לדלג לתוכן

פנחס כהן גן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פנחס כהן-גן)
פנחס כהן גן
פנחס כהן גן (1978)
פנחס כהן גן (1978)
לידה 3 בנובמבר 1942 (בן 82)
מקנס, מרוקו
מקום לימודים
תחום יצירה
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פנחס כהן גַּן (נולד ב-3 בנובמבר 1942) הוא אמן ישראלי. חתן פרס סנדברג (1979), פרס מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית מטעם משרד התרבות (2005) ופרס ישראל לציור (תשס"ח, 2008).

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנחס כהן גן נולד בשנת 1942 בעיר מקנס שבמרוקו למשפחה יהודית שומרת מצוות מהמעמד הבינוני-גבוה. אביו, משה הכהן, היה צייר שהפסיק מלאכה זו כדי לפרנס את משפחתו כסוחר, ואמו, רבקה לבית גן, שימשה כמורה לצרפתית. הוא למד בתלמוד תורה, שבו לימדו גם חשבון.[1] בשנת 1949 עלה לישראל ביחד עם הוריו וארבעת אחיו באונייה "קדמה", וגדל בקריית ביאליק, בשכונה של יוצאי גרמניה. בנעוריו עבד כהן גן בבנייה, כדי לעזור לפרנסת המשפחה. לימים תיאר בדיעבד את תחושת הבידוד שחש כמזרחי בחברה הישראלית בתקופת ראשית הקמת המדינה.[1] כבר בעת נעוריו נמשך לאמנות ולמד פיסול אצל אהרון אשכנזי.

ב-1954 הצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר" והמשיך להדריך בה עד לגיוסו לצה"ל.[1] את שירותו הצבאי עשה בנח"ל. בשנת 1962 עזב את קיבוץ להבות הבשן ועבר לירושלים, שם החל ללמוד בבצלאל, אולם נאלץ להפסיק את לימודיו לאחר כשבוע עקב מצוקה כספית. עם שובו לחיפה למד רישום אצל מרסל ינקו ופיסול אצל מיכאל גרוס במסגרת סמינר אורנים. בשנת 1967 החל בשנית את לימודיו בבצלאל. ב-1968, במהלך לימודיו, נפצע בפיגוע בשוק מחנה יהודה.

פעולות, 1972-1975

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות השבעים יצר כהן גן שורה של "פעולות", חלקן בעלות אופי של מיצג. ב-2 בפברואר 1972 נפתחה תערוכה של 20 תחריטים פרי יצירתו ברפת של קיבוץ נירים. העבודות, שנתלו מעל שקתות הפרות, עשו שימוש בטכניקות של תחריט צילומי לצד אקווטינטה. נושאי העבודות כללו דימויים כגון בתים או דמויות אדם, ובחלקן הוסיף כהן גן חוטים צבעוניים שהודבקו לנייר.[2] פרסומה של התערוכה, כניסיון לשבירת הרגלי הצפייה באמנות, לצד האופי האנקדוטי של האירוע, גרמו לפרסומו של כהן גן ולהצגה של עבודותיו בגלריה דוגית בתל אביב.[3]

פעולות אחרות נשאו אופי אוונגרדי יותר, בכך שלא העמידו במרכזם אובייקט אמנותי שמרני. כחלק מ-"פרויקט ים המלח", שנוצר בין השנים 1973-1972 חיבר כהן גן שרוולים עשויים פלסטיק למעיין באזור עין רואר, דרומית לעינות צוקים (עין פשחה), הגיעו עד למי ים המלח וצפו עליהם. בתוך בשרוולים גידל כהן גן דגים כסמל לניתוק תרבותי ולניסיונות השתלבות עקרים בנוף.

