פסק דין אדרס

ד"נ 20/82 אדרס נגד הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה.
מידע החלטה
ערכאה	בית המשפט העליון
תאריך החלטה	11 בפברואר 1988
החלטה
	דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים גם כאשר יש בין הצדדים מערכת יחסים חוזית. ניתן בנסיבות מסוימות ליטול את רווחי מפר החוזה מההפרה ולהעבירם לנפגע מההפרה.
חברי המותב
חברי המותב	מרים בן-פורת, שלמה לוין, אהרן ברק, דב לוין, גבריאל בך
דעות בפסק הדין
דעת רוב	שלמה לוין, אהרן ברק
דעות נוספות	דעות מיעוט מרים בן-פורת, דב לוין

פסק דין אדרס הוא פסק דין מרכזי במשפט האזרחי בכלל ודיני החוזים בפרט בישראל. פסק הדין ניתן בשנת 1988 לאחר דיון נוסף בבית המשפט העליון במותב של חמישה שופטים בו נהפכה ההכרעה מהדיון הראשון^[1].

פסק הדין נחשב כפורץ דרך במשפט הישראלי ומוכר כפסק דין חשוב גם ברחבי העולם. פסק הדין תורגם לאנגלית^[2] והוא מצוטט רבות בפסיקה משפטית זרה.

פסק הדין עוסק בשאלת הפיצויים המגיעים לצד הנפגע מהפרת חוזה ובממשק שבין דיני חוזים בכלל ודיני התרופות בפרט ובין דיני עשיית עושר ולא במשפט. ההלכה המשפטית שנקבעה בפסק הדין על ידי בית המשפט העליון מעניקה הגנה רחבה ביותר לנפגע וקובעת כי הוא זכאי לקבל את הרווחים שהרוויח מפר החוזה עקב ההפרה. הגנה זו מרחיקת לכת ביחס להגנה שהייתה נהוגה במשפט הישראלי עד לפסק הדין וביחס להגנה הנוהגת בכל שיטות המשפט הזרות. בית המשפט העליון בישראל הוא היחיד בעולם שהכיר בזכות רחבה כל כך לפיצויים. 'הלכת אדרס' זכתה לביקורת רבה ופרופסור אייל זמיר אף טוען כי משמעותה היא בעיקר רטורית ובפועל אין היא מיושמת כמעט על ידי בתי המשפט בישראל^[3].

רקע

תרופות בהפרת חוזה

דיני התרופות בדיני חוזים נועדו להסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים לחוזה במקרה בו החוזה לא ממומש כפי שנקבע. לצד אכיפת החוזה, ביטול החוזה והשבה הדדית של התמורות שהוחלפו בין הצדדים ניצבת תרופת הפיצויים כתרופה מרכזית לנפגע מהפרת חוזה. במאמרם המכונן, שפורסם בכתב העת של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ייל בשנת 1936^[4], לון פולר וויליאם פרדיו הגדירו את שלוש התכליות הבסיסיות של ההגנה על צד לחוזה בדיני התרופות:

אינטרס הציפייה (נקרא גם אינטרס הקיום)- שתכליתו העמדת הנפגע באותו מצב בו היה אילו החוזה קוים. ניתן לממש אינטרס זה על ידי אכיפת החוזה או תשלום פיצויים בגובה התמורה שהנפגע היה מרוויח מקיום החוזה.
אינטרס ההסתמכות- שתכליתו העמדת הנפגע באותו מצב אלמלא כלל לא עשה את החוזה. ניתן לממש אינטרס זה על ידי תשלום פיצויים שיכסו את כל ההפסד שנגרם לנפגע עקב כריתת החוזה.
אינטרס ההשבה- שתכליתו לקיחת טובות ההנאה שצמחו למפר כתוצאה מהחוזה והחזרתם לנפגע.

