שני הטילים הראשונים ממשפחת הפיתון היו שפריר 1 (1959), ושפריר 2 (1969). הדגם השלישי כונה פיתון 3 (1978), ואחריו פותח פיתון 4 (1993). הגרסה האחרונה, פיתון 5, נכנסה לשירות בשנת 2005.
בשנות ה-50 העביר חיל האוויר הישראלי למערכת הביטחון הישראלית דרישה ומאפיינים לייצור עצמי של טיל אוויר-אוויר. זאת כחלק מהמדיניות שנהגה אז ונועדה לקדם את תעשיית הנשק הישראלית ולהפחית את תלות הצבא ביבוא (ישראל הייתה אז עדיין תחת אמברגואמריקאי, ושנים לאחר מכן התחלף זה באמברגו צרפתי). הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל) נרתמה לפיתוח הטיל בשנת 1959, תחת השם "שפריר".
הדגם הראשון היה ניסיון לפיתוח עצמאי וחדש לחלוטין, ונועד להיות טיל קטן ממדים לפגיעה ישירה. ניסיון זה כשל כבר בשלבי בחינה ראשוניים. ניסויי ירי שבוצעו היו כישלון מוחלט - במקרים רבים הטיל כלל לא נורה, וכשהוא נורה - לרוב כשל המנוע לאחר שנייה או שתיים. מהנדסי רפא"ל פנו לשינוי התוכנית, ועל פניו יצרו גרסה ישראלית של הטיל AIM-9B סיידווינדר החדש, בעל ביות תת-אדום, בשינויים מסוימים.
בדגם השני של השפריר הוגדל מנוע הטיל, קוטרו הורחב (מ-11 ל-14 ס"מ), גופו הוארך (מ-2 ל-2.5 מטר), הוספו גלגלות לריסון הגלגול[1] (Rollerons) - שהועתקו אחד לאחד מהסיידווינדר, וראש הקרב שולש במשקלו (מ-11 ל-30 ק"ג - מדובר בגודל לא רגיל, שמצביע על כך שמהנדסי רפא"ל לא האמינו שהטיל אכן יוכל לפגוע בצמוד למטרה או בתוכה). בסך הכול הוכפל משקל הטיל (מ-30 ל-65 ק"ג), וטווח הירי שלו שופר משמעותית (מ-3 ל-9 ק"מ בגובה רב).
חרף כך שהמפתחים עצמם לא האמינו במבצעיות של הטיל והציעו שיפורים רבים, הוחלט על ייצור ורכישה של כ-200 טילים על ידי חיל-האוויר בדצמבר 1962, כחימוש אוויר-אוויר עיקרי למטוסי המיראז' 3 ("שחק") שהתקבלו באותה תקופה. השיפורים שהוצעו נדחו מסיבות תקציביות, אך למרות זאת העלו המפתחים על הנייר מספר שיפורים אפשריים נוספים, שמעולם לא יצאו אל הפועל.
ניסויי ירי בחודשים פברואר-מרץ של שנת 1963 שבוצעו בצרפת, היוו אכזבה מרה. פעולתו מול מטרה מתמרנת הייתה למעשה כישלון. במערכת הביטחון הוחלט לתקצב את המשך הפיתוח, תוך כדי קליטת הטילים בחיל האוויר. בגרסאות אלו של הטיל בוצעו שינויים שעסקו בעיקר בשיפור הרש"ק ומרעום הקרבה, כאשר חומר הנפץ הומר במטען רסס יקר, בתקווה שכך יוכל הטיל להשמיד את המטרה גם ממרחק פגיעה גדול יותר.
ביולי 1963 בוצעו ניסויי ירי נוספים בטיל, ואלה גילו שהטיל היה חסר-אונים בעקיבה אחר מטרה מתמרנת ב-2 ג'י, ושעל-מנת לפגוע יש לשגר אותו בזווית של 10 מעלות לכל היותר מקו-הטיסה של המטרה. למעשה מדובר בכישלון לטיל. אחוזי הפגיעה הנמוכים (21% עם מרעום מגע, ו-47% עם מרעום קרבה) היו התגשמות של סיוט למפתחי הטיל, אך למעשה דחפו להצלחה מעל כל שיעור מקובל בפיתוח ההמשך - השפריר 2.
