פרדריק תסיגר, הברון השני מצ'למספורד
 | |
| לורד צ'למספורד. תמונה מ-1870. | |
| לידה |
31 במאי 1827 דרבי, האימפריה הבריטית |
|---|---|
| פטירה |
9 באפריל 1905 (בגיל 77) לונדון, האימפריה הבריטית |
| מקום קבורה |
בית הקברות ברומפטון  |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
| השכלה |
איטון קולג' |
| בן או בת זוג |
Adria Fanny Heath (1 בינואר 1867–?) |
| צאצאים |
פרדריק טסינגר, הוויקונט צ'למספורד, Eric Thesiger, Percy Mansfield Thesiger, וילפרד תסיגר |
| השתייכות |
 הצבא הבריטי |
| תקופת הפעילות | 1844–1905 (כ־61 שנים) |
| דרגה |
 גנרל |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת קרים המרד ההודי הגדול המשלחת הצבאית לאתיופיה (1868) מלחמות קוסה מלחמת הזולו | |
| עיטורים | |
|
 מסדר המג'ידיה | |
  | |
גנרל פרדריק אוגוסטוס תסיגר, הברון השני מצ'למספורד (באנגלית: Frederic Augustus Thesiger, 2nd Baron Chelmsford; 31 במאי 1827 – 9 באפריל 1905) היה גנרל בריטי שנודע בשל פיקודו על הצבא הבריטי במהלך מלחמת הזולו.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]צ'למספורד נולד ב-31 במאי 1827 בדרבי, שבבריטניה. אביו היה פרדריק תסיגר, הברון הראשון מצ'למספורד, שהיה פוליטיקאי ומשפטן ושימש פעמיים בתפקיד "לורד צ'נסלור". אמו הייתה אנה מריה טינלינג, היו לו שלושה אחים ושלוש אחיות. הוא התחנך באיטון קולג' היוקרתי, והתגייס לצבא הבריטי ב-1844.
תחילת הקריירה הצבאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוא ניסה ללא הצלחה להשיג מקום במשמר הגרנדירים, ושרת במשך שנה בחטיבת רובאים בהליפקס שבקנדה. בנובמבר 1845 הועלה לדרגת לוטננט, והועבר למשמר הגרנדירים. בשנת 1850 הועלה לדרגת קפטן, ובשנת 1852 הפך לעוזרו האישי של הלורד המפקח של אירלנד, לורד אגלינטון. במאי 1855 הוא הועבר לחצי האי קרים, ושימש כמפקד בטליון במלחמת קרים. על חלקו באותה מלחמה קיבל את עיטור מסדר המג'ידיה מטעם האימפריה העות'מאנית. באותה שנה הוא הועלה לדרגת מייג'ור.
בשנת 1857 הועלה לדרגת לוטננט קולונל. בשנת 1858 הועבר להודו הבריטית, ומונה למפקד רגימנט חי"ר ה-95 (דרבישייר). הוא לחם בקרבות לקראת סוף המרד ההודי הגדול. הוא שרת בבומביי בין 1861 ל-1862, ובשנת 1863 הועלה לדרגת קולונל. בבומביי, הוא התיידד עם המושל דאז הנרי ברטל פריר. לקשר זה יהיה תפקיד חשוב כאשר שניהם ישרתו בדרום אפריקה. בשנת 1868 הוא לחם במסגרת המשלחת הצבאית לאתיופיה,[1] ועל כך הוענק לו אות "אביר הצלב הגדול במסדר האמבט". מ-1869 עד 1873 הוא שרת שוב בהודו, וחזר לבריטניה בשנת 1874. הוא מונה למפקד בריגדה במחנה אלדרשוט, ובשנת 1877 הועלה לדרגת בריגדיר גנרל.