מאמרים מאוחרים יותר טענו שהניתוח האנליטי של פולר ופרדו חסר. ניתן לקטלג את התכליות עליהם הצביעו פולר ופרדיו לפי הסיווג הבא: שתי תכליות 'צופי פני עבר' – אינטרס הסתמכות שמטרתו להחזיר את הנפגע למצבו בעבר (לו לא כרת את החוזה) צופה פני עבר מבחינת הנפגע, ואינטרס ההשבה שנועד להחזיר את המפר למצבו בעבר על ידי לקיחת התמורה שהוא קיבל מהנפגע צופה פני עבר מבחינת המפר. בניגוד לשני אלה, אינטרס הקיום הוא אינטרס 'צופה פני עתיד' מבחינת הנפגע שכן הוא נועד להעמידו במצב העתידי בו היה לו החוזה קוים. הטענה נגד ניתוחם של פולר ופרדיו היא כי הם השמיטו מהניתוח שלהם את האינטרס שצופה פני עתיד מבחינת המפר – כלומר האינטרס שאמור להעמיד את המפר במצב העתידי בו היה לו החוזה קויים על ידו. ניתן לממש אינטרס זה על ידי לקיחת כל הרווחים שנוצרו אצל מפר החוזה עקב כך שלא קיים את החוזה כמו שנקבע, גם אם רווחים אלו יותר גבוהים מאינטרס הקיום (כלומר יותר גבוהים מהרווח שהיה מרוויח הנפגע לו החוזה קויים). נהוג לכנות אינטרס זה כ"נטילת רווחי המפר". אינטרס זה שנוי במחלוקת מסיבות שונות והוא אינו נוהג ברובם המוחלט של שיטות המשפט בעולם. בעולם המשפט ישנה מחלוקת קשה האם יש להעדיף את אינטרס הציפייה או את אינטרס ההסתמכות, אך ישנו קונצנזוס כי אין ליטול את רווחי המפר, ומקובל כי פיצויי הקיום הם המקסימום אותם המשפט יכול להטיל^[3]^[5]. תפיסה רווחת זו נהגה גם במשפט הישראלי עד לפסק דין אדרס.

הצגת האינטרסים המוגנים בדיני התרופות על פי פולר ופרדו
	מנקודת מבטו של הנפגע	מנקודת מבטו של המפר
אינטרס צופה פני עבר	הסתמכות	השבה
אינטרס צופה פני עתיד	ציפייה	נטילת רווחי המפר ^{(הרובריקה אותה השמיטו פולר ופרדיו)}

המסגרת החוקית בדין הישראלי

דיני התרופות

חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 מהווה את המסגרת הנורמטיבית לסעדים המשפטיים הנוגעים לחוזים. החוק קובע לאילו סעדים זכאים הצדדים לחוזה בנסיבות משפטיות שונות. סעיף 11(א) לחוק החוזים (תרופות) שכותרתו "פיצויים ללא הוכחת נזק" קובע כי:

הופר חיוב לספק או לקבל נכס או שירות ובוטל החוזה בשל ההפרה, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום ההפרש שבין התמורה בעד הנכס או השירות לפי החוזה ובין שוויים ביום ביטול החוזה

זכות זו לא שוללת את זכותו של הנפגע לתבוע פיצויים על נזקים נוספים שנגרמו לו עקב ההפרה^[6] והיא נועדה לקבוע מנגנון יעיל ופשוט לקביעת הפיצוי על הנזק הכי ברור וצפוי. סעיף 84(א) לחוק המכר (מכר טובין בין-לאומי), התשל"א-1971 מכיל הוראה דומה החלה לגבי חוזים בינלאומיים^[7].

חוק עשיית עושר ולא במשפט

דיני החוזים מסדירים את היחסים בין צדדים לחוזה אך מעבר לדינים אלו ישנם דינים נוספים המסדירים מערכות יחסים בין צדדים אף לא נקשרו בחוזה. ביניהם נמצאים "דיני עשיית עושר". סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע כי:

מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה

כלומר, על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, מי שמרוויח שלא כדין על חשבון חברו (הזוכה), חייב להשיב את זכייתו לחברו (המזכה).

בנוסף, סעיף 6(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע כי:

הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון ואין הסכם אחר בין הצדדים

על פי לשון החוק, לכאורה כאשר יש מערכת חוקית אחרת המסדירה מקרה מסוים, אין תחולה לחוק עשיית עושר. לכן לפי לשון החוק הפשוטה, כאשר יש מערכת חוזית בין צדדים, היחסים ביניהם מוסדרים על ידי דיני חוזים ואין תחולה לחוק עשיית עושר ולא במשפט.

עובדות המקרה

עובדות המקרה והכרעת הערכאה הראשונה

חברת אדרס הישראלית וחברת הרלו הגרמנית כרתו ביניהן חוזה בספטמבר 1973, במסגרתו התחייבה הרלו לספק לאדרס כ-7000 טון ברזל תמורת מחיר של 620 מארק לטון. פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 גרמה לעיכוב בביצוע החוזה והרלו החלה לשלוח את הברזל לנמל חיפה בפועל רק בינואר 1974. עד חודש אפריל 1974 סיפקה הרלו לאדרס כ-5000 טון ברזל מתוך ה-7000 שלהם התחייבה בחוזה. יתרת הברזל, כ-2000 טון, לא סופקו לבסוף על ידי הרלו.

