פלונית נגד מדינת ישראל

פסק דין פלונית נ' מדינת ישראל הוא פסק דין של בית המשפט העליון, שניתן ב-25 בינואר 2000, בערעורה של אם שהכתה את שני ילדיה והורשעה בתקיפה והתעללות בקטינים חסרי ישע. פסק הדין עוסק בזכויות הילד וטובתו, כבוד האדם, שלמות גופו ונפשו של הקטין. זהו אחד מפסקי הדין החשובים והתקדימיים באמירותיו לגבי איסור הכאת ילדים כשיטת חינוך בחברה הישראלית. עוד עוסק פסק הדין בזכות להליך הוגן, באפשרות העדת קטינים בפני חוקר ילדים, ושעדותם מהווה סיוע כראיה. פסק הדין מתמקד בשאלת התקיימותה של "התעללות גופנית" וההבדל בינה לבין עבירת התקיפה.

רקע

איסור הכאת ילדים כשיטת חינוך

הרצון למגר את תופעת האלימות בחברה בכלל ובמשפחה בפרט, והרצון למנוע אלימות ומעשי התעללות בקטינים ובחסרי ישע הביאו למספר שינויים בחוק ובפסיקה. על פי הפסיקה בישראל של שנות ה-50 במאה ה-20, להורים ומחנכים הוקנתה זכות להעניש קטינים הנתונים למרותם, לחנכם בדרך הישר וללמדם משמעת, אפילו באמצעות עונשי גוף. על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, להורים זכות טבעית ראשונית לגדל ולחנך ילדיהם, וניתן להם שיקול דעת מוגבל, בכפוף לצורכי הילד וזכויותיו. החוק מטיל חובה על רשויות המדינה להתערב בתא המשפחתי ולהגן על הילד כשהורה לא מקיים חובתו ומשתמש לרעה בשיקול דעתו וסמכויותיו, מסכן את הילד או פוגע בו. החוק אף מטיל אחריות פלילית על הורה התוקף, מזניח או מתעלל בילדו. מחקרים פסיכולוגיים וחינוכיים מראים ששימוש בענישה מצד הורים גורם לילדים כאב או השפלה שעלול להזיק ולפגוע בנפשו של הילד. ענישה קלה בדרך כלל מתדרדרת לענישה קשה, וענישה למטרות משמעת מתדרדרת להתעללות שיטתית ומסכנת את שלום הילד. ענישה גופנית גורמת לנזקים גופניים ונפשיים ומונעת מהם זכות לכבוד ולשלמות הגוף והנפש. כל אלה עלולים להפוך את הילד בבגרותו לאדם אלים בעצמו. בראשית שנות ה-90 חוקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וההצטרפות לאמנה בדבר זכויות הילד האוסרת שימוש באלימות גופנית או נפשית כלפי ילדים. הילד כאדם אוטונומי בעל אינטרסים וזכויות עצמאיות משלו ועל החברה להגן על זכויותיו. כיום, ענישה גופנית כלפי ילדים כשיטת חינוך, השפלתם וביזוי כבודם פסולה ואסורה. אין לסכן את שלום הילד, שלמות גופו ונפשו. להורים קיימות הגנות בחוק במקרה של שימוש "סביר" בכוח לצורך הגנה על גופו של הקטין, כשהדבר נועד למנוע נזק לילד ולזולתו, ומקרים קלי ערך לא יכנסו לגדר עבירה פלילית.

עבירת ההתעללות

סעיף 368ג לחוק העונשין, שכותרתו "התעללות בקטין חסר ישע" קובע את עונשו של המתעלל גופנית, נפשית או מינית, בחסר ישע. העונש מאסר שבע שנים, ואם העושה אחראי על הקטין – דינו מאסר תשע שנים. החוק אינו מגדיר את המושג "התעללות", וגם לא הצעת החוק, אך על פי הגדרה מילונית של אברהם אבן שושן, היא מוגדרת כ"התנהגות קשה ואכזרית, יחס בלתי אנושי". בית המשפט קבע שהמשמעות המשפטית מתפרשת על פי תכלית החוק ותוך הפעלת שיקול דעת שיפוטי. פסק הדין מתמקד בהתעללות גופנית, ההבדל בינה לעבירת תקיפה (סעיף 379 לחוק העונשין) והגבול בניהן.

עבירת התקיפה

סעיפים 378 ו-379 לחוק העונשין מגדירים מהי "תקיפה" והעונש שבצידה – המכה אדם, נוגע בו, דחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית הרי זו תקיפה. הפעלת כוח לרבות הפעלת חום, אור, חשמל, גז, ריח או כל דבר אחר, אם הפעילו אותם במידה שיש בה לגרום נזק או אי נוחות. העונש – מאסר שנתיים.