פעולות אחרות נשאו אופי פוליטי חד יותר. ב-"פעולה במחנה הפליטים ביריחו" (10 בפברואר 1974), לדוגמה, הקים כהן גן אוהל במחנה הפליטים שליד יריחו. ב"נגיעה בגבול" (7 בינואר 1974) הטמין כהן גן מטילי ברזל ועליהם נתונים דמוגרפים על מדינת ישראל והטמין אותם בארבעת גבולותיה של המדינה, במקום בו נעצרו על ידי כוחות הביטחון. פעולות אלו ואחרות הוצגו בשנת 1974 בתערוכה במוזיאון ישראל.[4]

בעוד התוכן הגלוי של עבודות אלו מרמז לשאלות פוליטיות, הרי ששאלות של זרות, הגירה, פליטות ושל מצבים נפשיים, המבוטאים בשאלת הממד העדתי בחברה הישראלית, מהווים את תוכנם הסמוי.[5]

בשנת 1974 הכיר את בת זוגו האדריכלית איה ולד, בפתיחת תערוכתו של רוברט ראושנברג במוזיאון ישראל. השניים היו בקשר עד לשנת 1980.[1]

אדם-צורה-נוסחה, 1975-1985

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של שנות השבעים שהה כהן גן בארצות הברית לשם לימודים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בין היתר למד אצל היסטוריון האמנות מאיר שפירו (Meyer Schapiro). בתקופה זו הציג כמה תערוכות בגלריה של ברטה אורדנג ובגלריות של מקס פרוטץ' (Max Protetch) בניו יורק וושינגטון די. סי.. חלק מן העבודות נוצרו על מפות שולחן שנרכשו ממלון שפשט רגל.[6]

האמנות שיצר כהן גן החל מתקופה זו זנחה את "הפעולה" המושגית לטובת אובייקטים אמנותיים מסורתיים יותר. החל משנת 1976 הרבה כהן גן ליצור הדפסים, כדוגמת "כיווני הרוחות בים-המלח: ערב, צהרים, בוקר" במרכז ברסטון לגרפיקה. בשנת 1978 הוצגה במוזיאון תל אביב תערוכה גדולה של עבודות החדשות בשם "יצירות לאחר המושג". שרה ברייטברג סמל, אוצרת התערוכה, הציגה את יצירותיו החדשות של כהן גן, כמבטאות את האכזבה שמן הצירוף של מדע ואמנות, צירוף שאפיין את יצירתו המושגית והמוקדמת של כהן גן.[7] עם זאת טען כהן גן כי הוא אינו מעוניין להתרכז באיכותה הגרפית של יצירת האמנות, כי אם בניסיון ל"צמצום המרחק שבין הרעיון לבין ביטויו החזותי".[8] בעיני הביקורת האמנותית נתפשו העבודות כ-"ציור מושגי"[9] וכנסיגה מן המושגיות החמורה של עבודתו המוקדמת של כהן גן. אדם ברוך העיר על תערוכתה זו כי כהן גן מבקש ליצור "תמונת אידאה" אנושית.[10]

מוטיב שגור בעבודת היה העימות שבין 'אמנות' ל'מדע'. עימות זה סימל את מה שכינה כהן גן כ"תורת האמנות היחסית" - אפיסטמולוגיה במסגרתה חוקי היצירה האמנותית נתפשים כמערכת ייחוס דינמית של תרבות וחוקי טבע משתנים.[11]

בסדרת העבודות "עימותי נוסחה וציור" (1982), לדוגמה, השתמש כהן גן בחלוקה של משטח העבודה לשניים. בחלקן העליון של העבודות יצר כהן גן ציור אקספרסיבי ועשיר בצבע ובו שיבץ דימויים של דמויות אדם אנונימיות, שהיוו חידוש באמנות על רקע הגישות המושגיות בציור ובאמנות בישראל ובארצות הברית. בחלקן התחתון הופיעו דימויים של גופים תלת־ממדים ונוסחאות על רקע לבן.[12] הנוסחאות היוו ביטוי לטקסטים טקסטים פילוסופיים-אסתטיים, בהם פירק כהן-גן את מעשה האמנות ליחידות ולהקשרים ביניהן, והציג אותן כמערכת לשונית-מתמטית.