למרות ההחלטה הראשונית על הצטיידות ב-200 טילים, רכש לבסוף חיל האוויר בסך הכול כ-120 טילי שפריר 1, שבעזרתם הופלו שלושה מטוסי מיג-21, כולם לאחר מלחמת ששת הימים.[2] הטילים הוצאו משירות עד 29 בדצמבר 1970, למעט 16 טילים שהושארו לצורכי אימונים.
אנקדוטה הממחישה את מידת אי-האמון שרווחה בחיל האוויר באותה התקופה כנגד השפריר 1, היא שחה"א השתמש בטילי שלל סובייטיים מדגם וימפל K-13 (קוד דיווח נאט"ו: אטול) שהוא בעצם העתק סובייטי של הסיידווינדר האמריקאי ושנלקחו בעת כיבוש חצי האי סיני במלחמת ששת הימים. אלו שימשו במטוסי כוננות יירוט מדגם מיראז' 3 ("שחק"), ששכנו בשדה רפידים - הקו הראשון בשנים שאחרי המלחמה. צחוק הגורל הוא, שאף על פי שבניסויי ירי אלו התגלו כיעילים מן השפריר 1, במספר שיגורים במהלך מלחמת ההתשה לא הופל בעזרתם אף מטוס מצרי.
בנוסף הטיל כונה "בידון" מכיוון שלעיתים לאחר שיגור הטיל הוא לא ניהג אל המטרה אלא נפל אל הקרקע כמו בידון.
עקב הכישלון בפיתוח "שפריר 1", הוחלט להתחיל מיידית בפיתוח דור ההמשך - "שפריר 2" - תוך המשך הפיתוח של הדור הראשון, והשימוש בו כבסיס הפיתוח. ההחלטה המשמעותית הראשונה הייתה להשתמש בראש הביות ובמרעום הקרבה האלקטרואופטי של "שפריר 1", אף על פי שכבר בעת תחילת הפיתוח יצאו אל השוק טילים בעלי ראש ביות מקורר וחיישן קרבה אלקטרומגנטי (כגון ה-AIM-9D האמריקאי, שאף שירת בחיל האוויר הישראלי עם הסרת האמברגו האמריקאי). בדיעבד התברר שהחלטה זו הייתה נכונה - תעשיות הנשק הישראליות לא יכלו לפתח באותה תקופה מערכות מתקדמות כל-כך, עם תקציבי פיתוח זניחים ביחס לתקציבים האמריקאיים, וחרף כך, בתנאים מבצעיים הוכיח "שפריר 2" עליונות על מתחריו.
על פניו, תהליך הפיתוח היה חלק. הבעיה העיקרית במהלכו הייתה זהות היצרן והמפתחים. משרד הביטחון הוציא מכרז פנימי על ייצור הטיל, על מנת לייעל ולהוזיל את הייצור והפיתוח. בתחילה יוצר הטיל בתע"ש, אך לאחר שזו דיווחה על קשיים בתהליכי ייצור של חלק מהמכלולים, חזרה רפא"ל לתמונה - תחילה כקבלנית-משנה, ואחר כך כמובילת הפרויקט.
השינויים מ"שפריר 1" התמקדו במכלול ההנחיה וההנעה. ממדי הרש"ק הוקטנו חזרה ל-11 ק"ג חומר נפץ, וקוטר הטיל הורחב מ-14 ל-16 ס"מ. ככל הנראה, גם כאן בוצעו תהליכי הנדסה הפוכה מטיל הסיידווינדר, שהיווה בסיס להעתקה במדינות רבות, בהיותו אחד מהפופולריים שבטילי האוויר-אוויר בעולם. בכל המקרים הועתק מבנה הטיל במדויק, כולל הזנב הייחודי בעל גלגלות הייצוב וכנפוני הניהוג הקדמיים. במדינות בעלות טכנולוגיה מתקדמת הועתקו גם מכלולי ההנחיה והביות, ובמקומות מסוימים - כמו בישראל - נוצרו שיפורים ביחס למקור במכלולים אלו. הרש"ק, המרעום ומכלול ההנעה היו לרוב מפיתוח עצמאי.