במרץ של אותה שנה הועלה לדרגת גנרל, ובפברואר 1878 נשלח למושבת נטאל כמפקד הכוח הצבאי הבריטי שם. באוקטובר של אותה שנה מת אביו והוא ירש את התואר "ברון צ'למספורד". הוא השתתף במלחמות קוסה, נגד שבטים ילידים באזור, ובמהלכן התרשם לרעה מהיכולת הצבאית של האפריקנים השחורים. טעות זו תחזור ותרדוף אותו.
מלחמת הזולו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת הזולו
כגנרל, נודע צ'למספורד כבינוני ומטה. ההיסטוריון בראיין פרט כותב עליו:
את כישוריו כגנרל אפשר לתאר רק כחסרי מעוף. עם מגרעותיו העיקריות נמנו זלזול באויב, העדר דמיון ואי-יכולת לדמיין את מהלכי הקרב מעבר למה שראה במשקפתו.
— בראיין פרט, עד הסוף המר: סיפורי קרבות מפורסמים נגד כל הסיכויים, תל אביב: הוצאת יבנה, 2007. עמ' 74.
בשנת 1879, המושל הבריטי המקומי הנרי ברטל פריר, שהיה ידידו של צ'למספורד עוד מזמן שירותם המשותף בהודו, הכריז מלחמה על ממלכת הזולו. צ'למספורד פיקד על הכוח התוקף, ולרשותו עמדו 6,000 חיילים סדירים ו-9,000 מגויסים אפריקאים. תוכנית הקרב שלו הייתה שאפתנית ופשוטה מאוד. לחדור על זולולנד בשלושה טורים, שכולם יתכנסו בסופו של דבר לקרב המכריע בעיר הבירה של הזולו, אולונדי. צ'למספורד נלווה בעצמו עם מטהו אל הטור המרכזי בפיקודו של ריצ'רד גלין, והתערב בעצמו בתוכניותיו ופקודותיו של גלין.[2]
ב-20 בינואר הגיע הטור אל גבעה שכונתה "איסאנדלוואנה" בשפת זולו. בניגוד לפקודות שהוא עצמו פרסם, צ'למספורד לא הורה להציב את העגלות שלו בתנוחת מגננה מעגלית, ובאופן כללי הזניח את ההגנה וזלזל בכוחו של האויב. בהמשך חילק צ'למספורד את הכוח, ויצא לכיוון שלישי, עם הכוח העיקרי וכל הארטילריה. התוכנית הייתה לסרוק את השטח ולכנס את הכוח מחדש בנקודה שאליה יגיע הסיור הרכוב. הוא חשד שהזולו עלולים לתקוף, ועל כן הורה לקולונל אנתוני דמפורד לנוע עם כוחותיו אל המחנה באיסאנדלוואנה. דמפורד נע מזרחה יותר, אולם צ'למספורד סבר שהוא הגיע באיסאנדלוואנה. התוצאה הייתה קרב איסאנדלוואנה, שבסופו השמידו כליל 20,000 עד 22,000 לוחמים מבני הזולו את המחנה הבריטי. כשצ'למספורד קיבל את הדיווח על התבוסה, הוא רק מלמל מופתע "השארתי שם אלף איש".[3]
לאחר עוד מספר קרבות קשים, נסוג צ'למספורד מזולולנד. הוא התעלם מהצעות השלום של הזולו, והחל להתכונן לאפשרות שהם ינסו לתקוף את מושבת נטאל. צ'למספורד שלח הודעה לממשלת בריטניה בדבר התבוסות והלחימה כנגד הזולו. ראש הממשלה הבריטי בנג'מין דיזראלי, ששמע לראשונה על הלחימה, למרות כעסו על כניסה לעימות ללא אישור הממשלה, החליט בכל זאת לשלוח כוחות בריטים לדרום אפריקה כדי לשמר את היוקרה של האימפריה הבריטית ולסיים את הקונפליקט מהר ככל שניתן. הוחלט שצ'למספורד יוחלף במפקד חדש בשם גרנט ג'וזף וולסלי, אולם עד שוולסלי יכל להגיע לדרום אפריקה המשיך צ'למספורד לפקד בפועל על הכוח. הוא החליט לסיים את המלחמה מהר ככל הניתן, לפני שוולסלי יספיק להגיע ולהחליף אותו.