בעבודות אחרות מתקופה זו, כגון "המדע האחר באפור" (1982) או "פארדיגמה ישראלית של הבן האובד מס' 1" (1982), מופיע ריבוי של דמויות. מרדכי עומר העיר על יחסי הדמויות והרקע בעבודות אלו כי הם יוצרים חלל אטום, שעל אף מוחשיותו היינו "בלתי-ניתן לחישה".[13]

ביטוי נוסף לעיסוק בתפיסת החלל הופיע בעבודות כגון אלו שהוצגו בסדרת התערוכות "ציור שטח, ציור חלל, ציור תהום" (1981) בגלריה גימל בירושלים ובמיצב "רישומי תדמית המשטח הלא ישר, או ציור לקידום בעיה מס' 457617" (1981) בגלריה נעמי גבעון בתל אביב. במיצב זה בנה כהן גן גופים הנדסיים משוכללים, עשויים מסגרות עץ המחופים בבדי ציור צבועים שהיוו ניסיון לבדיקת הקונבנציות של הגאומטריה האוקלידית, כביטוי לעיסוק באפיסטמולוגיה של האמנות.

עיבוד ההיסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית שנות השמונים המיר כהן גן את דימוי הדמות האנונימית בדימוי של ראש חסר גוף.[14] השימוש בדמות מרחפת זו אִפשר גם שינוי של הקומפוזיציה ביצירותיו של כהן גן, שהפכה אקספרסיבית יותר. הראש הכרות, טען מרדכי עומר, מהווה ביטוי לחוסר האיחוי שבין גוף ונפש.[15] במקומות בהם המשיך כהן גן להשתמש בדמות מלאה, הופיעה זו כרישום קווי, בדומה ל"דמויות גפרורים".[16]

אף על פי שכבר בעבודותיו המוקדמות הופיעו בעבודותיו התייחסויות לאירועים פוליטיים וחברתיים, במהלך שנות השמונים והתשעים מופיעות ביצירותיו התייחסויות נרחבות יותר אל אירועים היסטוריים. בריאיון עיתונאי טען כהן גן כי "כל התפלספות על בעיה אנושית כואבת עושה מזה בעיה אסתטית".[16]

לצד התייחסות אל העימות בין מזרח למערב בתרבות, הקדיש כהן גן מקום נרחב ביצירותיו אל השואה. בשנת 1988, לדוגמה, ערך ביחד עם קבוצת סטודנטים הפגנה אל מול בניין המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, שהציג באותה עת תערוכה של האמן הגרמני אנסלם קיפר (Anselm Kiefer). הקבוצה הניפה שלט ובו האימרה "אנסלם קיפר הוא הצייר שאדולף היטלר לא היה", במטרה למחות על תהליך הלגיטימציה שעברה גרמניה, בחסות יצירתו של קיפר.[17] בין התייחסויות האמנותיות בולטת העבודות בתערוכה "ואלה שמות", שהתקיימה באוקטובר 1992 במסגרת הביתן הישראלי לביאנלה לאמנות באיסטנבול, טורקיה. במסגרת התערוכה הציג כהן גן רישומים המוקדשים לקהילות יהודיות, מאירופה ומן המזרח הקרוב, שנחרבו בשואה.[18]

ב 1 באוקטובר 1989 הועלה לדרגת פרופסור חבר בבצלאל.

בשנת 1992, בעקבות תרומה של 300 עבודות למוזיאון תל אביב, נפתחה בביתן הלנה רובינשטיין תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו על נייר. באותה עת שהה כהן גן בפריז, צרפת, שם קיבל סטודיו לחצי שנה בקריית האמנים "הסיטה".[19]

במקביל לעבודתו כאמן, המשיך כהן גן לכתוב בשנים אלו כתבים בנושא אסתטיקה ובהם התייחסויות ביוגרפיות שונות. על המרכזיים שבם נמנים ספר האמן שהוציא כהן גן בשנת 1991 בשם "מילון תחביר הציור והפיסול", ובו מילון פיקטיבי של 200 ערכים המתורגמים לשש שפות.[20] והספר "אמנות, משפט והסדר החברתי", ובו תיעוד של מאבק משפטי שניהל כהן גן החל משנת 1993, כנגד בצלאל במטרה להשוואת תנאיו של פרופסור לאמנות לזה של פרופסור למדעים.[22]

בשנת 1995 זכה כהן גן בפרס דיזנגוף על מפעל חיים, ובשנת תשס"ח (2008) זכה בפרס ישראל לציור.

גלריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1958-1956 - פיסול אצל אהרון אשכנזי
  • 1962 - חוג לתלמידים שלא מן המניין, סמינר אורנים, טבעון
  • 1965-1963 - סוציולוגיה, אוניברסיטת חיפה, חיפה
  • 1970-1967 - בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים
  • 1971 - השתלמות, סנטרל סקול אוף ארט, לונדון, אנגליה
  • 1973-1971 - בוגר מדעי החברה ותולדות האמנות, האוניברסיטה העברית, ירושלים
  • 1977-1975 - תואר שני באמנות (MFA), פיסול ותאוריה, אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, ארצות הברית.

הוראה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1990-1971 - בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים
  • 1985 - בית הספר לאמנות קמרה אובסקורה, תל אביב-יפו
  • 1988 - מרצה אורח, בית הספר פרסונס לאמנות ועיצוב, ניו יורק, ארצות הברית
  • 1990 - המדרשה לאמנות, רמת השרון
  • 1993-1990 - פרופסור חבר, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים
  • 2002-1993 - מכללה לאמנות ע"ש פולק (קלישר), תל אביב-יפו.

פרסים ומלגות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד (מבחר)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1972 - "אמנות טוטאלית: מן הנוף אל ההפשטה ומן הטבע אל האמנות", גלריה דוגית, תל אביב-יפו
  • 1972 - תחריטים, הרפת של קיבוץ נירים
  • 1974 - "פעילויות", מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 1974 - "עיתונים ורישומים", גלריה רינה, ניו יורק, ארצות הברית
  • 1974 - "תוכניות", גלריה דלסון-ריכטר, תל אביב-יפו
  • 1975 - "רישומי פרויקט אלסקה", גלריה שרה גילת, ירושלים
  • 1975 - "רישומי פרויקט אלסקה", גלריה רינה, ניו יורק, ארצות הברית
  • 1975 - "דיסלוקציה: העתקת חלל פיזי של מהגר לגלריה", גלריה דלסון-ריכטר, תל אביב-יפו
  • 1976 - "מעגלים פיגורטיביים ואלקטרונים", גלריה מקס פרוטץ', ניו יורק, ארצות הברית
  • 1976 - "עבודות חדשות", גלריה רינה, ניו יורק, ארצות הברית
  • 1976 - "דמות צורה, נוסחה", גלריה מקס פרוטץ', וושינגטון, ארצות הברית
  • 1977 - "שפת האמנות וההיסטוריה של האמנות", גלריה מקס פרוטץ', ניו יורק, ארצות הברית
  • 1978 - מוזיאון תל אביב לאמנות
  • 1978 - "דמויות היסק בציור", גלריה ריבנפלד, תל אביב-יפו
  • 1978 - "הנחות היסק במרחב", גלריה גימל, ירושלים
  • 1978 - "הנחות היסק בציור", אוניברסיטת רוד-איילנד, קינגסטון, ארצות הברית
  • 1979 - "תערוכה סמויה", מלון צ'לסי, ניו יורק, ארצות הברית
  • 1980 - גלריה מקס פרוטץ', ניו יורק, ארצות הברית
  • 1980 - "פסוק, מבע, טענה", גלריה מבט, תל אביב-יפו
  • 1980 - הנחות היסק במרחב: 1. אנטרופיה (ציור); 2. גאומטריה כלואה (תחריט)", גלריה גימל, ירושלים
  • 1981 - "עבודות על נייר", גלריה גאלריט, לונד, שוודיה
  • 1981 - "הנחות היסק: המשטח הלא-ישר", גלריה מקס פרוטץ', ניו יורק, ארצות הברית
  • 1981 - "רישומי תדמית: המשטח הלא-ישר", גלריה נעמי גבעון לאמנות בת זמננו, תל אביב-יפו
  • 1981 - "ציור שטח", גלריה גימל, ירושלים
  • 1981 - "ציור חלל", גלריה גימל, ירושלים
  • 1982 - המכון לאמנות של סן-פרנסיסקו, סן פרנסיסקו, ארצות הברית