בשנת 1976 הגישה אדרס תביעה אזרחית בבית המשפט המחוזי בחיפה ובה טענה אדרס כי יתרת הברזל לא סופקה על ידי הרלו מכיוון שהיא נמכרה לחברה שלישית תמורת מחיר גבוה יותר של כ-900 מארק לטון. אדרס טענה כי נאלצה לקנות את יתרת הברזל לו נזקקה ממקור אחר באותו מחיר (שהיה גבוה יותר מהמחיר אותו הייתה אמורה לשלם להרלו על פי החוזה).

אדרס תבעה כי בית המשפט יורה להרלו לפצות אותה מכוח דיני התרופות על הנזק שנגרם לה עקב הפרת החוזה. הנזק שנגרם לה על פי טענתה היה המחיר הגבוה אותו נאלצה לשלם עבור יתרת הברזל לאחר שהרלו לא סיפקה ברזל תמורת המחיר החוזי.

לחלופין דרשה אדרס פיצוי במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. על פי טענה זו על הרלו לשלם לאדרס את הרווחים אותה הפיקה על חשבון אדרס עקב הפרת החוזה (יתרת המחיר בו מכרה את הברזל לחברה השלישית פחות המחיר החוזי בו התחייבה למכור לאדרס).

הרלו טענה כהגנה כי החוזה סוכל בשל נסיבות מלחמת יום הכיפורים שלא אפשרו לבצע את המשלוח לארץ.

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתה של אדרס. בית המשפט הכריע במישור העובדתי כי החוזה לא סוכל ובניגוד לטענת הרלו ניתן היה לבצע את המשלוח לארץ חרף מלחמת יום כיפור. בית המשפט הגיע למסקנה כי הרלו לא ביצעה את המשלוח בגלל שעקב עליית מחירי הברזל נקרתה בפניה הזדמנות למכור את הברזל לצד שלישי ולהרוויח יותר. בכך, קבע בית המשפט, הפרה הרלו את החוזה ולאדרס הייתה הזכות לבטל את החוזה. לבסוף קבע בית המשפט כי אכן אדרס ביטלה את החוזה בהתנהגותה.

במישור המשפטי קבע בית המשפט כי על הנסיבות חל סעיף 84(א) לחוק המכר (מכר טובין בין-לאומי) והפיצוי המגיע לאדרס הוא הפרש המחירים בין מחיר הברזל ביום בו מכרה הרלו את הברזל לצד השלישי (ובכך בעצם הופר החוזה ובוטל על ידי אדרס) ובין המחיר שנקבע בחוזה. בהתאם לכך, בית המשפט העמיד את הפיצוי על ההפרש האמור כפול מספר הטונות אותם נמנעה מלספק הרלו.

דיון בערכאה השנייה

הרלו ערערה לבית המשפט העליון וערעורה התקבל. בית המשפט העליון הפך את החלטת המחוזי וקבע כי מרבית הקביעות העובדתיות מהערכאה הראשונה אמנם נכונות אך החוזה לא בוטל על ידי אדרס. בית המשפט דחה את הטענה כי אדרס ביטלה את החוזה על ידי התנהגות (על ידי ביטול קו האשראי הדוקומנטרי שנפתח על ידיה לצורך העסקה) וקבע לפיכך כי סעיף 84(א) לחוק המכר הבינלאומי כלל לא חל על העסקה. בנוסף קבע בית המשפט כי אדרס אינה זכאית לפיצוי בגין נזק מכיוון שטענת אדרס על קנית ברזל ממקורות אחרים לא נתמכה בראיות, ובכל מקרה מחיר הברזל בשוק העולמי חזר בינתיים לתקנו, ולא הוכח שהוא עלה בעת הרלוונטית על המחיר המוסכם בחוזה. טענתה של אדרס לפיצוי בגין דיני עשיית עושר נדחתה על בית המשפט. בהקשר זה כתבה השופטת מרים בן-פורת:

דיני עושר ולא במשפט חלים מאז ומתמיד רק מקום שאין חוזה בין הצדדים, כך עתה לפי סעיף 6(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979 וכך גם לפי הדין שקדם לו

אדרס עתרה לבית המשפט שוב בבקשה לקיים דיון נוסף. נשיא בית המשפט העליון השופט יצחק כהן קיבל חלקית את הבקשה וקבע כי ייערך דיון נוסף אך הוא יצומצם לדיון בשאלות האם דיני עשיית עושר חלים גם על מערכת יחסים חוזית ומה המשמעות האופרטיבית של הקביעה לגבי הסכסוך בין אדרס והרלו.