"שפריר 2" עדיין היה מוגבל בפעילות, אך מוצלח יותר נגד מטרה מתמרנת מקודמו. בדומה לכלל טילי התקופה, הטיל יכול להינעל אך ורק כאשר מטוס המטרה הפנה את צינור הפליטה שלו לכיוון המטוס הרודף, בתוך קונוס נעילה צר יחסית.
בצורה אירונית, שפריר הוצב לשירות מבצעי ראשון דווקא על מטוס מיג 21, שטייסו העיראקי ערק לישראל ב-16 באוגוסט1966. היה זה לאחר שגיחות צילום מצריות שבוצעו ככל הנראה במטוסי מיג 21, מגובה רב ובמהירות על קולית הטרידו את חיל האוויר.[3] הפתרון היה להשתמש במטוס זהה, שיכול להגיע לאותו גובה ואותה מהירות, ולהפיל בעזרתו את מטוס הצילום. מהנדסי רפא"ל התקינו בשנת 1967 על המטוס שני טילי שפריר מהגרסה הלא סופית, עם רש"ק ומרעום קרבה מפוקפקים, שהצלחת פעולתם הוערכה בכ-50%. בסופו של דבר לא חדרו עוד טיסות צילום מאז ועד פרוץ מלחמת ששת הימים (והשמדת חיל האוויר המצרי), ולכן מעולם לא הוזנק המטוס.
את הפלתו הראשונה רשם הטיל למחרת כניסתו לשירות מבצעי סדיר, ב-2 ביולי1969, כשהטייס קובי ריכטר הפיל בעזרתו מיג 21מצרי, ובתקופה שבין כניסתו לשירות מבצעי ועד לפרוץ מלחמת יום הכיפורים שוגרו 35 טילים שהפילו 17 מטוסים (שיעור הצלחה של 48%), מהם ארבעה שהופלו כבר בשבוע הראשון.
1. בשבוע הראשון בו הוכנס שפריר 2 לכוננות מבצעית הופלו בעזרתו 4 מטוסי מיג-21.
2. תוצאות אלה מדברות בעד עצמן ומצביעות יותר מכל על הישגי הפיתוח.
3. ברצוני להביע את הערכתי על ההישג הנאה ולאחל הצלחה לא פחותה מזו בנושאי פיתוח בעתיד.
כל שנות תכנון "שפריר 2" היו בצל רכש טילים אמריקאיים (מסוג סיידווינדר AIM-9B/D) שהיו זולים יותר מהשפריר, וגם הוכיחו יכולות בקרב. מפקד חיל האוויר, מוטי הוד, המליץ לעוזר שר הביטחון, צבי צור לרכוש את הטילים האמריקאיים, וסיכול המלצתו ארך זמן רב, ובוצע בין השאר הודות לתמיכה בפיתוח ורכש הטיל הישראלי מצד ראש מחלקת אוויר, בני פלד, גם אם תוך כדי הסתייגות חלקית מהמלצות הגורפות יותר של הדרגים הנמוכים ממנו.
למרות הצלחתו במלחמת ההתשה, במהלך מלחמת יום הכיפורים עדיין פקפקו צוותי האוויר ביכולות השפריר למול הטילים האמריקאיים, בין השאר עקב משקלו הרב ומגבלותיו. חרף כך היווה השפריר את הפתעת המלחמה, עקב הצלחת הטייסים לעבוד איתו בהתאם למגבלותיו.
בסך הכל, נורו במלחמת יום הכיפורים 176 טילי שפריר 2, שהפילו 89 מטוסים (שיעור הצלחה של 50.7%), תוך שהוא עוקף את דגמי הסיידווינדר שהיו אז בשירות חיל-האוויר. ובסך הכול נזקפות לזכותו 106 הפלות של מטוסים ומסוקים במהלך שנות שירותו בחיל האוויר.
הפתעת המלחמה לגבי הטייסת היו טילי השפריר. ייתכן שאחוז ההפלות הגבוה שלהם נבע מעצם ההתמדה באימונים, ואכן הקפדנו לשגרם בנתונים, ולמרות זאת הם הפתיעו בכושר ההשמדה שלהם. פגעו גם בזוויות צידוד גבוהות (כאשר מטוסי האויב שברו אחרי שיגור).
