פרדריק רמינגטון

פרדריק רמינגטון
Frederic Remington

פרדריק רמינגטון, 1909
לידה	4 באוקטובר 1861 קנטון, ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	26 בדצמבר 1909 (בגיל 48) רידג'פילד, קונטיקט ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות אוורגרין
לאום	אמריקני
מקום לימודים	אוניברסיטת ייל ליגת הסטודנטים לאמנות של ניו יורק מוזיאון האמנות על שם איימון קרטר
תחום יצירה	ציור בצבעי מים ושמן, פיסול, ורישום
זרם באמנות	איור, אימפרסיוניזם, נוקטורן, טונליזם
הושפע על ידי	אדוארד מויברידג', הומר וינסלואו
יצירות ידועות	מאלף סוסים, A Dash for the Timber

פרדריק סקריידר רמינגטון (באנגלית: Frederic Sackrider Remington‏; 4 באוקטובר 1861 – 26 בדצמבר 1909) היה צייר, מאייר, פסל וסופר אמריקני שהתמחה בתיאורים של המערב הישן של אמריקה, בייחוד תוך התמקדות ברבע האחרון של המאה ה-19 במערב ארצות הברית ודמויות של בוקרים, האינדיאנים בארצות הברית וחיל הפרשים של ארצות הברית.

ביוגרפיה

ראשית חייו

רמינגטון נולד בקנטון במדינת ניו יורק ב-1861 לסת פיירפונט רמינגטון (Seth Pierrepont Remington‏; 1880-1830) וקלריסה "קלרה" בסקום סקריידר (Clarissa "Clara" Bascom Sackrider‏; 1912-1836). משפחתו מצד אימו הייתה בעלים של חנויות לחומרי בניין והיגרה במקור משטרסבורג באלזס-לורן בתחילת המאה ה-18. אביו של רמינגטון היה קולונל במלחמת האזרחים האמריקנית שמשפחתו הגיע לארצות הברית בתחילת המאה ה-17 מאנגליה. הוא היה עורך עיתון ומנהל סניף הדואר המקומי, והמשפחה הייתה פעילה בפוליטיקה המקומית והייתה רפובליקנית אדוקה. פרדריק רמינגטון היה בן דודו של אליפלט רמינגטון (Eliphalet Remington‏; 1861-1793) יצרן הנשק ומקים חברת נשקי רמינגטון.

קולונל רמינגטון נעדר עקב המלחמה במרוצת מהלך ארבע השנים הראשונות לחייו של פרדריק. לאחר המלחמה הוא עקר עם משפחתו לבלומינגטון באילינוי לזמן קצר ומונה לעורך העיתון רפובליקן של בלומינגטון, אבל המשפחה חזרה לקנטון ב-1867. רמינגטון היה בן יחיד וקיבל תשומת לב קבועה. הוא היה ילד פעיל, גדול וחזק לגילו, שאהב לצוד, לשחות, לרכב ולעסוק במחנאות. עם זאת, הוא היה תלמיד גרוע, בייחוד במתמטיקה, עובדה שלא בישרה טובות לשאיפות של אביו שילמד בווסט פוינט. הוא התחיל להכין איורים ושרטוטים של חיילים ובוקרים.

המשפחה עקרה לאוגדנסבורג (Ogdensburg) כשרמינגטון היה בן אחת עשרה והוא למד במכון האפיסקופלי של ורמונט (Vermont Episcopal Institute), בית ספר צבאי שנוהל על ידי הכנסייה, שבו קיווה אביו שהמשמעת תרסן את חוסר המיקוד של בנו, ואולי תוביל לקריירה צבאית. רמינגטון קיבל את שיעורי הציור הראשונים שלו במכון. הוא הועבר אז לבית ספר צבאי אחר שבו תיארו חבריו ללימודים את רמינגטון הצעיר כבחור נעים, קצת רשלן ועצל, בעל חוש הומור ונדיב, אבל בהחלט לא מתאים להיות חייל. הוא נהנה לצייר קריקטורות וצלליות של חבריו לכיתה. בגיל שש עשרה הוא כתב לדודו על מאווייו הצנועים: "אין לי שום כוונה לעבוד קשה. חיי קצרים ואיני שואף לעושר או תהילה ברמה הניתנים להשגה רק במאמץ יוצא דופן מצדי". הוא דמיין קריירה בעיתונאות שבצידה מעט אמנות.

לימודיו

רמינגטון במדים של פוטבול של אותה תקופה, מעיל קנבס ומכנסי פלנל

רמינגטון למד בבית הספר לאמנות באוניברסיטת ייל, תחת הצייר הגרמני ג'ון הנרי ניימאר (John Henry Niemeyer). רמינגטון היה הסטודנט היחיד בשנה הראשונה. הוא מצא שפוטבול ואיגרוף מעניינים יותר מהכשרה פורמלית באמנות, בייחוד ציור של יציקות וחפצים דוממים. הוא העדיף ציור של פעולה, והאיור הראשון שלו היה של "שחקן פוטבול חבוש" עבור עיתון הסטודנטים "ייל קורנט" (Yale Courant). אף שלא היה כוכב המשחק, השתתפותו בקבוצת הפוטבול החזקה של ייל הייתה מקור לגאווה לרמינגטון ומשפחתו. הוא הפסיק ללמוד בייל ב-1879 על מנת לטפל באביו החולה שסבל משחפת. אביו מת שנה אחר-כך, בגיל חמישים, כשתושבים רבים מאוגדנסבורג הציעו תנחומים. דודו של רמינגטון מרט (Mart) ארגן לאחיינו עבודה פקידותית מכניסה באולבני בניו יורק ורמינגטון חזר הביתה בסופי שבוע על מנת להתראות עם חברתו אווה קטן (Eva Caten). לאחר שהצעת הנישואים שלו לאווה נדחתה על ידי אביה, קיבל רמינגטון משרת עיתונאי עבור העיתון של דודו מרט ואחר-כך המשיך לעבודות אחרות לתקופות קצרות.