הדיון הנוסף

הדיון הנוסף התקיים בשנת 1988 ובמותב ישבו השופטים מרים בן-פורת (שכתבה את פסק הדין בדיון הראשון ועתה שימשה כמשנה לנשיא בית המשפט העליון), אהרן ברק (שישב גם הוא בהרכב הראשון), שלמה לוין, דב לוין, וגבריאל בך. למעשה, הדיון הנוסף נסוב בעיקר סביב שתי שאלות - השאלה של חלות דיני עשיית עושר במסגרת מערכת יחסים חוזית וכן השאלה האם במסגרת דיני עשיית עושר זכאי צד המקיים את החוזה לקבל מהמפר את טובת ההנאה שצמחה לו עקב ההפרה ("נטילת רווחי המפר"). לגבי השאלה הראשונה – אודות חלות דיני עשיית עושר על מערכת יחסים חוזית – הבחינו השופטים בין מצב בו החוזה בוטל עקב ההפרה ובין מצב בו החוזה לא בוטל, נסיבה שלדעת חלק משופטי ההרכב השפיעה על התשובה לשאלה בדבר חלות דיני עשיית עושר.

השופט שלמה לוין כתב את פסק הדין העיקרי אותו הוא חילק לעיסוק בשלוש שאלות. ראשית קבע השופט לוין כי במקרה בו החוזה בוטל אין מניעה מפנייה לדיני עשיית עושר ולא במשפט ואין חובה להתבסס על דיני החוזים בלבד. בספרו על דיני עשיית עושר טען פרופסור דניאל פרידמן כי ”אם החוזה בטל, או אם בוטל או סוכל נשמטה העילה ששימשה להעברת טובת ההנאה מן המתקשרים ונפתחת הדלת להפעלתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט”. בניגוד לדעה זו פרופסור גד טדסקי סבר כי כאשר החוזה בטל, ההשבה מוסדרת בדיני החוזים ולכן לא ניתן לפנות לדיני עשיית עושר. השופט לוין בחר כאמור בגישתו של פרידמן. לאחר מכן דן השופט לוין בשאלה האם ניתן מכוח דיני עשיית עושר לדרוש את רווחי המפר. גם על שאלה זו ענה השופט לוין בחיוב בקובעו כי עיקרון עשיית עושר במשפט הישראלי הוא עיקרון רחב היכול לשמש במקרים רבים לפי הצורך:

הכרנו בקיומו של עיקרון כללי של עשיית עושר ולא במשפט, שאינו צמוד למערכת נסיבות קפואה, עיקרון הניתן לפיתוח כל אימת שצורכי החברה והמשפט מצדיקים את הדבר.
....אין עילה לצמצם את תחומי הפרישה של הדוקטרינה הכללית של עשיית העושר, אלא אם כן אין מנוס מכך לאור עמדתו הברורה והחד-משמעית של המחוקק, לבל נעמוד לעיתים קרובות לפני סוג של מערכת נסיבות, שלעניינן תקצר ידו של המשפט להושיט לפלוני סעד המתחייב מהתעשרותו של אלמוני על חשבונו

לשיטת השופט שלמה לוין ראוי לחייב השבת רווחים על רקע הפרת חוזה מהמפר לנפגע:

אם זכאי הצד המקיים חוזה לקבל מן המפר את טובת ההנאה שצמחה לו עקב ההפרה, היא שאלה של מדיניות שיפוטית. מקום שהמפר שלל מהצד המקיים זכות קניינית או זכות שביושר והפיק ממנה טובת הנאה, יכול הצד המקיים להוציאה מידיו וניתן להרחיב תחולת כלל זה גם על זכויות חוזיות, שאותן ניתן לראות כנכס הראוי להגנה

ההשבה בדיני החוזים היא השבה במובן הצר, כלומר השבת התמורה העצמית (התמורה שהעביר הנפגע למפר על חשבון החוזה) ולכן לשופט לוין לא הייתה ברירה אלא לבסס את נטילת רווחי המפר על דיני עשיית עושר.