  • 1982 - "השבת השחורה", גלריה מקס פרוטץ', ניו יורק, ארצות הברית
  • 1982 - "ציור תהום", גלריה גימל, ירושלים
  • 1982 - "רעל מתוק: רישומים רגישים לאור", גלריה גימל, ירושלים
  • 1982 - "גברים בעבודה: שבעה ציורים גדולים", גבעון גלריה לאמנות, תל אביב-יפו
  • 1983 - משכן לאמנות ע"ש חיים עטר, עין חרוד
  • 1983 - מוזיאון חיפה לאמנות חדשה, חיפה
  • 1984 - "עבודות", גלריה שרה גילת, ירושלים
  • 1984 - "צילום מתוגבר", גלריה קמרה אובסקורה, תל אביב-יפו
  • 1985 - "האמנות המטאפורמלית", גלריה תת-רמה, תל אביב-יפו
  • 1985 - "הרובע ה-15", גלריה מבט, תל אביב-יפו
  • 1985 - "מולדת ב': מודל ציורי", גלריה גימל, ירושלים
  • 1986 - "ציורים", גלריה מימד, תל אביב-יפו
  • 1986 - "שואה יהודית נוגעת בי", גלריה גימל, ירושלים
  • 1986 - "ציור ואנטיתזה", גלריה גימל, ירושלים
  • 1987 - הגלריה של קיבות לוחמי הגיטאות
  • 1987 - הגלריה של קיבוץ בארי
  • 1987 - "ציורים", גלריה דביר, תל אביב-יפו
  • 1987 - "ראשים מרחפים", גלריה מימד קטן, תל אביב-יפו
  • 1987 - "קיצור בשירות התנ"ך", גלריה מימד קטן, תל אביב-יפו
  • 1987 - "תמונות מדברות: ציורים מבנק הדמעות", גלריה גימל, תל אביב-יפו
  • 1988 - "הדפסים, 1988-1968", מוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
  • 1988 - "קוסמוס, כאוס, פאתוס", גלריה דביר, תל אביב-יפו
  • 1989 - "העולם הרביעי", גלריה גימל, ירושלים
  • 1989 - "יהודי", מלריה מימד, תל אביב-יפו
  • 1989 - "אלף שנים של כאב וחסד", גלריה גימל, ירושלים
  • 1990 - "ציורים זוכרים", סדנאות האמנים, תל אביב-יפו
  • 1990 - "עבודות חדשות: אנפרניל 25 מ"ג", גלריה שלוש, תל אביב-יפו
  • 1990 - "מהאני הפרטי אל תוכי", מוזיאון ערד, ערד
  • 1992 - "ואלה שמות", הביינלה הבינלאומית לאמנות, איסטנבול, טורקיה
  • 1992 - "עבודות על נייר, 1992-1969", ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו
  • 1993 - "אמנות דתית: הם ואנחנו", גלריה שלוש, תל אביב-יפו
  • 1994 - "עיבוד ההיסטוריה", משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד
  • 1996 - "דמות, צורה, נוסחה", מוזיאון וותרספון לאמנות, אוניברסיטת צפון-קרוליינה, גרינסבורו, ארצות הברית
  • 1997 - "גרמטולוגיה בפרעח"לנד", גבעון גלריה לאמנות, תל אביב-יפו
  • 1997 - "לאן נגיע: ציות עיוור לחובה לא מוסרית", גלריה מינרווה, תל אביב-יפו
  • 2000 - "הארכיטקטורה של הרוע ברייך השלישי: מייצב תלת-נושאי בציור, פיסול וארכיטקטורה", גבעון גלריה לאמנות, תל אביב-יפו
  • 2001 - "תגובה לאסתטיקה של הרוע ברייך השלישי מנקודת מבטו של יהודי לוונטיני" מיצב, קיבוץ נירים
  • 2006 - "אמנות הייתור", הגלריה לאמנות של המכון לאמנות, מכללת אורנים, טבעון
  • 2008 - "עבודות בפורמט גדול", גבעון גלריה לאמנות, תל אביב-יפו
  • 2012 - "אנצור דמעתי עם בוא גאולתי: עבודות 2012-1970", מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו
  • 2015 - "פנחס כהן גן - עבודות חדשות 2011-2015", גלריה גבעון, תל אביב-יפו
  • 2019 - "פנחס כהן גן - ציורים 1988-1997", גלריה גבעון, תל אביב-יפו[23]
  • 2020 - מוזיאון על התפר, ירושלים