"בוקר מאריזונה" (ליתוגרפיה מ-1901)

רמינגטון התקיים על הירושה שקיבל מאביו וההכנסה הצנועה שלו מעבודה, וסירב לשוב לבית הספר לאמנות, ובמקום זאת נהג לבלות במחנאות ושעשועים. בגיל 19 הוא נסע לראשונה מערבה, והגיע למונטנה, בתחילה על מנת לרכוש פעילות של גידול בקר ואז שותפות במכרה, אבל הבין שאין ברשותו מספיק הון לאף אחד משניהם. במערב הישן של 1881 הוא חזה בערבות הנרחבות, עדרי הביזון ההולכים וקטנים, הבקר שטרם נכלא בין גדרות, והעימותים האחרונים שבין חיל הפרשים של ארצות הברית ושבטי האינדיאנים, מראות שדמיין לעצמו מאז ילדותו. הוא גם צד דובי גריזלי עם מונטגיו סטיוונס (Montague Stevens) בניו מקסיקו ב-1895. אף שהמסע התבצע לשם שעשוע הוא נתן לרמינגטון מבט אותנטי יותר על המערב מאשר לאמנים וסופרים אחרים שבאו בעקבותיו, כדוגמת נ.ס. ויית (N. C. Wyeth) וז'אן גריי (Zane Grey), שפעלו עשרים וחמש שנים מאוחר יותר כאשר ה"מערב" המיתולוגי כבר חמק לתוך ההיסטוריה. ממסע ראשון זה פרסם הארפר'ס ויקלי את הניסיון המסחרי הראשון של רמינגטון, ציור מחדש של שרטוט על נייר עטיפה שהוא שלח בדואר חזרה מזרחה. ב-1883 עקר רמינגטון לפיבודי (Peabody) הכפרית בקנזס על מנת להתנסות בגידול כבשים ובמסחר בצמר שהיה ענף משגשג, כאחד מהעשירים הצעירים ממזרח ארצות הברית שכונו "נוקדים של חופשה" ("holiday stockmen"), שהגיעו לקנזס במטרה לעשות כסף קל כבעלי חווה. הוא השקיע במיזם את כל הירושה, אבל רמינגטון גילה שחוואות היא עיסוק קשה, משעמם ובודד שגזל ממנו את ההנאות הקטנות של החיים במזרח, והחוואים האמיתים חשבו שהוא עצלן.

רמינגטון המשיך לאייר, אבל בנקודה זו היו התוצאות עדיין חובבניות ודמויות קריקטורה. אחרי פחות משנה הוא מכר את החווה וחזר הביתה. לאחר שהשיג מאמו הון נוסף הוא חזר לקנזס סיטי והקים עסק לחומרי בנייה, אבל בשל תרמית, העסק נכשל והוא השקיע את יתרת כספו כשותף סמוי בחצי מבעלות על בית מרזח. הוא שב שוב הביתה כדי להינשא לאווה קטן והם שבו מיד לקנזס סיטי. היא הייתה אומללה בשל החיים שניהל בבית המרזח ולא התרשמה מהאיורים שלו של באי בית המרזח שרמינגטון הראה לה בקביעות. כאשר העיסוק האמיתי שלו נחשף, היא עזבה אותו וחזרה לאוגדנסבורג. כאשר אשתו נטשה אותו והעסקים היו בכי רע החל רמינגטון לאייר ולצבוע ברצינות וסחר באיורים שלו תמורת מצרכי יסוד.

ההצלחה במכירת הציורים לתושבים המקומיים הביאה אותו לראות באמנות עיסוק של ממש. רמינגטון חזר הביתה שוב, התאחד מחדש עם אשתו ועקר לברוקלין. הוא החל ללמוד בבית הספר לאמנות ליגת הסטודנטים לאמנות של ניו יורק (Art Students League of New York) ושיפר בצורה משמעותית את הטכניקה החדשה שלו, אם כי היא עדיין הייתה גסה. התזמון שלו היה מצוין כיוון שהעניין של העיתונים ב"מערב הישן" הגוסס הלך וגבר. הוא הגיש איורים, רישומים ועבודות אחרות על נושאי המערב לפרסום ב"קולייר'ס" (Collier's) וב"הארפר'ס ויקלי", שכן חוויותיו מהמערב (שהוגזמו מאוד) והתנהגותו כ"בוקר" לבבי וקליל התקבלו כאמינות בקרב המוציאים לאור במזרח שחיפשו אותנטיות. ציור שער שלם בחתימתו הופיע לראשונה ב"הארפר'ס ויקלי" ב-9 בינואר 1886, כשהיה בן עשרים וחמש. בתמיכה כספית מדודו ביל היה רמינגטון יכול להמשיך בקריירה של כאמן ולפרנס את אשתו.

קריירה מוקדמת

"עזרה לחבר", 1890

"איתות בשמיכה", 1898/1894

ב-1886 נשלח רמינגטון על ידי "הארפר'ס ויקלי" לאריזונה במטרה לסקר ככתב-אמן את הלחימה של הממשלה בג'רונימו. אף שרמינגטון לא פגש בג'רונימו, הוא אסף חפצים אותנטיים רבים ששימשו אחר-כך כאביזרים, וצילם תמונות רבות וערך רישומים שהיה בעלי ערך לציורים מאוחרים יותר שלו. הוא גם ערך הערות על הצבעים האמיתיים של המערב, כדוגמת "הצללים של הסוסים צריכים להיות ארגמן וכחול", במטרה להשלים את הצילומים בשחור לבן. למרבה האירוניה ביקרו מבקרי האמנות מאוחר יותר את מגוון הצבעים שלו כ"פרימיטיבי ובלתי טבעי" אף שהיה מבוסס על תצפיות בפועל.