לבסוף, השופט לוין יוצא מנקודת ההנחה כי הקביעה בדיון הראשון בעליון נכונה והחוזה לא בוטל, ולכן הוא עובר לדון בשאלה האם דיני עשיית עושר רלוונטיים גם כשהחוזה לא בוטל ולפיכך רלוונטיים במקרה הספציפי של אדרס והרלו. על שאלה זו הוא גם משיב בחיוב. לפי גישתו של השופט שלמה לוין אין חשיבות לשאלה האם החוזה בוטל או לא. לפי קביעה זו השופט לוין פוסק כי במקרה הספציפי יכלה אדרס לתבוע על בסיס דיני עשיית עושר למרות שהחוזה לא בוטל לגמרי על ידה ברגע ההפרה. בהתאם, השופט לוין קבע כי הפיצוי שקבע בית המשפט המחוזי משקף בפועל גם את רווחי המפר ולכן הוא מחזיר על כנו את התוצאה האופרטיבית שנקבעה ספק הדין הראשון במחוזי. השופט בך הצטרף לדעתו של השופט לוין וקבע גם הוא כי אין חשיבות לשאלת ביטול החוזה מבחינת תכולת דיני עשיית עושר וניתן להתבסס עליהם בכל מקרה.

השופט ברק הרחיב על נימוקיו של השופט שלמה לוין והגיע גם הוא למסקנה כי דיני עשיית עושר חלים תמיד על מערכות יחסים חוזיות. אולם בניגוד לשופטים לוין ובך הוא קבע כי סעד של נטילת רווחי המפר בהתבסס על דיני עשיית עושר אפשרי רק כשהחוזה לא בוטל. את השאלה האם ניתן להעניק סעד זה כשהחוזה בוטל בחר השופט ברק להשאיר ב"צריך עיון" מכיוון שתשובה עליה לא מחויבת לצורך הכרעת הדין בעניין הספציפי.

השופטים בן פורת ודב לוין הגיעו שניהם למסקנה כי דין הערעור הנוסף להידחות. השופטת בן פורת אמנם הצטרפה לדעתם של שופטי הרוב בנוגע לחוזה שלא בוטל אולם היא קובעת כי בענייננו החוזה בוטל ולכן אדרס לא יכולה להתבסס על דיני עשיית עושר. קביעה זו בנוגע לבטלות החוזה מנוגדת לקביעתה שלה עצמה מהדיון הראשון לפיו סעיף 84(א) לחוק המכר הבינלאומי לא חל מכיוון שהחוזה לא בוטל. היא תרצה סתירה זו בתשובה כי בדיון הראשון קביעתה שהחוזה לא בוטל היה רק לעניין שאלת חלות סעיף 84(א) ולא משום היבט אחר. לטענתה מרגע שאדרס תבעה לפיצויים בלבד (ולא לאכיפה) יש לקבוע כי החוזה הגיע אל קצו. לפיכך, השופטת בן פורת קבעה כי יש להשאיר על כנו את פסק דינה מהדיון הראשון. השופטת בן פורת מצדיקה את מתן האפשרות להתבסס על דיני עשיית עושר במקרה בו החוזה לא בוטל על הטענה כי במקרים מסוימים לנפגע יש אינטרס מוגן בנכס. כלומר אם החוזה לא מבוטל הקשר של הנפגע עם הנכס לא ניתק והנפגע זכאי לקבל רווחים שנוצרו מהנכס. אם החוזה נותק לעומת זאת הקשר לנכס ניתק והתרופות הרלוונטיות הן התרופות של דיני החוזים.

השופט דב לוין הסכים עם השופטת בן פורת כי במקרה הספציפי החוזה לא בוטל אולם בדעת יחיד הוא קבע כי בכל מערכת יחסים חוזית, ללא חשיבות לשאלה האם החוזה בוטל, אין תחולה לדיני עשיית עושר וזאת לאור הוראת סעיף 6(א) לחוק עשיית עושר. לדעתו של השופט דב לוין המחוקקים הכירו את עקרונות עשיית עושר כשחוקקו את דיני החוזים והם שילבו עקרונות אלה בדיני החוזים. לפיכך כל התרופות למערכת היחסים החוזית מצויות בדיני החוזים ואין צורך להזדקק למערכת נורמטיבית נוספת.