אחוזי ההצלחה הגדולים של שפריר 2 נבעו לא רק מאמינותו הטובה של הטיל, אלא גם מתפעול נכון ומאימון אינדוקטרינרי להקפיד על מעטפת הירי. אלה הוקנו בעיקר בטייסות "הסילון הראשונה" ו"עוף החול", שהעדיפו לטוס עם שפריר 2 למרות משקלו והגרר הגדול שלו.
— בני פלד, מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים
עד לשנת 1978 יוצרו וסופקו לחיל האוויר 925 טילים מבצעיים ועוד 85 טילי אימונים, והטיל סיים את פעילותו המבצעית ב-1980. על פיתוח טילי השפריר קיבל מנכ"ל רפא"ל, ד"ר זאב בונן, את פרס ביטחון ישראל לשנת 1970. במבט לאחור ניתן לומר שמגבלות הפיתוח והתקציב, וגם נחשלותו הטכנולוגית, לא הגבילו את הצלחת הטיל לעומת טילים מתקדמים ממנו, והוא היווה בסיס מוצלח להמשך הפיתוח של משפחת הטילים, שזכתה לאחר מכן לשם ההולם - "פיתון".
בשנת 1978 נכנס לשירות מבצעי טיל חדש, שנקרא פיתון 3.[4] הטיל היה למעשה דור ההמשך של סדרת השפריר, אך זכה לשם חדש וידידותי לאוזניים מערביות, שהלם אותו יותר משפריר (זאת הסיבה מדוע אין בנמצא פיתון 1 ו-2). בעוד שה"שפריר" הוא על שם השפרירית (damselfly) - חרק מעופף לא מזיק - הפיתון הוא נחש מאיים, גדול ממדים, שחונק את קורבנותיו למוות. בנוסף, המילה פיתון זהה בעברית ובאנגלית. בחיל האוויר הישראלי מכונה הטיל צפריר.
ההבדלים בין השפריר לטיל החדש בולטים ביותר. מדובר בטיל גדול ממדים יחסית לטיל לטווח קצר (אך עדיין לא בגודל של טיל לטווח בינוני, כמו ה-AIM-120 אמראם), אשר הוארך לשם התקנת רקטת הנעה חדשה, שאפשרה לטיל מרחב פעולה של עד 15 ק"מ בגובה רב ומהירות של מאך 3.5, לעומת 5 ק"מ ומאך 2.5 בלבד של קודמו. שינוי נוסף ובולט לעין בוצע בזנבות הטיל - בעוד שבקודמיו מוקם הזנב בקצה הטיל, הארכת מכלול ההנעה יצרה מרווח בולט בין קצה הטיל לזנבות; כמו כן הוגדלה מוטת הזנב, וצורתו שונתה ונמשכה אחורה. כך נוצר טיל בעל מאפיינים ייחודיים, הניתן בקלות לזיהוי חיצוני ביחס לטילים אחרים.
הוכנסו שיפורים ושינויים גם לראש הביות וההנחיה. כעת ניתן היה לשגר את הטיל בזווית של עד 30 מעלות מקו הירי של המטוס, ולהינעל על מטוס גם במצבי טיסה בניצב או חזיתית למטוס התוקף. יכולת זאת היוותה פריצת דרך משמעותית בחיל האוויר הישראלי - עד אז היו בשירותו רק טילים המסוגלים להינעל רק על הגזרה האחורית (rear sector) של מטוס המטרה. המשמעות היא שכעת לא נדרש הטייס לתמרן עד למאחורי מטוס המטרה. בנוסף, נטען על ידי רפא"ל כי לטיל ביצועים עדיפים על פני מקבילו האמריקאי ה-AIM-9L בכל מאפיין - מהירות, רדיוס פנייה וטווח פעולה.
הטילים שימשו כנשק העיקרי בקרבות אוויר של מטוסי F-4 פנטום ("קורנס") וכפיר הישראליים, ובמהלך מבצע שלום הגליל ולפניו הופלו בעזרתם 35 מטוסים ומסוקים סוריים.
כניסת הפיתון 4 לשירות, באפריל 1993 (הטיל נחשף לציבור בשנת 1995), היוותה את המהפכה האמיתית בשוק טילי האוויר-אוויר לטווח קצר.