לאחר שחזר מזרחה נשלח רמינגטון ב-1886 על ידי "הארפר'ס ויקלי" במטרה לכסות את רעידת האדמה בצ'ארלסטון בקרוליינה הדרומית. על מנת להגדיל את הכנסתו הוא החל להכין ציורים לכתב העת "אוטינג" (Outing) המוקדש לנושאי נופש. שנתו הראשונה כאמן מסחרי הייתה מוצלחת והוא הרוויח 1,200 דולרים, כמעט פי שלושה משכר שקיבל מורה. הוא מצא את ייעודו בחיים והתרברב בפני חבר: "זו חתיכת מזל לבוקר לשעבר להגיע לניו יורק עם 30 דולר ולהצליח באמנות".

ליצירת העתקים בשחור ולבן הוא הכין ציורים בדיו ובצבע שקוף למחצה (Wash). לאחר שהוסיף צבעי מים, הוא החל למכור את עבודותיו בתערוכות אמנות. הציורים שלו נמכרו היטב, אבל לא זכו בפרסים, כיוון שהתחרות הייתה עזה ואומנים כמו וינסלואו הומר ואיסטמן ג'ונסון (Eastman Johnson) נחשבו טובים ממנו. במסע לקנדה ב-1887 הוא הכין איורים של אינדיאנים בני הבלאקפוט ואומת הקרואו ופרשים של המשטרה הרכובה המלכותית של קנדה, שקהל הקוראים נהנה מהם בשקיקה.

מאוחר יותר באותה שנה קיבל רמינגטון הזמנה להכין שמונים ושלושה ציורים לספר מאת תאודור רוזוולט "חיים בחווה ונתיב הציד" (Ranch Life and the Hunting Trail), שהיה עתיד להתפרסם בהמשכים בכתב העת "The Century Magazine" לפני היציאה לאור של הספר. בדומה לרמינגטון חווה רוזוולט בן ה-29 הרפתקה במערב הישן, כשהפסיד כסף על חווה בדקוטה הצפונית שנה קודם לכן, אבל התעשר בניסיון שהפך אותו ל"מומחה" בנושא המערב. המשימה קידמה מאוד את הקריירה של רמינגטון ויצרה קשר לכל החיים עם רוזוולט.

"הכנסת אורחים בצל הרובה", 1908, שמן על בד, מוזיאון הוד לאמנות (Hood Museum of Art), דארטמות' קולג', הנובר ניו המפשייר

ציור השמן שלו בצבע "שובה של חבורת לוחמי הבלאקפוט" (Return of the Blackfoot War Party) הוצג באקדמיה הלאומית לעיצוב (National Academy of Design) וה"ניו יורק הראלד" ציין לגבי רמינגטון "שיום יבוא והוא יצורף לרשימת הציירים האמריקנים הגדולים ביותר שלנו". אף שלא כל המבקרים העריכו את העבודה של רמינגטון, היא נחשבה כ"מיוחדת" ו"מודרנית". בשלב זה הוא הפגין יכולת להתמודד עם קומפוזיציות מורכבות בקלילות, כמו ב"שיירת הפרדות חוצה את הרי הסיירה" (Mule Train Crossing the Sierras), ולהציג פעולה מכל נקודות המבט. מעמדו כקובע מגמה חדשה באמנות המערב התגבש ב-1889 כשזכה במדליה מדרגה שנייה בתערוכה בפריז. הוא נבחר על ידי ועדה אמריקנית לייצג את הציור האמריקני על פני אלברט בירשטאדט (Albert Bierstadt) שציורי הנוף היפים שלו בקנה גדול, המאוכלסים בדמויות זעירות של חלוצים ואינדיאנים נחשבו כעת פאסה.

סביב זמן זה ערך רמינגטון הסכם ג'נטלמני עם "הארפר'ס ויקלי", שבו ניתנה לעיתון אופציה ראשונה להצגת הציורים שלו, תוך שמירה על העצמאות של רמינגטון למכור לאחרים אם הוא ירצה בכך. כבונוס השיק כתב העת מערכת פרסום עבור רמינגטון, וטען ש"הוא מצייר מה שהוא יודע ויודע מה שהוא מצייר". אף שהייתה מהולה בשבחים מוגזמים (אופייניים לתקופה) כשנטען שרמינגטון היה בוקר מהימן וסייר אינדיאני, ההשפעה של מערכה זו הייתה לרומם את רמינגטון כשווה למאיירים הגדולים של התקופה, האוורד פייל (Howard Pyle‏; 1911-1853) וצ'ארלס דיינה גיבסון (Charles Dana Gibson‏; 1944-1867).

פרדריק רמינגטון "השעטה – גנבי סוסים", 1909, המוזיאון לאמנויות יפות ביוסטון

בתערוכת היחיד שלו, ב-1980, הוצגו 21 ציורים בגלריות לאמנות אמריקנית (American Art Galleries) והתקבלו יפה. כשהצלחתו מובטחת התבסס רמינגטון בחברה. אישיותו, אופן דיבורו ה"פסאודו-בוקר" והמוניטין של "המערב הפרוע" היו להיטים חברתיים. הביוגרפיה שלו הבליטה חלק מהמיתוסים הכוזבים שהוא סיפר על חוויותיו במערב.