פסק הדין

העובדות בבסיס פסק הדין

שני ילדים קטינים הוכו במקומות שונים בגופם על ידי אמם באופן תדיר ובשיטתיות לדבריה כאמצעי חינוך וכגורם הרתעה. הילדים הפנימו שיש קשר בין התנהגותם להפעלת האלימות נגדם. בתי המשפט המחוזי והעליון האמינו לגרסת הילדים והגננות שהעידו, והרשיעו את האם בתקיפה והתעללות בילדים חסרי ישע. בבית המשפט יש מחלוקת על פרשנות החקיקה. פירש את המושג "התעללות" מעבר להגדרתו המילונית שמגדירה התנהגות קשה ואכזרית, יחס בלתי אנושי. במשמעות המשפטית פירש "התעללות" על פי מבחן התכלית כמעשה בעל מאפיינים של אכזריות, הטלת אימה והשפלה, ומנה שלושה סוגי התעללות: גופנית, מינית ונפשית. בפסק הדין התייחסו להתעללות גופנית של האם כלפי ילדיה, ומחלוקת בהגדרת העבירה כהתנהגותית או עבירה תוצאתית. בחנו את סוג וטיב האמצעי שננקטו, מידת הכוח, הפוטנציאל לסבל ולנזק ואת חומרת המעשה מנקודת מבט אובייקטיבית. בית המשפט עמד על סממנים האופייניים להתנהגות המהווה התעללות: אכזריות, הטלת פחד ואימה, השפלה וביזוי, פגיעה פיזית או נפשית, עמדת הכוח או המרות של המתעלל ופערי הכוחות בניהם, מבחן השליטה התלות וחוסר האונים, כל אלה מקנים תווית של סטייה מוסרית ומעשה האלימות של האם כלפי ילדיה עולה כדי התעללות. נבחנה שאלת לגיטימיות הענישה הגופנית מצד ההורים כאמצעי חינוך ובית משפט קבע "שיש להוקיע אלימות כלפי ילדים שעטופות במחצלות של פילוסופיית חינוך" (עמוד 173 פסקה א לפסה"ד). נבחנו גישות ערכיות, חברתיות, חינוכיות ומוסריות שהתפתחו בחברות שונות, הציגו את הגישות שתומכות בעונש גופני "סביר", ולעומתם גישות השוללות שימוש בענישה גופנית ושמות דגש על זכות הילד לכבוד, לשלמות הגוף ולבריאות הנפש. הוצגה פסיקה מהעבר בישראל ומחוצה לה, התומכות בענישה גופנית וההתפתחות בפסיקה בנושא. הוצגו מחקרים פסיכולוגיים וחינוכיים השוללים ענישה גופנית וציינו את הנזקים העתידיים שצפויים כתוצאה מכך, שאין מקום להתעלם מהם, והשפעתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו על המדיניות המשפטית הראויה ביחס לשימוש באלימות כלפי ילדים מצד הוריהם. כל אלה הביאו את בית המשפט למסקנה שמעשה האלימות כלפי ילדים כשיטת חינוך עומדים בניגוד לערכי היסוד של חברתנו כיום. מעשי האם פסולים מבחינה משפטית ומוסרית ואינם עומדים במבחן הסבירות. ולכן לא קיים צידוק חוקי למעשיה שיפטור אותה מאחריות פלילית.

טענות הצדדים

טענות האם

• לא מדובר בתקיפה ובהתעללות, אלא כדרך לחנכם לציות וכגורם הרתעתי ולכן המכות אינן עולות כדי עבירה פלילית ולא הפרה כל נורמה משפטית.
• אין בחומר הראיות דבר המצביע על התעללות.
• טעה בית המשפט המחוזי כשראה בעדויות הילדים סיוע הדדי ובעדויות הגננות סיוע לגרסתם.

טענת המדינה

המדינה טענה שמדובר בתקיפה ובהתעללות בחסרי ישע והסתמכה על שני מקורות בחוק: תקיפה על פי סעיף 379, והתעללות על פי סעיף 368ג. למדינה הייתה עמדה משפטית לגבי האופן שבו צריך לפרש את הסעיפים, מאחר שעבירת ההתעללות היא עבירה התנהגותית ולא עבירה תוצאתית, אין צורך שהתביעה תוכיח גרימת נזק בפועל לקורבן בהוכחת ביצוע עבירת ההתעללות.