רשימת פרסומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים מאת פנחס כהן גן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "מתאמים באמנות היחסית, כהקדמות להנחות היסק בציור", 1978-1975. הודפס בתוך: עומר, מרדכי (אוצר), פנחס כהן גן 1983, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה, חיפה והמשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, קיבוץ עין חרוד, 1983, עמ' 19–23.
  • "האם השמש יהודית? היא לא", מוניטין, פברואר 1980, עמ' 118–120.
  • "בחיפוש אחר שפת-על באמנות", הארץ, 10 בדצמבר 1982.
  • "הפורמליזם המופשט", בצלאל 1, 1984, עמ' 89–95. הודפס גם ב: עומר, מרדכי, גבולות השפה, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1998, עמ' 140–155.
  • "אמנות 1990 - החלק הפוליטי", "האמנות האמריקנית בעיני קורבנותיה - החלק הסובייקטיבי", סטודיו, מס' 9, מרץ 1990, עמ' 4–10.
  • "אלהים, מציאות, טבע, מדע", סטודיו, מס' 10, אפריל 1990, עמ' 20–27.
  • "על הרישום", בתוך: עומר, מרדכי, גבולות השפה, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1998, עמ' 24–25.
  • "קץ האמנות", סטודיו, מס' 100, ינואר 1999, עמ' 58–59.

ספרי אמן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ישראל בשנת אלפיים, [חמו"ל], ירושלים, אוגוסט 1974 (מהדורה בת 3,000 עותקים, דפוס אופסט, 10 עמ')
  • על אמנות, [חמו"ל], ירושלים, דצמבר 1975 (מהדורה בת 3 עותקים, צילום אור, 3 עמ')
  • השפעת האמנויות החזותיות על הדמוקרטיה, [חמו"ל], פברואר 1975 (מהדורה בת 3 עותקים, צילום אור, 100 עמ')
  • אמנות יחסית, [חמו"ל], ניו יורק, ינואר 1977 (מהדורה בת 5 עותקים, צילום אור, 125 עמ')
  • שיטת בקרת מסר אמנות (A.I.C.S), [חמו"ל], ניו יורק, מרס 1977 (מהדורה בת 3 עותקים, צילום אור, 35 עמ')
  • אמנות יחסית או אמנות פורמלית על פורמלית ("האמנות המטאפורמלית"), [חמו"ל], ירושלים, 1981 (מהדורה חתומה 200 עותקים, 120 עמ')
  • אמנות אטומית, בצלאל - אקדמיה לאמנות, ירושלים, 1986 (מהדורה חתומה וממוספרת, 500 עותקים)
  • ביבליקה פרינציפיה דיסקריפטיזה, [חמו"ל], תל אביב, 1989
  • אמנות קריטית מודל הרמנויטי, [חמו"ל], 1989 (מהדורה בת 30 עותקים)
  • מילון תחביר הציור והפיסול, בצלאל, אקדמיה לאמנות, ירושלים, 1991 (מהדורה בת 100 עותקים, 525 עמ')
  • מר Mer טר Terre, מוזיאון חיפה, חיפה, 1996
  • אמנות, משפט והסדר החברתי, [חמו"ל], 1999 (מהדורה בת 300 עותקים)
  • ספר הפעילות, המושגים והאובייקטים, 2000-1970, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2012