עם זאת, הנוכחות הקבועה של רמינגטון במסיבות של ידוענים וארוחות לגברים בלבד, אף שסייעה לקריירה שלו, טיפחה אכילה ושתייה מוגזמים שגרמו לו להתרחב בצורה מעוררת דאגה. השמנה הפכה לבעיה מתמשכת עבורו מכאן ואילך. בין ידידו העירוניים ועמיתיו האמנים הוא היה "גבר בין גברים, בחור טוב" אבל ראוי לציון משום שהוא (בבדיחות הדעת) "מעולם לא צייר אלא שתי נשים בחייו, והם היו כישלונות" (באופן מטריד הערכה זו התעלמה מנשים אינדיאניות שהופיעו בציוריו).

האחוזה של רמינגטון "אנדיון" בניו רושל. הקוטג' בסגנון התחייה הגותית תוכנן על ידי אלכסנדר ג'קסון דייוויס (Alexander Jackson Davis‏; 1892-1803)

ב-1890 עברו רמינגטון ואשתו להתגורר בניו רושל שבמדינת ניו יורק במטרה להגדיל את מרחב המחיה ואת הסטודיו של רמינגטון, וכן בתקווה לעסוק יותר בפעילות גופנית. הקהילה הייתה קרובה לניו יורק סיטי ואפשרה גישה קלה לבתי ההוצאה לאור והגלריות ההכרחיות לאמן, ומצד שני כפרית מספיק על מנת לספק את המרחב הנדרש לרכיבה על סוסים ופעילות פיזית אחרת שנועדו לחלץ את עצמותיו לאחר שעות העבודה הארוכות. יתר על כן התפתחה מושבת אמנים בעיירה, כך שבין שכניהם של הזוג היו ספרים, שחקנים ואמנים דוגמת פרנסיס וילסון (Francis Wilson), הסופר ג'וליאן האותורן (Julian Hawthorne‏; 1934-1846), המאייר אדוארד קמבל (Edward Kemble‏; 1933-1861) והמחזאי אוגוסטוס תומאס (Augustus Thomas‏; 1934-1857).

הבית הגדול בסגנון התחייה הגותית של הזוג רמינגטון שכן בשדרות ובסטר 301, על צוק מבוקש המכונה "גבעת לאתרס" (Lathers Hill). כר דשא נרחב השתפל דרומה כלפי מפרץ לונג איילנד, שממנו הייתה תצפית משלושה צדדים על הנוף הכפרי היפהפה של מחוז וסטצ'סטר. רמינגטון כינה את הבית אנדיון (Endion), מילה בשפת אוג'יבווה שפירושה "המקום בו אני חי". בשנים הראשונות לא היה באנדיון סטודיו של ממש ורמינגטון הכין את מרבית עבודותיו בעליית הגג הגדולה שמתחת לגמלון בחזית הבית שם הוא אחסן את החפצים שאסף במסעות הרבים למערב. אחר-כך הוא השתמש בספרייה שבקומת הקרקע, חדר גדול יותר ונוח יותר שבמהרה קיבל חזות של אטלייה עמוס בחפצים. עם זאת, שני המקומות לא היו משביעי רצון: המרחב היה מוגבל, האור לא היה מספיק, והסביבה הייתה בדרך כלל חסרת השראה. באביב 1896 שכר רמינגטון את הארכיטקט או. וליאם דגן מניו רושל לתכנן תוספת של סטודיו לבית. מאמר בכתב העת המקומי "ניו רושל פיוניר" מ-26 באפריל שיבח את "העיצוב האדריכלי הנאה" של הסטודיו. רמינגטון בעצמו כתב לידיו הסופר אואן ויסטר (Owen Wister):

”החלטתי לבנות מזווה למשרתים וסטודיו (במידה המתאימה לצאר) בביתי – אנחנו נהיה תקועים במשך חודש ואז נבקש ממך לבוא – הטל מבטך על מצעד השיפורים ואמור שזהו דבר גדול לאמנות האמריקנית. האח עתיד להיות כך – בית נורמני עתיק – גדול- גדול”

קריירה מאוחרת

"התצפית" (The Lookout)

התהילה של רמינגטון גרמה לו להיות חביב קציני הצבא במערב שנלחמו במלחמות האינדיאנים האחרונות. הוא הוזמן למערב על מנת לצייר את דיוקנם בשדה ולהשיג עבורם פרסום לאומי באמצעות המאמרים והאיורים של רמינגטון עבור "הארפר'ס ויקלי", בייחוד גנרל נלסון מילס (Nelson Miles), לוחם באינדיאנים שטיפח שאיפות להיות נשיא ארצות הברית. בתמורה קיבל רמינגטון גישה בלעדית לחיילים ולסיפוריהם והגביר את המוניטין שלו בקרב קהל הקוראים כ"האמן החייל". אחד מהציורים שלו מ-1889 מתארת שמונה אנשי חיל הפרשים כשהם יורים באפאצ'ים מאחוריהם כשהם מנסים להימלט מהאינדיאנים. ציור אחר מאותה שנה מתאר פרשים בסופת חול באריזונה. רמינגטון כתב ש "החום היה איום והאבק התרומם בעננים. אנשים הופכים קודרים ונכנסים למצב של תרדמת – האבק הדק האלקלי חודר לכל דבר פרט למימיות".

רמינגטון הגיע למקום זמן קצר אחרי הטבח בוונדד ני (Wounded Knee Massacre) בדקוטה הדרומית שבו נרצחו 150 בני סו, בעיקר נשים וילדים. הוא דיווח על האירוע כ"מגפת הסו בדקוטה הדרומית", ושיבח את הפעילות ה"הרואית" של הצבא מול האינדיאנים. חלק מהציורים של מילס מונוכרומטיים ויש להם כמעט איכות צילומית, המדגישה את הריאליזם כמו בציור "המשא ומתן" (The Parley) מ-1898.