הנמקת בית המשפט

בית המשפט המחוזי והעליון קבעו שטענות האם אינן מצדיקות אלימות שיטתית כנגד הקטינים, ואין צידוק חוקי למעשיה שיוכל לפטור אותה מאחריות פלילית. לעניין הסיוע בעדות הקטינים בית המשפט קבע שאין ממש בטענה זו, והעדויות יכולות לשמש סיוע. פרשנות תכליתית למונח "התעללות" מחייבת שיש להגן על חסרי ישע מפני פגיעות, והחוק מחמיר עם מבצעי פגיעה בקטינים חסרי ישע. המעשים שביצעה האם הם בגדר אלימות גופנית שמגיעים לכדי אלימות נפשית. בהתעללות גופנית אין צורך בהוכחות נזק לקרבן. גם מעשה או מחדל חד פעמי יהווה התעללות. המתעללת-האם נמצאה בעמדת כוח או מרות כלפי קרבנותיה-ילדיה, ללא יכולת להגן על עצמם והתקיימו פערי כוחות משמעותיים.

נקבע בדעת רוב של השופטת ביניש והשופט ברק שהסכים לדעתה, יש מקום להרשיעה בתקיפה ובהתעללות. הצביעה על המשמעות הלשונית של המונח "התעללות" שאינה מבטאת בהכרח את המשמעות המשפטית ולכן הגדירה את המושג "התעללות" על-פי פרשנות תכליתית והפעלת שיקול דעת שיפוטי, ומנתה שלושה סוגי התעללות: גופנית, מינית ונפשית. עמדה על הקושי להבדיל בין עבירת ההתעללות לעבירת התקיפה והיכן עובר הגבול בניהן. שאלת היסודות הנוספים בהתעללות גופנית להבדיל מהתעללות נפשית או מינית כדי להפוך עבירת תקיפה לעבירת התעללות. ציינה "כי התעללות, והתעללות גופנית בגדרה מתייחסת למקרים שמחמת אופיים וטיבם – "המצפון והרגש אינם מאפשרים להתייחס אליהם כאל מקרי תקיפה בלבד". (פיסקה 13 בפסק דינה). עוד ציינה שמאפייני ההתעללות הם: אכזריות, הטלת אימה או השפלה, כהתנהגות בלתי מוסרית. נבחנו סוג וטיב הנזק, מידת הכוח ועצמתו, ההקשר והנסיבות שהופעלו הכוח והאמצעי הפיזי, תדירות הפעלתם, משך הזמן שבו הם הופעלו ושיטות השימוש בכוח. עמדת הכוח או המרות כלפי הקרבן שנמצא בעמדת נחיתות, ללא יכולות להגן על עצמו, פערי כוחות משמעותיים. ביסוד הנפשי, מאחר שזוהי עבירה התנהגותית, המחשבה הפלילית הנדרשת לפי סעיף 20 לחוק העונשין היא מודעות לטיב ההתנהגות, למעשה או המחדל ולקיום הנסיבות. בניתוח נסיבות המקרה ציינה שהקטינים היו נתונים לשליטת האם והפנימו שיש קשר בין התנהגותם להפעלת האלימות נגדם. השיטתיות ההמשכיות והתדירות מצביעים על התנהגות אכזרית של האם כלפי ילדיה תוך ביזוי כבודם, ובאלימות היה פוטנציאל לנזק, עם זאת מציינת שייתכן שהאם לא התכוונה לגרם נזק, אך העדר כוונה להתעלל או לגרום נזק אינו רלוונטי לצורך התקיימות עבירת ההתעללות.

