לחוק העונשין עבירה ספציפית של גביית דמי חסות, ונועד להיאבק בתופעה בכלים משפטיים. התיקון קובע כי עונשו של גובה דמי חסות הוא שש שנות מאסר, ובהוראת שעה נקבע עונש מינימום שהוא רבע מעונש זה.

קישורים חיצוניים

• שוקי שדה, כשהמאפיה דופקת בדלת - הפחד, האיומים והמיליארדים: פתאום נופלים עליך עבריינים - וזה לא נגמר בלקיחת כסף, באתר TheMarker‏, 25 בספטמבר 2015
• ליאת לוי, 10,000 שקל בחודש על מדבקה: מי מפחיד את בעלי המסעדות באזור הכי יפה בארץ?, באתר TheMarker‏, 9 ביולי 2021