הציור "דיוקן עצמי על סוס" מ-1890 מציג את האמן כפי שהיה רוצה להיות, לא כאיש המזרח בעל הכרס המכביד מאוד על הסוס, אלא כבוקר רזה וקשוח שפניו להרפתקה, הרוכב על סוסו הנאמן. זו הייתה התדמית שהמוציאים לאור שלו פעלו גם הם רבות לשמר.

"שנה חדשה על הסימארון", 1903, המוזיאון לאמנויות יפות ביוסטון

"משלחת מאייר – הגרלת השעועית השחורה", המוזיאון לאמנויות יפות ביוסטון

"אותות עשן", 1905, שמן על בד, מוזיאון אמון קרטר לאמנות אמריקאית, פורט וורת, טקסס

"המהגרים"

"המנוסה"

הציור "מאבקו האחרון" (His Last Stand‏, 1890), שבו דוב מכותר במרכז הערבה נקטל על ידי כלבים וציידים, עשוי להיות התייחסות סמלית לאינדיאנים גוססים להם היה עד. הגישה של רמינגטון כלפי האינדיאנים הייתה אופיינית לאותה תקופה. הם חשב שהם בלתי מובנים, חסרי פחד, מאמינים באמונות טפלות, בורים וחסרי רחמים – ובדרך כלל צייר אותם כך. גברים לבנים תחת התקפה היו תמיד אמיצים ואצילים.

במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19 ערך רמינגטון מסעות רבים סביב ארצות הברית, מקסיקו ומדינות אחרות על מנת לשאוב רעיונות למאמרים וציורים, אבל הציורים המבוקשים ביותר שלו היו בנושאי בוקרים וצבא, אפילו כש"המערב הישן" הלך וירד מהבמה. ב-1892 הוא צייר את "ארוחת הבוקר של איש חיל הפרשים במישורים" (A Cavalryman's Breakfast on the Plains). בהדרגה הוא עבר מתפקיד האמן-איש התקופה העיקרי של המערב הישן לאמן-ההיסטוריון החשוב ביותר שלו. הוא יצר שותפות אפקטיבית עם אואן ויסטר, שהפך לסופר המוביל של מערבונים באותה תקופה. מאחר שביטחונו באומנותו גבר ציין רמינגטון: "הציורים שלי נעשים לחלוטין מזיכרונותיי. איני משתמש יותר במצלמה עכשיו. הדברים המעניינים אף פעם לא מתרחשים בטבע בשלמות, אלא בחלקים. אני משמיט יותר ממה שאני מוסיף". רמינגטון המשיך להתמקד בציוריו בפעילות המתרחשת בחיק הטבע, ולעיתים רחוקות בלבד הוא צייר סצנות מאולמי הריקודים וההימורים כפי שמופיעים לעיתים קרובות בסרטי המערבונים. הוא נמנע מלצייר נשים במערב. ציורו: "חלוקת קלפים שהשתבשה" (A Misdeal‏; 1897) היא מופע נדיר של אלימות של בוקרים במסבאה.

רמינגטון פיתח חוש ראיה של 360 מעלות האופייני לפסל, אבל עד הערה מקרית של המחזאי אוגוסטוס תומאס ב-1895, לא ראה רמינגטון את עצמו כפסל והחשיב פיסול כאמנות נפרדת שעבורה לא הייתה לו הכשרה או כישרון. בעזרת ידידו הפסל פרדריק רקסטל (Frederick Ruckstull‏; 1942-1853) הוא הכין מודל מחימר "מאלף הסוסים" כשהסוס עומד על רגליו האחוריות, נושא מאתגר מאוד טכנית. אחרי כמה חודשים הפסל המתחיל התגבר על הקשיים והכין יציקת גבס, ואז עותקים מארד, שנמכרו בטיפאני ושות'. רמינגטון היה נלהב מקו עבודה חדש זה, ואף שהתגובה של המבקרים הייתה מעורבת, חלקם כינו אותו באופן שלילי "פסל מצויר", היה זה ניסיון ראשון מוצלח והוא הרוויח ממנו 6,000 דולר במשך שלוש שנים.

במהלך אותה שנה עמוסה שקע רמינגטון יותר בנושאי צבא והמציא סוג חדש של מחסנית, אבל ההמצאה מוגנת הפטנט שלו לא התקבלה לשימוש במחלקת המלחמה של ארצות הברית. הנושא המועדף עליו לציורים בעיתונים היה עכשיו סצנות צבאיות, אף שהודה "בוקרים מכניסים לי כסף". הוא חש במצב הרוח המדיני של אותה תקופה, וציפה לעימות צבאי שיספק את ההזדמנות לכתב צבאי הרואי, וייתן לו הן נושאים חדשים לציור והן לחוות את ההתרגשות של הקרב. הוא הלך והשתעמם מציור השגרתי, וכתב להווארד פייל, נשיא איגוד המאיירים האמריקנים, שהוא "לא עשה דבר פרט ליצירות זולות לאחרונה" (מוקדם יותר הוא ופייל החליפו ביניהם במחווה של כבוד הדדי ציורים, ציור הפיראט המת של פייל בתמורה לציור הבוקר הקשוח של רמינגטון). הוא עדיין עבד קשה מאוד, ובילה בסטודיו שבעה ימים בשבוע.

יותר מכך רמינגטון התעצבן משום שהאקדמיה לא קיבלה אותו כחבר קבוע, סביר להניח בשל דימויו כאמן עממי, שחצן וראוותן. רמינגטון דאג לשמור על קשריו עם ידוענים ופוליטיקאים, והמשיך לחזר אחרי תאודור רוזוולט, שהיה אז מפכ"ל משטרת ניו יורק, במשלוח בחינם של יצירות חדשות שלו. על אף שרוזוולט העריץ את יצירותיו של רמינגטון הוא לא רכש מעולם איור או ציור שלו.