בדעת מיעוט של השופט אנגלרד הסכים עם השופטים ביניש וברק לעניין עבירת התקיפה, שהאלימות ודרכי הענישה לא סבירות. אך לא מקבל את ההרשעה בעבירת ההתעללות ואף מזכה את האם מעבירה זו, וכאן בדעת מיעוט, עורך הבחנה בין תקיפה להתעללות והגבול בניהן. טען כי על פי עקרון החוקיות בפלילים, הכלל הוא: "אין ענישה אלא אם כן מזהירים תחילה", וראוי שהיסוד העובדתי בעבירות יוגדר בבירור ושבכפוף לסנקציה פלילית אפשר לדעת מראש את תחומי המותר והאסור. על פי כלל הפרשנות בחוק, כשיש פרושים סבירים אחדים יוכרע העניין לפי הפירוש המקל עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית. ולכן יש להימנע מאמירות סתמיות, שמשמעותן אינה ברורה כגון: "המצפון והרגש אינם כלים שיאפשרו להבחין בין מקרה תקיפה סתם למקרי התעללות". נקודת מוצא זו של השופטת ביניש אינה מקובלת עליו והדבר לא מתיישב עם עקרון החוקיות. תוהה לעניין מידת הצטברות והתמשכות של המעשים או המחדלים שיביאו ההתנהגות לגדר התעללות. מביא פסיקה מעבר שעשתה שימוש במושג התעללות, פגיעה בכבוד, ביזוי והשפלה, וקביעת המבחן האובייקטיבי והמחלוקת לגבי היסוד הנפשי של כוונה להשפיל, לעומת האופי המשפיל מבחינה אובייקטיבית ללא צורך ביסוד של כוונה. מביא דוגמאות מהפסיקה להתעללות גופנית קשה ואכזרית שיש בה כדי להשפיל את הקרבן ולבזות, המתאימה להגדרה המילונית. לדבריו יש להגדיר את העבירה באופן ברור כדי שיהיה אפשר להרעיש ולא על יסוד המצפון והרגש, ואז במקרים חמורים ניתן יהיה לגזור עונש הולם שישקף את חומרת המעשה. תוהה אם עבירת ההתעללות היא עבירה התנהגותית או תוצאתית, שאלה שמשליכה על המחשבה הפלילית הדרושה לקיום העבירה. ניסוח סעיף ההתעללות מרמז על קיום תוצאה של סבל לקרבן וגרימת חבלה ולכן הגיוני שתהיה עבירה תוצאתית. ואם מדובר בעבירה התנהגותית יש לקבוע מחשבה פלילית, מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות שמתבטא באלימות קשה אכזרית ומשפילה. במקרה הנוכחי לא מצא שהתנהגות האם על פי היסוד העובדתי עלתה כדי התעללות קשה ואכזרית ולכן אין צורך לבחון קיום מחשבה פלילית. יש להגדיר יסוד עובדתי של "התעללות גופנית". בהתעללות בחסרי ישע יש לצמצם את עבירת ההתעללות הגופנית למעשים בעלי "חומרה מיוחדת", בעלת אופי אכזרי ומשפיל שעשויה לגרום לקרבן סבל מיוחד, אחרת הדבר יביא לפיחות משמעותה המוסרית של העבירה ואז נגזר עונש קל יחסית על העבריין.

התוצאה המעשית של פסק הדין

הערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעבירת תקיפה נדחה. בבית המשפט העליון האם הורשעה ברוב דעות בעבירת תקיפה, ובהתעללות בחסרי ישע. החלטת בית המשפט המחוזי נשארה על כנה.

השלכות פסק הדין

ישראל היא אחת המדינות היחידות שאסרה בפסיקה הכאת ילדים כשיטת חינוך. מהפך הדרגתי, משפטי וחברתי, מראשית שנות ה-90 במאה ה-20. עם המהפכה החוקתית וחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, שינוי בחקיקה והצטרפות לאמנות בין-לאומיות, אחר כך שינויים משמעותיים בפסיקה לעניין איסור הכאת התלמיד לשם חינוך בפרשת שדה-אור, ובהמשך איסור הכאת ילדים כשיטת חינוך בהלכת פלונית בה הגדירו באופן ברור מהי התעללות וההבחנה בינה לבין תקיפה, בניגוד להלכת ראסי, בה התירו הכאת ילדים לשם חינוך. פסק הדין מבחין בין נורמות חברתיות ומשפטיות שהיו נהוגות בעבר לעומת ההווה בדבר זכויות הילד ואיסור הכאת ילדים כשיטת חינוך בחברתנו כיום. פסק הדין היווה חלק משמעותי ממהפך בפסיקה הפלילית לגבי מערכת החינוך. מאז ניתנו פסקי דין שעוסקים בנושא זכויות הילד, הוקמו ועדות העוסקות בטובת הילד וזכויות התלמיד.

ראו גם

• ועדת רוטלוי
• האמנה לזכויות הילד
• המועצה הלאומית לשלום הילד
• ענישה גופנית
• משמורת ילדים
• טובת הילד
• חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

לקריאה נוספת

• מניעת ענישה גופנית של ילדים
• בנימין שמואלי מהפך בעקבות המהפכה: מהפך בסוגיית הכאת ילדים ותלמידים לשם חינוכם בעקבות המהפכה החוקתית, קריית המשפט ח' ה'תשס"ט.
• איסור על ענישה גופנית, באתר משרד החינוך

קישורים חיצוניים

• ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, ניתן ב־25.01.00
• פרק י' סימן ו'1 לחוק העונשין, תשל"ז-1977
• אתר המועצה הלאומית לזכויות הילד
• מינוי אפוטרופוס, באתר כל זכות
• תיקון מספר 26 לחוק העונשין - "חוק הגנה על קטינים וחסרי ישע", באתר כל זכות
• חוק למניעת אלימות במשפחה, באתר כל זכות