הוא נע שוב לתוך זולולנד, והפעם הצליח להגיע עד עיר הבירה אולונדי. לאחר קרב אולונדי נכבשה העיר, והועלתה באש. המלך קטשאויו קמפנדה נמלט, אולם נלכד ביערות. באמצע יולי כבר יכל צ'למספורד לחזור לבריטניה כמנצח.
אחריתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1884 הוא התמנה למפקח של מצודת לונדון והחזיק בתפקיד עד 1889. ב-1889 התמנה למפקד רגימנט דרבישייר ("אנשי יער שרווד"). בשנת 1902 עוטר באות "אביר הצלב הגדול במסדר הוויקטוריאני המלכותי". הוא מת בלונדון ב-9 באפריל 1905, מהתקף לב במהלך משחק ביליארד.
הוא השאיר אחריו ארבעה בנים. הבכור, פרדריק תסיגר, ירש את התואר "ברון צ'למספורד". בן אחר, אריק (אנ'), שרת במלחמת העולם הראשונה בדרגת לוטננט קולונל. בן אחר, היה הדיפלומט וילפרד גילברט תסיגר (אנ'). נכדו, וילפרד תסיגר, התפרסם כנוסע וסופר.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בראיין פרט, עד הסוף המר: סיפורי קרבות מפורסמים נגד כל הסיכויים, תל אביב: הוצאת יבנה, 2007.
- דמיאן אוקונור, הסיבות למלחמת אנגלו-זולו של 1879, עמותת נטאל, דרום אפריקה, 2009. (קובץ PDF)
- איאן נייט, ד"ר אדריאן גרייבס, המערכה בדרום אפריקה של 1878/1879, הוצאת דבינייר, 2005. (קובץ PDF(הקישור אינו פעיל))
- פול מקנייל, דוגמה צבאית: מלחמות הזולו, פורסם באתר טקטיקה, 2008. (קובץ PDF)
- John Laband, Historical Dictionary of the Zulu Wars, Scarecrow Press, 2009
- Ian Knight, The Zulu War 1879, Osprey, 2003.
- Doyle, Peter; Bennett, Matthew R. Fields of Battle, Kluwer Academic Publishers, 2002
- Colenso, Frances Ellen. History of the Zulu War and Its Origin. London: Chapman & Hall, 1880
- Greaves, Adrian. Isandlwana: How the Zulus humbled the British Empire. South Yorkshire: Pen & Sword Military Ltd, 2011
- Thompson, Paul Singer. Black soldiers of the queen: the Natal native contingent in the Anglo-Zulu War. University of Alabama Press, 2006
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לורד צ'למספורד באתר rorkes driftvc (באנגלית)
- לורד צ'למספורד באתר soldiers of the queen (באנגלית)
- לורד צ'למספורד באתר british empire (באנגלית)
- פרדריק תסיגר, הברון השני מצ'למספורד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ בראיין פרט, עד הסוף המר: סיפורי קרבות מפורסמים נגד כל הסיכויים, תל אביב: הוצאת יבנה, 2007. עמ' 74.
- ^ בראיין פרט, עד הסוף המר: סיפורי קרבות מפורסמים נגד כל הסיכויים, תל אביב: הוצאת יבנה, 2007. עמ' 76.
- ^ בראיין פרט, עד הסוף המר: סיפורי קרבות מפורסמים נגד כל הסיכויים, תל אביב: הוצאת יבנה, 2007. עמ' 81.
| מלחמת הזולו | ||
|---|---|---|
| הצדדים הלוחמים ומפקדיהם | 
| |
| קרבות בולטים | איסאנדלוואנה • רורק'ס דריפט • אשאו • גינגינדלובו • הלובאין • קמבולה • אולונדי • | |
| ראו גם | היסטוריה של הזולו • אימפי | |