"מאלף הסוסים", 1909, ארד, מהדורה מוגבלת

עם זאת, הקשר של רמינגטון עם רוזוולט השתלם בסופו של דבר, כאשר האמן נהיה כתב צבאי ומאייר במהלך מלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898 שנשלח לספק איורים ל"ניו יורק ז'ורנל" של ויליאם רנדולף הרסט. הוא נכח בהסתערות על גבעת סן חואן של הכוחות האמריקנים, כולל אלו שהוביל תאודור רוזוולט. עם זאת, תפיסת המלחמה ההרואית שלו, שהתבססה בחלקה על חוויותיו של אביו ממלחמת האזרחים, התנפצה כשחווה את האימה בפועל של הקרבות בג'ונגל והמחסור במזון במחנות. דיווחיו ואיוריו כשחזר התמקדו לא במפקדים ההרואיים אלא בלוחמים הפשוטים, כמו בציור "צווחת השרפנל" (Scream of the Shrapnel‏, 1899), המתאר מארב קטלני לחיילים אמריקניים מאויב בלתי נראה. כאשר הלוחמים בפיקודו של רוזוולט המכונים "הרוכבים הקשוחים" (Rough Riders) שבו לארצות הברית, הם הגישו למנהיגם האמיץ במתנה את פסל הארד של רמינגטון "מאלף הסוסים", ורמינגטון הצהיר "שזו המחמאה הגדולה ביותר שקיבלתי.. אחרי זה כל דבר אחר יהיה התרגשות יתר בלבד". רוזוולט הגיב: "לא יכולה להיות מתנה הולמת יותר מגדוד זה".

ב-1898 הוא זכה לכבוד ציבורי כששניים מבין ציוריו הופיעו על בולי ארצות הברית. בצעד כלכלי ויתר העיתון "הארפר'ס ויקלי" ב-1900 על שירותיו של רמינגטון שהיה האמן הכוכב שלהם. על מנת לפצות על הפסד ההכנסה כתב רמינגטון ואייר רומן באורך מלא, "דרכו של האינדיאני" (The Way of an Indian), שהיה מיועד להופיע בהמשכים בעיתונים של הרסט, אבל הופיע רק חמש שנים אחר-כך בקוסמופוליטן. הגיבור העיקרי ברומן של רמינגטון, לוחם משבט שאיין הקרוי "אוכל האש" (Fire Eater), הוא אינדיאני טיפוסי כפי שדמיינו רמינגטון ורבים מבני דורו.

רמינגטון חזר אז לפסל והכין את עבודותיו הראשונים בשיטת יציקת שעווה מתכלה (Lost-wax casting), תהליך באיכות גבוהה יותר מאשר יציקת החול שבה השתמש קודם. בהגיע 1901 קנה כתב העת "קולייר'ס" את האיורים של רמינגטון על בסיס קבוע. ככל שהסגון שלו התבגר, החל רמינגטון לצייר את מושאיו בכל זמן ביום. ציוריו הליליים, הפופולריים מאוד בשנותיו האחרונות, כדוגמת, "רבב ברוח" (A Taint on the Wind) ו"פחד בשיירת הפרדות" (Scare in the Pack Train) צוירו באופן חופשי ובסגנון אימפרסיוניסטי יותר, ומתמקדים באיום בלתי נראה.

רמינגטון השלים רומן נוסף ב-1902, "ג'ון ארמין מילוסטון" (John Ermine of the Yellowstone), הצלחה צנועה, אבל אכזבה מובהקת כיוון שרב המכר איש וירג'יניה (The Virginian), שנכתב על ידי אואן ויסטר, ששיתף בעבר פעולה עם רמינגטון, ושהפך למערבון קלאסי, האפיל עליו לחלוטין. מחזה המבוסס על "ג'ון ארמין" נכשל ב-1904, ואחרי "ג'ון ארמין" החליט רמינגטון שהוא יפסיק לכתוב ולאייר (אחרי שהכין מעל ל-2,700 איורים) על מנת להתמד בפיסול ובציור.

ב-1903 צייר רמינגטון את "שיעורו הראשון" (His First Lesson) המתרחש בחווה בבעלות אמריקנית במדינת צ'יוואווה במקסיקו. הפועלים לובשים מגיני רגלים כבדים, חולצות לבנות מעומלנות וחובשים כובעים בעלי תיתורה רחבה שמוטה. בציוריו שאף רמינגטון לאפשר לקהל "לקחת משהו איתם על מנת להרהר בו – לדמיין". ב-1905 זכה רמינטון לפרסום נרחב כאשר "קולייר'ס" הקדיש גיליון שלם לאמן, מציג לראווה את יצירותיו האחרונות. באותה שנה שכר נשיא חברת האמנות של פיירמונט (Fairmount Park Art Association, כיום האגודה לאמנות ציבורית - Association for Public Art) את רמינגטון ליצור פסל גדול של בוקר עבור פארק פיירמונט בפילדלפיה, שהוצב ב-1908 על סלע בולט לאורך כביש קלי (Kelly Drive), אתר שרמינגטון בחר במיוחד לפסל לאחר שפרש דגמן לפניו במקום זה בדיוק. ה"בוקר" של פילדלפיה (Cowboy‏, 1908) היה פסל הארד הגדול הראשון והיחיד של רמינגטון, והפסל הוא אחת הדוגמאות הראשונות של אמנות מותאמת לאתר בארצות הברית.