סיכום הדעות בפסק הדין לגבי תחולת דיני עשיית עושר במערכת יחסים חוזית
שופט	החוזה לא בוטל	החוזה בוטל
שלמה לוין	חלים תמיד	חלים תמיד
גבריאל בך	חלים תמיד	חלים תמיד
אהרן ברק	חלים תמיד	חלים תמיד
מרים בן-פורת	חלים	לא חלים
דב לוין	תמיד לא חלים	תמיד לא חלים

סיכום הדעות בפסק הדין לגבי אפשרות נטילת רווחי המפר
שופט	החוזה לא בוטל	החוזה בוטל
שלמה לוין	ניתן לקבל את רווחי המפר (פסק דין אדרס)	ניתן לקבל את רווחי המפר
גבריאל בך	ניתן לקבל את רווחי המפר (פסק דין אדרס)	ניתן לקבל את רווחי המפר
אהרן ברק	ניתן לקבל את רווחי המפר (פסק דין אדרס)	לא מכריע ("צריך עיון")
מרים בן-פורת	ניתן לקבל את רווחי המפר	לא ניתן לקבל את רווחי המפר (פסק דין אדרס)
דב לוין	לא ניתן לקבל את רווחי המפר	לא ניתן לקבל את רווחי המפר

השפעת פסק הדין

פסק הדין עורר תהודה רבה במשפט הישראלי בשל החריגה המשמעותית של בית המשפט מהגישה שהייתה מקובלת במשפט הישראלי. גם בעולם עורר פסק הדין עניין רב מאחר שפסק הדין הוא היחיד בעולם שהכיר בצורה כל כך רחבה בסעד של נטילת רווחי המפר. מאמרים רבים נכתבו בארץ ובעולם אודות פסק הדין המנתחים אותו ומפרטים את השלכותיו.

משמעות פסק הדין חורגת מהתוצאה הספציפית בעניין הנידון וכן חורגת מההלכה הכללית שנקבעה בו. שירלי רנר כתבה על פסק הדין כי הוא מבטא את מגמת בית המשפט העליון בישראל להקשיח את היציאה מהחבות החוזית וזאת על ידי הכבדת נטל הפיצויים על מפרי חוזים. בהקשר זה כתבה רנר כי :

העמדה, כי המדיניות השיפוטית מאחורי הלכת הרלו אנד ג'ונס עניינה הרחבת ההגנה על ערך קיום החוזה, עולה בבירור מעמדות השופטים בפסק הדין. התפישה, כי אל לו למפר להפר את חוזהו וכי יש לעודד קיום חוזים ולהרתיע מפני הפרתם, מוצאת את ביטויה המפורש בדברי כל שופטי הרוב בפסק דין זה^[8]

פרופסור מנחם מאוטנר בספרו 'ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי' מציג את פסק הדין כהוכחה נוספת לטענתו כי בבית המשפט הישראלי ירד קרנו של הפורמליזם המשפטי ועלה קרנם של הערכים הכלליים המאפשרים לבית המשפט גמישות רבה בדרך לתוצאה הצודקת בעיניו. לטענתו, הפורמליזם המשפטי חותר ליצירת קטגוריות משפטיות טכניות המנותקות מעקרונות על החלים על הסוגיה. בית המשפט נרתע מגישה פורמליסטית זו ועל פי מאוטנר פסק דין אדרס משמש כ”דוגמא טובה למגמה של טשטוש קווי הגבול המבחינים בין קטגוריות משפטיות שונות”^[9].

פרופסור אייל זמיר כתב במאמר מפורט הדן בהלכת אדרס כי בפועל ההלכה אינה מיושמת בבתי המשפט בישראל. לטענתו פסק הדין מצוטט בהקשרים רבים למשל, חשיבות ערך קיום החוזה במשפט הישראלי, דחיית הגישה הכלכלית למשפט ועוד, אך כמעט ולא ניתן למצוא פסיקה המתבססת על הלכת אדרס לשם נטילת רווחי המפר. לטענת זמיר המשמעות בפועל של הלכת אדרס היא בעיקר תאורטית ופסק הדין לא שינה בפועל את הדין הישראלי בסוגיה. עוד כותב זמיר כי פסק הדין השפיע על ניסוחו של הריסטייטמנט השלישי בארצות הברית שהרחיב את ההכרה באינטרס של נטילת רווחים מהמפר בנסיבות מסוימות.^[3]

ביקורת על פסק הדין

ערך מורחב – ניתוח כלכלי של המשפט

ערך מורחב – שנאת הפסד

פסק הדין עורר ביקורות קשות בשיח האקדמי.

