שני אדונים מוורונה
במהדורת הפוליו הראשונה, 1623. | |
כתיבה | ויליאם שייקספיר |
---|---|
דמויות |
ולנטין ופרוטאוס יוליה וסילביה |
מקום ההתרחשות | ורונה, מילאנו |
מדינה | ממלכת אנגליה |
סוגה | קומדיה |
הצגת בכורה | 1598? |
שפה | אנגלית מודרנית מוקדמת |
שני אדונים מוורונה (אנגלית: The Two Gentlemen of Verona) היא קומדיה מאת ויליאם שייקספיר, שנכתבה כנראה סביב 1590 ובוצעה לראשונה לכל המאוחר ב-1598.
מאז לואיס תאובלד, שערך את עבודותיו של שייקספיר ב-1733, רוב המבקרים ראו ב"שני אדונים" את אחת מיצירותיו החלשות ביותר, הלוקה הן במגוון דמויות מצומצם והן בשטחיות העלילה. כמו כן, המחזה הוא אחת מעבודותיו המוקדמות ביותר, כנראה הקומדיה הראשונה שחיבר ואולי ההצגה הראשונה בכלל. שייקספיר הפגין ב"שני אדונים" את המוטיבים שאפיינו בהמשך את סגנונו: נשים המתחפשות לגברים, פרשיות אהבים סבוכות והשלכותיהן הקומיות. המקורות מהם הושפע בכתיבה היו בעיקר 'שבעת הספרים של דיאנה' לחורחה דה מונטמיור.[1]
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ולנטין איש ורונה מעוניין לנסוע ללימודים במילאנו. הוא מנסה לשכנע את ידידו פרוטאוס להצטרף, אך הלה מאוהב ביוליה ומסרב להתלוות אליו. המשרתת לוצ'טה אומרת ליוליה שפרוטאוס מוקסם ממנה, ומוסרת בידה מכתב שהיא מסרבת לגלות את מקורו. העלמה בושה לגלות את רגשותיה, מסרבת לקרוא את האיגרת וקורעת אותה לגזרים. לאחר מכן היא מתחרטת. אביו של פרוטאוס מצווה עליו לנסוע למילאנו וללמוד עם ולנטין, והוא ויוליה מתוודים זה בפני זה ונפרדים בדמעות.
כשהוא מגיע לעיר, פרוטאוס מגלה שוולנטין מאוהב בסילביה, בת הדוכס. למרות הבטחותיו ליוליה הוא מחליט לזכות בסילביה, שמיועדת על ידי אביה להינשא לתוריו, גנדרן עשיר. הוא מלשין לדוכס על תוכניתו של ולנטין לחמוק לחדרה ולהימלט עמה, והלה מגרש את הצעיר. מחוץ למילאנו נתקל ולנטין בחבורת שודדים וטוען בפניהם שנודה אחרי שהרג אדם בקטטה. הם בוחרים בו למנהיגם.
בינתיים, יוליה אחוזת געגועים. לוצ'טה עוזרת לה להתחפש לנער, כדי שלא תיפגע בדרך, והיא נוסעת למילאנו. שם היא רואה את פרוטאוס מחזר אחר סילביה. אחוזת חמה, היא מחליטה להתחזות לעלם 'סבסטיאן' ולשכנע אותו לשכור אותה כמשרת. פרוטאוס נופל בפח ואף שולח אותה לתת לסילביה במתנה את הטבעת שהעניקה לו כשנפרדו. בת הדוכס מתעבת את פרוטאוס וחוששת לוולנטין, שהכל סבורים שמת. בעזרת אגלמור, היא נמלטת אל היערות מחוץ לעיר כדי לחפש אותו. הם נופלים בידי השודדים, שלוקחים את סילביה לראש הכנופיה. בדרך הם נתקלים בפרוטאוס ו'סבסטיאן' המחלצים את סילביה. היא נמלטת ממנו והוא מנסה לשכנעה באמיתות אהבתו אליה, מבלי משים לכך שוולנטין שמע אודותם ועתה צופה בהם מבין העצים. כשסילביה מסרבת, הוא מאיים לאנוס אותה. ולנטין מגלה את נוכחותו, ופרוטאוס אחוז הבושה אומר כי השנאה שהלה חש כלפיו אינה ולא כלום לעומת התיעוב שהוא מרגיש כלפי עצמו. ולנטין מתרכך. בשלב זה, 'סבסטיאן' מתעלפת והם מגלים את זהותה. פרוטאוס נזכר בנדרו ונאחז חרטה עוד יותר.
בשלב זה, מביאים השודדים עוד שני שבויים שנפלו לידיהם, הדוכס ותוריו. האחרון נזעם ומודיע שסילביה שייכת לו, אך מוותר עליה מיד כשוולנטין מאיים להורגו. הדוכס, אחוז גועל מפחדנות חתנו המיועד, מסכים שבתו ואהובה יתחתנו. פרוטאוס ויוליה מתחתנים אף הם.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- The Two Gentlemen of Verona בוויקיטקסט
- ויליאם שייקספיר, שני האדונים מוורונה, תרגום לעברית: דורי פרנס, באתר "שייקספיר ושות'"
- שני אדונים מוורונה, באתר "שקספיר – מימין לשמאל" - אוסף דן אלמגור
- שני אדונים מוורונה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ לסקירה קצרה, ראו: Stanley Wells, The New Cambridge Companion to Shakespeare, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2010. עמ' 108, 114-117.
מחזותיו של ויליאם שייקספיר | ||
---|---|---|
טרגדיות | טיטוס אנדרוניקוס • רומיאו ויוליה • יוליוס קיסר • המלט • מקבת' • אותלו • המלך ליר • אנטוניוס וקלאופטרה • קוריולנוס • טימון איש אתונה | |
קומדיות | קומדיה של טעויות • שני אדונים מוורונה • אילוף הסוררת • עמל אהבה לשווא • חלום ליל קיץ • הסוחר מוונציה • מהומה רבה על לא דבר • כטוב בעיניכם • הלילה השנים עשר • נשות וינדזור העליזות • טרוילוס וקרסידה • סוף טוב הכול טוב • מידה כנגד מידה • שני שארים אצילים | |
רומנסות | פריקלס • סימבלין • אגדת חורף • הסערה | |
מחזות היסטוריים | המלך ג'ון • ריצ'רד השני • הנרי הרביעי, חלק ראשון • הנרי הרביעי, חלק שני • הנרי החמישי • הנרי השישי, חלק ראשון • הנרי השישי, חלק שני • הנרי השישי, חלק שלישי • ריצ'רד השלישי • הנרי השמיני | |
מחזות אבודים | עמל אהבה לא לשווא (אנ') • קרדניו (אנ') | |
בכל קבוצה מסודרים המחזות לפי סדר כתיבתם המקובל (פרט למחזות ההיסטוריים המסודרים לפי סדר התרחשות כרונולוגי) |