סדרת "חוקרי הארצות" (Explorers) של רמינגטון, המתארת אירועים היסטוריים קודמים בהיסטוריה של מערב ארצות הברית, לא התקבלה יפה על ידי הציבור או המבקרים. המשבר הפיננסי של 1907 גרם להאטה במכירה של יצירותיו וב-1908 הפכו אמני הפנטזיה, כדוגמת מקספילד פאריש (Maxfield Parrish‏; 1966-1870) לפופולריים בקרב הציבור והפטרונים המסחריים. רמינגטון ניסה למכור את ביתו בניו רושל על מנת להתרחק יותר מהעיור המתפשט. לילה אחד הוא הדליק מדורה בחצרו ושרף עשרות מציורי השמן שלו ששימוש לאיור עיתונים (ששוויים כיום מיליוני דולרים), כסוג של אמירה מודגשת כי גמר לאייר לנצח. הוא כתב "לא נותר דבר מלבד מחקרי הנוף שלי". לקראת סוף חייו, הוא עקר לרידג'פילד בקונטיקט. בשנתיים האחרונות לחייו, הוא נטה יותר לכיוון האימפרסיוניזם בהשפעת העשירייה, והוא הצטער שהיה כבול לסטודיו (בשל בריאותו המתרופפת) שלא יכול היה ללכת בעקבות עמיתיו שציירו בחוץ ("plein air" מצרפתית).

פרדריק רמינגטון מת לאחר שניתוח חירום של אפנדקטומיה הוביל לדלקת הצפק ב-26 בדצמבר 1909. השמנת היתר הקיצונית שלו (הוא שקל קרוב ל-150 קילוגרם) גרמה לסיבוכים בהרדמה ובניתוח ודלקת התוספתן הכרונית שלו נקבעה בניתוח לאחר המוות כגורם הבסיסי למותו. הוא נקבר בבית הקברות אוורגרין (Evergreen Cemetery) בקנטון שבה נולד.

בית פרדריק רמינגטון (Frederick Remington House) הוכרז אתר היסטורי לאומי ב-1965. הוא היה קרוב משפחה של האמנית דבורה רמינגטון (Deborah Remington‏; 2010-1930). ב-2009 חוקק הקונגרס של ארצות הברית חקיקה על פיה שונה שם בית הדואר ההיסטורי באוגדנסבורג בניו יורק ל"בניין בית הדואר על שם פרדריק רמינגטון" (Frederic Remington Post Office Building).

סגנון והשפעות

רמינגטון זכה לכבוד ב"סדרת האמריקאים הדגולים" ב-1940

רמינגטון היה מאייר המערבונים המצליח ביותר ב"תור הזהב" של האיור בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, עד כדי כך שאמנים אחרים שאיירו ציורים של המערב הישן כדוגמת צ'ארלס מריון ראסל (Charles Marion Russell) וצ'ארלס שריווגל (Charles Schreyvogel) היו ידועים בחייו של רמינגטון כחברים ב"אסכולת רמינגטון". סגנונו היה נטורליסטי, לעיתים אימפרסיוניסטי, ובדרך כלל סטה מהריאליזם האתנוגרפי של אמני מערב קודמים כדוגמת ג'ורג' קאטלין (George Catlin). הוא שם דגש חזק ביצירותיו על אנשים ובעלי חיים של המערב, כשהנוף שיחק תפקיד משני, שלא כמו חברים וצאצאים של אסכולת נהר הדסון כדוגמת פרדריק אדווין צ'רץ' (Frederic Edwin Church), אלברט בירשטאדט ותומאס מורן (Thomas Moran) שהעלו על נס את המרחבים העצומים של המערב ואת הדומיננטיות של הטבע על האדם. הוא נטל חירויות אמנותיות בתיאור הפעילות האנושית, ולמען העניין של קוראיו והמוציאים לאור. אף שתמיד היה בוטח בנושא היה רמינגטון בטוח פחות לגבי הצבעים והמבקרים ביקרו לעיתים קרובות את מגוון הצבעים שבחר, אבל חוסר הביטחון שלו הניע אותו להתנסות ולייצר מגוון גדול של אפקטים, חלקם קרוב מאוד למציאות וחלקם מדומים.

שיתוף הפעולה של עם אואן ויסטר על "האבולוציה של הבוקר" (The Evolution of the Cowpuncher) שיצא לאור בהארפר'ס מנתלי (Harper's Monthly) בספטמבר 1893, היה ההופעה הראשונה של הבוקר המיתולוגי בספרות האמריקנית והוליד סוגה שלמה של מערבונים בספרות, בסרטים ובתיאטרון. רמינגטון סיפק את התפיסה של הפרויקט, את התוכן העובדתי ואת האיורים וויסטר סיפק את הסיפורים, כשלעיתים הוא משנה את הרעיונות של רמינגטון (הבוקרים הטיפוסיים של רמינגטון היו עובדי חווה מקסיקנים, אבל ויסטר הפך את הבוקרים האמריקנים לצאצאים של סקסונים. בפועל שניהם צדקו חלקית, שכן הבוקרים האמריקנים הראשונים היו חוואים שטיפלו בבקר ובסוסים של הצבא המהפכני האמריקני בלונג איילנד והמקסיקנים שהקימו חוות בטריטוריות של אריזונה וקליפורניה).

רמינגטון היה אחד מהאמנים האמריקנים הראשונים שציירו כהלכה את ההליכה האמיתית של סוס בתנועה (יחד עם תומאס אייקינס), כפי שאומת בסדרת הצילומים המפורסמת של אדוארד מויברידג'. קודם לכן צוירו סוסים בדהרה מלאה כשכל ארבע הרגליים פונות החוצה כמו ב"תחפושת סוס". הסוס הדוהר הפך לסימן ההיכר של רמינגטון והועתק ופורש על ידי אמנים רבים של המערב שבאו בעקבותיו, תוך אימוץ התנועה האנטומית הנכונה. אף שיש שביקרו את השימוש שלו בצילום צייר רמינגטון את התנועה הטבעית כשהיא מוגזמת במקצת כדי לרצות את העין. הוא כתב "אמן חייב לדעת יותר מהמצלמה...(הסוס חייב להיות) מצויר נכון מנקודת מבט צילומית (כדי להשיג את האפקט המבוקש)".