הביקורת הבולטת ביותר היא על העובדה כי פסק הדין מבטא את דחיית הגישה הכלכלית למשפט על ידי בית המשפט העליון.^[10] הגישה הכלכלית למשפט מכירה בכך שבנסיבות מסוימות עדיף מבחינה כלכלית שהחוזה יופר. כך למשל כאשר ניתן להפר את החוזה ולמכור את מושא החוזה תמורת מחיר גבוה יותר לצד שלישי הגישה הכלכלית תצדד בהפרת החוזה. כך גם אם המפר יפצה את הנפגע מההפרה פיצויי קיום (יעמיד אותו במצב בו היה לו החוזה קוים) עדיין תישאר יתרת הרווח בידו והתשואה המצרפית תגדל. מצב זה נקרא "הפרה יעילה". הלכת אדרס בעצם שוללת את התמריץ של צדדים לחוזה לבצע הפרה יעילה מכיוון שגם אם ימצאו צד שמוכן לשלם להם יותר תמורת החוזה, הם יאלצו למסור בכל מקרה את הרווח לנפגע ולכן אין להם אינטרס לעשות זאת.

אמירותיהם הנחרצות של שופטי הרוב בדבר הערך החשוב שיש לקיום החוזה מבטאות רתיעה מסוימת מגישה תועלתנית כלכלית שתצדד בהפרה יעילה. בנוסף השופט שלמה לוין מתייחס במפורש לדחיית הגישה הכלכלית למשפט בכותבו על הגישה ביסוד הלכת אדרס כי:

יש בה כדי להרתיע צד לחוזה מלהפר את התחייבויותיו על פיו; יש בה כדי להשתלב בתחושת הצדק הרווחת בחברה הישראלית, שעל-פיה לא יצא החוטא נשכר. היא אמנם מנוגדת לאסכולה הכלכלית של המשפט, אך תפיסתה של אסכולה זו מתעלמת, לענייננו, מהעובדה, שמדובר בבני אדם בעלי תחושה מוסרית ולא ברובוטים

— השופט שלמה לוין בפס"ד אדרס

לטענת פרופסור חנוך דגן, גישה זו בה נקט בית המשפט בעניין אדרס היא שגויה וכי ראוי שבחוזים מסחריים כדוגמת החוזה בעניין אדרס, שיקולי יעילות יהיו רלוונטיים בקביעת הדין. בנוסף, לטענתו, שיקולי היעילות בחוזים מסחריים מחייבים את שלילתה של הלכת אדרס מכיוון שהצדדים המסחריים הטיפוסיים בכל מקרה יתנו עליה ויגבילו את הפיצויים לגובה פיצויי הקיום והתניה זו גוררת עליה בעלות העסקה (עקב הצורך להתנות ולשנות את הדין הדיספוזיטיבי). טיעון זה של פרופסור חנוך דגן מתבסס על קשיי ההוכחה של רווחי המפר. לעומת פיצויי קיום הניתנים להוכחה (שהרי הנפגע יודע מה הוא התכוון להפיק מהחוזה) קשה להוכיח אילו רווחים הפיק המפר מההפרה. מידע זה מצוי אצל המפר ואין סיבה להניח שהוא יאות למסור את המידע לנפגע. מאחר שבכל מקרה יהיה יקר להוכיח את רווחי המפר יעדיפו הצדדים להגביל את הפיצויים לגובה פיצויי הקיום.

פרופסור אייל זמיר לעומת זאת מוכיח כי קשה לטעון שהלכת אדרס שוללת בוודאות הפרות יעילות. לעומת זאת הוא מציע הנמקה שונה לכך שהלכת אדרס לא יעילה ולכן גם לא מיושמת בפועל. זמיר טוען בהתבסס על תורת הערך כי הסיבה לחוסר האפקטיביות של הלכת אדרס היא שנאת ההפסד של האנשים. תורת הערך שפותחה על ידי דניאל כהנמן ועמוס טברסקי טוענת כי אנשים לא מודדים תוצאות על בסיס ערכים מוחלטים אלא על בסיס יחסי. כלומר אנשים ימדדו את מצבם לא על בסיס של עושר או עוני אלא על בסיס של רווח או הפסד ביחס לנקודת ייחוס כלשהי. בנוסף, טוענת תורת הערך כי אנשים הם שונאי הפסד – כלומר הגריעה ברווחה של אדם כאשר הוא מפסיד גדולה מהעלייה ברווחה שלו כאשר הוא מרוויח.