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פנחס כהן גן

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 ראו: ברושי, עודד, "פנחס כהן-גן: אני בעצמי אסכולה", חדשות, 16 במרץ 1990.
  2. ^ ראו: "תערוכת תחריטים של פנחס כהן-גן", מעריב, 4 בפברואר 1972; קפלן, דבי, "מוזיאון בשר ודם", פי האתון, 9 בפברואר 1972.
  3. ^ ראו: בן-שאול, משה, "סיור בתערוכות", מעריב, 1 ביוני 1972, עמ' 28.
  4. ^ ראו: פנחס כהן גן, פעילויות, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1974.
  5. ^ ראו: גינתון אלן (אוצרת), העיניים של המדינה, אמנות חזותית במדינה ללא גבולות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1998, עמ' 41. וגם: תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 288.
  6. ^ ראו: בריטברג, שרה (אוצרת), פנחס כהן גן, מוזיאון תל אביב, 1978, עמ' 8.
  7. ^ ראו: בריטברג, שרה (אוצרת), פנחס כהן גן, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1978, עמ' 7.
  8. ^ Lewise, Jo Ann, "Galleries", The Whashington Post, November 2, 1976
  9. ^ ראו: רפופורט, טליה, "אדם-צורה-נוסחה", דבר, 24 במרץ 1978
  10. ^ ראו: ברוך, אדם, "פנחס כהן-גן: בנקודה הכי קרובה לעתיד", ידיעות אחרונות, 10 במרץ 1978
  11. ^ ראו: כהן גן, פנחס, מתאמים באמנות היחסית, כהקדמות להנחות היסק בציור, [חמו"ל], 1978-1975, עמ' 2.
  12. ^ ראו: מנור, דליה, "פנחס כהן-גן - ציור ואנטיתיזה", קול ירושלים, 5 בדצמבר 1986.
  13. ^ עומר, מרדכי (אוצר), פנחס כהן גן 1983, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה, חיפה והמשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, קיבוץ עין חרוד, 1983, עמ' 8
  14. ^ ראו: עפרת, גדעון, אופקים רחבים, 120 שנות אמנות ישראלית, הוצאת קרן וינה-ירושלים לאמנות ישראלית, 2012
  15. ^ ראו: עומר, מרדכי,פנחס כהן גן – הדפסים 1988-1968, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, 1988, עמ' 17.
  16. ^ 1 2 ראו: אביב, נעמי, "האשה של כהן גן לא למכירה", שישי, 25 בפברואר 1994, עמ' 3.
  17. ^ ראו: הראל, קובי, "פנינים בתוך כאוס", מעריב, 17 בנובמבר 1989.
  18. ^ ראו: שפי, סמדר, "תערוכת יחיד של כהן-גן תיצג את ישראל בביאנלה בטורקיה, שתיפתח עוד עשרה ימים", הארץ, 5 באוקטובר 1992
  19. ^ ראו: חסיד, אתי, "אחרי 10 שנות פסיכואנליזה", חדשות, 28 בפברואר 1992.
  20. ^ ראו: אביב, נעמי, "פנחס כהן גן, הצוואה הגדולה", מעריב, 7 בפברואר 1992.
  21. ^ ראו: קרפל, דליה, "הייתי רוצה לנוח", הארץ, 13 באוגוסט 1993
  22. ^ ראו: קרפל, דליה, "הייתי רוצה לנוח", הארץ, 13 באוגוסט 1993 וגם: בעקבות מאבק שניהל להשוואת תנאיו של פרופסור לאמנות לזה של פרופסור למדעים.[21]
  23. ^ אתר למנויים בלבד עוזי צור, עוצם עין אחת | דמות, צורה, נוסחה, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2019


זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית
פיסול זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008)
ציור יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו, פנחס ליטבינובסקי (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008)
ציור ופיסול זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000)
אדריכלות דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013)
עיצוב יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007)
תולדות האמנות בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004)
צילום דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010)
אמנות פלסטית יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023)
זוכי פרס משרד החינוך והתרבות עבור מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית
פנחס כהן גן (2005) • גדעון גכטמן (2006) • נחום טבת (2007) • צבי גולדשטיין (2008) • ביאנקה אשל גרשוני (2009) • ראובן (ברמן) קדים (2011) • אביטל גבע (2013) • טולי באומן (2014) • דני קרמן (2015) • אריה קילמניק (2016) • נורית דוד, בני אפרת (2017) • דרורה דומיני (2018) • פיליפ רנצר (2019) • בילו בליך, עידית לבבי גבאי (2021) • מרים כבסה (2022)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פנחס_כהן_גן&oldid=38755471"