הישג נוסף של רמינגטון היה ההמצאה של פסל "הבוקר". מהפסל הראשון שלו "מאלף הסוסים" (1895), הוא יצר צורת אמנות שעדיין פופולרית מאוד בקרב אספנים של אמנות המערבונים.

רמינגטון, שהיה בין החסידים הראשונים של תהליך חריטה צילומית על פני חריטה בעץ לשכפול של אמנות איור לעיתונים, הפך למומחה בשיטות שכפול, ועובדה זו סייעה לו ליצור קשרי עבודה איתנים עם עורכים ומדפיסים. יתר על כן, הכישורים של רמינגטון כאיש עסקים היו שקולים לכישוריו כאמן, בניגוד לאמנים אחרים שהסתמכו על בני זוגם או על סוכני עסקים או על אף אחד שינהלו את ענייניהם הכספיים. הוא היה עיתונאי משפיע ומקדם של אמנותו. הוא עמד על כך שהתמונות המקוריות שלו יטופלו בזהירות רבה ויושבו לו במצבם המקורי (ללא סימנים של העורך) על מנת שיוכל למכור אותם. הוא ויסת בזהירות את כמות הציורים שהפיק על מנת למקסם את רווחיו וניהל רישום מדוקדק של עבודותיו ומכירותיו.

במסגרת סדרת הטלוויזיה גדולי האמנים האמריקאים (American Masters) ברשת PBS הוקרן ב-1991 הפרק הדוקומנטרי "פרדריק רמינגטון: האמת של ימים אחרים" (Frederic Remington: The Truth of Other Days ), בבימויו של טום נף (Tom Neff), שבו הקריין היה גרגורי פק ונד ביטי הקריא ממכתביו של רמינגטון.

רמינגטון מגולם על ידי ניק צ'ינלונד (Nick Chinlund) בסדרת הטלוויזיה הפרשים הקשוחים מ-1997 על מלחמת ארצות הברית–ספרד, המסקרת את התקופה בה רמינגטון פעל ככתב צבאי והשותפות שלו עם ויליאם רנדולף הרסט (המגולם בסדרה על ידי ג'ורג' המילטון).

יצירות נבחרות

• יצירות נבחרות
• 
  ארוחת הערב של הצייד
• 
  המתבודד
• 
  המשא ומתן
• 
  הקרב על בור המים
• 
  אינדיאנים מחקים ביזון
• 
  "הסייר: ידידים או אויבים", 1905-1902, שמן על בד, מכון קלארק לאמנות, ויליאמסטאון, מסצ'וסטס
• 
  "המרדף" (Ridden Down‏, 1906-1905) מתאר אינדיאני מובס כשסוסו מותש, קורא לרוחות בשלווה בעודו ממתין לגורלו שנחרץ
• 
  האפיזודה של רובה הביזון
• 
  ההוסר
• 
  הג'נדרם
• 
  "סייר אינדיאני רכוב"
• 
  אוהלן
• 
  סיירים מטפסים על הר
• 
  מרכבת הדואר הישנה של המישורים, 1901
• 
  מפה בחול
• 
  "מרוץ אל החורשה", 1889, מתאר בוקרים בדרום-מערב ארצות הברית יורים אל אפאצ'ים מאחוריהם. אחד משמונת הרוכבים פצוע, אך נשאר על סוסו
• 
  "שיעורו הראשון", 1903
• 
  הקריאה לעזרה

• פסל
• 
  "בוקר", 1908, בפארק פיירמונט בפילדלפיה בפנסילבניה

איורים לשירת היואתה

• 
• 

לקריאה נוספת

• Allen, Douglas, Frederic Remington and the Spanish-American War, New York : Crown, 1971.
• Peggy & Harold Samuels, Frederic Remington: A Biography, Doubleday & Co., Garden City NY, 1982, ISBN 0-385-14738-4.
• Brian W. Dippie, Remington & Russell, University of Texas, Austin, 1994, ISBN 0-292-71569-2.
• Brian W. Dippie, The Frederic Remington Art Museum Collection, Frederic Remington Art Museum, Ogdensburg, NY, 2001, ISBN 0-8109-6711-1.
• Michael D. Greenbaum, Icons of the West: Frederic Remington's Sculpture, Frederic Remington Art Museum, Ogdensburg, NY, 1996, ISBN 0-9651050-0-8.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרדריק רמינגטון בוויקישיתוף

• פרדריק רמינגטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• פרדריק רמינגטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי פרדריק רמינגטון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• פרדריק רמינגטון, באתר Discogs (באנגלית)

• Bronco Buster statue in Manawa, Wisconsin
• Sid Richardson Museum; includes biography
• Works from the Permanent Collection of the Utah Museum of Fine Arts
• Frederic Remington The Online Art Museum
• Frederic Remington Art Museum in Ogdensburg, New York
• frederic-remington.org, 108 works by Frederic Remington
• PBS on Remington
• Frederic Sackrider Remington
• National Gallery web feature on the artist highlighting nocturnal paintings in the exhibition Frederic Remington: The Color of Night
• Remington Gallery at Museum Syndicate
• Sterling and Francine Clark Art Institute 2008 exhibition, Remington Looking West (אורכב 21.10.2012 בארכיון Wayback Machine)
• Frederic Remington exhibition catalogs