על פי זמיר נושים חוזיים אינם תופסים את רווחיו של מפר החוזה כמשהו שנלקח מהם (כלומר כהפסד). לכן, השארת רווחים אלו בידי המפר לא פוגעת בנושה כמו הפגיעה שהוא יפגע לו לא יקבל את התמורה שהעביר כבר למפר (השבה במובן הצר) או שלא יקבל פיצוי על הוצאותיו בהסתמך על החוזה (פיצויי הסתמכות), או שלא יקבל את הרווחים שציפה להפיק מהחוזה (פיצויי קיום). לפיכך לדעת זמיר טבעי שנפגעים בהפרות חוזה לא מרבים לתבוע את רווחי המפר ומאותה סיבה בתי המשפט גם לא נוהגים להעניק את רווחי המפר.

לקריאה נוספת

דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 493-478 (מהדורה שנייה, 1998)
אייל זמיר, "שנאת הפסד ונטילת רווחי המפר בעקבות הלכת אדרס", ספר שלמה לוין 323 (אשר גרוניס, אליעזר ריבלין, מיכאיל קרייני עורכים, 2013)
גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני חוזים – התרופות : לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2009).
שירלי רנר, "דיני חוזים – מגמות והערכה" משפטים כא 33 (1991).
יצחק אנגלרד, "כנפי הנשר הדורסני: דיני עשיית עושר ולא במשפט" ספר זיכרון לגד טדסקי – מסות במשפט אזרחי 37 (יצחק אנגלרד, אהרן ברק, מרדכי א' ראבילו וגבריאלה שלו עורכים, 1995)

קישורים חיצוניים

ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד גונ'ס ג.מ.ב.ה, פסק הדין בדיון הנוסף
חנוך דגן, "הזכות לפירות ההפרה: אנטומיה של חקיקה שיפוטית", עיוני משפט כ 601 (1997).

הערות שוליים

^ הדיון הראשון: ע"א 815/80 הרלו נגד אדרס
^ F.H. 20/82 Adras Ltd. v. Harlow & Jones G.M.B.H, 42(1) P.D. 221 (1988), translated in 3 RESTITUTION L. REV. 235 (1995).
^ ¹ ² ³ אייל זמיר, "שנאת הפסד ונטילת רווחי המפר בעקבות הלכת אדרס" ספר שלמה לוין 323 (אשר גרוניס, אליעזר ריבלין, מיכאיל קרייני עורכים, 2013)
^ Lon L. Fuller & William R. Perdue, Jr., The Reliance Interest in Contract Damages:1, 46 YALE L.J. 52 (1936)
^ גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני חוזים – התרופות : לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 63 (2009)
^ סעיף 12 לחוק החוזים (תרופות)
^ חוק המכר הבינלאומי הוחלף בינתיים בחוק המכר (מכר טובין בין-לאומי), התש"ס-1999
^ שירלי רנר "דיני חוזים – מגמות והערכה" משפטים כא 33 (1991)
^ מנחם מאוטנר ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי (1993)
^ חנוך דגן "הזכות לפירות ההפרה: אנטומיה של חקיקה שיפוטית" עיוני משפט כ 601 (1997)

[1] הדיון הראשון: ע"א 815/80 הרלו נגד אדרס

[2] F.H. 20/82 Adras Ltd. v. Harlow & Jones G.M.B.H, 42(1) P.D. 221 (1988), translated in 3 RESTITUTION L. REV. 235 (1995).

[זמיר-3] ¹ ² ³ אייל זמיר, "שנאת הפסד ונטילת רווחי המפר בעקבות הלכת אדרס" ספר שלמה לוין 323 (אשר גרוניס, אליעזר ריבלין, מיכאיל קרייני עורכים, 2013)

[4] Lon L. Fuller & William R. Perdue, Jr., The Reliance Interest in Contract Damages:1, 46 YALE L.J. 52 (1936)

[5] גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני חוזים – התרופות : לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 63 (2009)

[6] סעיף 12 לחוק החוזים (תרופות)

[7] חוק המכר הבינלאומי הוחלף בינתיים בחוק המכר (מכר טובין בין-לאומי), התש"ס-1999

[8] שירלי רנר "דיני חוזים – מגמות והערכה" משפטים כא 33 (1991)

[9] מנחם מאוטנר ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי (1993)

[10] חנוך דגן "הזכות לפירות ההפרה: אנטומיה של חקיקה שיפוטית" עיוני משפט כ 601 (1997)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]