פסטיבל אבו גוש
פסטיבל אבו גוש הוא פסטיבל מוזיקה ווקאלית, המתקיים פעמיים בשנה, בסוכות ובשבועות, בכנסיית גבירתנו של ארון הברית ובשטחים שסביבה, בכפר אבו גוש שבהרי יהודה.
ראשיתו של הפסטיבל בשנת 1957. מספר חובבי מוזיקה ובראשם ד"ר פליכס זולמן, מרצה לרוקחות מבית הספר לרפואה בירושלים וזיגי שטדרמן, פסנתרן ומנצח, גילו את מעלותיה האקוסטיות של הכנסייה שבראש ההר. בשנים הראשונות התקיים הפסטיבל בארבע השבתות של חודש מאי, עם שני קונצרטים בכל שבת בצהריים. הקהל היה מגיע מצויד בסלי פיקניק, ובין הקונצרטים ותוך ישיבה על שמיכות אל מול הכנסייה, היה מצטרף לשירת המקהלה בכורלים ומדריגלים. בשנת 1970 כלל הפסטיבל עשרה קונצרטים, שבעה באבו גוש ושלושה נוספים בחיפה, בבית צבי ברמת גן ובקיבוץ דפנה[1].
הפסטיבל ענה בזמנו על הצורך בהשמעת מוזיקה כנסייתית, שהוחרמה אז באולמות אחרים בלחץ יהודים דתיים, ובמשך שנים היה זה המקום היחיד בישראל שאפשר היה להאזין בו ליצירות כמו פסיונים, מיסות וקנטטות.
כל מפעל הפסטיבל דאז נעשה בהתנדבות מלאה. הנגנים, הסולנים וזמרי המקהלות, הן מישראל והן מחוצה לה, עשו את המלאכה ללא תמורה ומתוך אהבת המוזיקה לשמה, וגם הכנסייה העמידה את המקום לרשות הפסטיבל ללא תשלום. הקהל שילם מחיר מוזל, לכיסוי ההוצאות בלבד. עבור אמנים שבאו לפסטיבל מחוץ לישראל התקבל אישור לפטור ממס נסיעות מפקיד בכיר במשרד האוצר, אוהד הפסטיבל, כדי לעקוף את הוועדה במשרד החינוך שהתנגד לפסטיבל[2].
בשנת 1968 הוכלל הפסטיבל בתוכנית חגיגות 20 השנים למדינת ישראל.
בשנת 1971, לאחר 14 שנים של קיום הפסטיבל בתנאים אלה, התחלפה הנהלת המסדר שהחזיק את הכנסייה והאחראים החדשים לא הביעו עניין להמשיך במפעל, שלא הביא להם תמורה כספית ולא מיסיונרית. שטדרמן ניסה להעביר את הפסטיבל לקיבוץ עין השופט[3], אך לא עמד בנטל ההוצאות. בקשה להשמיע פסיון של באך במסגרת הפסטיבל בהיכל התרבות נדחתה, בנימוק שליצירה תוכן אנטי-יהודי[4]. פנייתו לבג"ץ נגד משרד החינוך בדרישה לתמיכה כספית נדחתה ברב דעות[5]. הפסטיבל התקיים בשנת 1972[6] וכעבור זמן מה עזב שטדרמן את ישראל. הוא לימד מוזיקה בניו יורק, שם נפטר ב-21 ביולי 2011.
בשנת 1992 חודש הפסטיבל ביוזמת דליה מרוז שהביאה את חנה צור כמנהלת מוזיקלית וגרשון כהן כמפיק ומאז הוא מנוהל על ידי העמותה לקידום מוזיקה ותרבות באבו גוש והרי יהודה. כיום המנהל המוזיקלי של הפסטיבל הוא נגן הויולה דה גמבה ובונה הכלים עמית טיפנברון.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר האינטרנט של פסטיבל אבו גוש
- היסטוריה של הפסטיבל מראשיתו ועד ימינו(הקישור אינו פעיל) דף הבית של אתר הפסטיבל
- רחל אורן, מן העיר אל הכפר ובחזרה, דבר, 26 באפריל 1968
- צבי לביא, הממשלה חייבת לגבש עמדה כלפי פסטיבל המוסיקה באבו־גוש, מעריב, 15 במאי 1968
- הרי גולומב, חומר האבנים ורוח המוזיקה, באתר ynet, 18 באוקטובר 2000
- נעם בן זאב, יהודים שרים מוסיקה קתולית בלב כפר מוסלמי, באתר הארץ, 6 ביוני 2011
חגי חיטרון, מוזיקה שקנאים דתיים לא אוהבים, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2016
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תכנית פסטיבל אבו־גוש, מעריב, 15 במרץ 1970
- ^ צבי לביא, הממשלה חייבת לגבש עמדה כלפי פסטיבל המוסיקה באבו גוש, מעריב, 15 במאי 1968
- ^ יעקב העליון, מאבו גוש - לעין השופט, מעריב, 8 בדצמבר 1970
- ^ יורם קניוק, בך לא בהיכל התרבות, דבר, 9 באפריל 1971
- ^ יש טוענים: אמנות שאין לה קהל, דבר, 7 בינואר 1972
- ^ מרים בר, תכנית עמוסה ולא שקולה, דבר, 22 במאי 1972