לאחר איחוד גרמניה ונפילת מסך הברזל בתחילת שנות ה-90, התגלתה לעולם המערבי תמונת מצב עגומה: טילי הוימפל R-73 מתוצרת ברית המועצות, שנכנסו לשימוש עוד בשנת 1985, ושפיתוחם החל עוד בשנת 1973, היו למעשה המתקדמים מסוגם בעולם. עד אז רווחה בקרב מדינות הברית הצפון אטלנטית דעה מזלזלת ביכולות הטילים הסובייטיים. ניסויי ירי שבוצעו בגרמניה על מטוסי מיג-29 הראו עליונות ברורה של ה-R-73 על פני מתחרהו המערבי, ה-AIM-9 סיידווינדר. דבר זה האיץ את פיתוח הטילים איריס-טי ו-AIM-132 אסראם האירופיים. ה-R-73, כקודמו ה-R-60, היה טיל בעל מבנה אווירודינמי ייחודי - לטיל היו עוד ארבעה משטחי ניהוג וייצוב בקדמת הטיל (כל שאר טילי האוויר-אוויר בעולם היו בעלי ארבעה משטחי ניהוג בלבד).
בעת חשיפת הפיתון 4 לציבור הרחב, התגלה מבנה אווירודינמי בעל דמיון רב לזה של ה-R-73: משטחי זנב ארוכים ומשוכים לאחור לצורכי ייצוב; על ראש הביות מוקמו ארבעת משטחי הניהוג הקדמיים המוכרים, כשלפניהם הוצבה עוד רביעיית משטחי ייצוב; את גלגלות הריסון החליפו שני משטחי ניהוג ישרים על מכלול ההנחיה. מבנה זה, שלמעשה לקח קדימה את הרעיונות שבבסיס הטילים הסובייטיים, הביא ליצירתו של טיל חדש לחלוטין ובעל יכולות תמרון שעד אז נחשבו לבלתי אפשריות - בין השאר, הטיל מסוגל לבצע סיבוב של מעל 220°.
מרבית מרכיבי הטיל הוחלפו ושודרגו, כאשר בנוסף לשינוי במבנה האווירודינמי הוחלף מכלול ההנחיה והביות. כעת המושג "שגר ושכח" קיבל משמעות שונה מהמקובל: הטיל יכול לעקוב אחרי מטרות מתמרנות גם ב-9 ג'י, בעלות חתימת חום נמוכה, ועל רקע בעל ניגודיות נמוכה. ראש ההנחיה ידע לתכנן נתיב טיסה מיטבי שבו גם אם המטרה תוחטא בהזדמנות הראשונה - עדיין תהיה הזדמנות שנייה לפגיעה.[5] כמו כן, לראשונה הותקנה במטוסי הקרב הישראלים כוונת קסדה (מתוצרת אלביט מערכות). כוונת הקסדה, המוקרנת על משקף הקסדה של הטייס, מאפשרת לטייס לנעול על מטרה שאינה בקו הירי המקובל, כמו למשל כזו הטסה בקו חליפה מקביל למטוס, או כזו הנמצאת בזווית גדולה יחסית לכיוון הטיסה - וזאת באמצעות הפניית מבטו של הטייס אל עבר המטרה ושיעבוד ראש הביות של הטיל לכיוון ההסתכלות של הטייס. השילוב בין כוונת הקסדה, כושר התמרון הגבוה של הטיל, ויכולותיו הגבוהות של ראש הביות לרכוש מטרה גם בזווית גבוהה יחסית לכיוון הטיסה, מאפשרת לטייס לשגר את הטיל ולפגוע בכל מטרה אווירית, איטית או מתמרנת, הנמצאת בזווית כלשהי במרחב חצי הכדור שמול המטוס. המושג All-Aspect (יירוט בספירה מלאה) שודרג גם הוא - בעוד יכולות הפיתון 3 היו מוגבלות למדי, הפיתון 4 יכול היה לנכס לעצמו את המשפט "ראית - נעלת - הפלת". מעכשיו לא נאלצו טייסים לתמרן חדות את המטוס על מנת להיכנס לעמדת ירי בטוחה, או לשחרר חימוש יקר ובידוני דלק על מנת להקטין את משקל המטוס ולהקל את הכניסה לקרב-אוויר.
הטיל מעולם לא עבר טבילת אש מבצעית. בעוד הדורות הקודמים זכו להפלות רבות במסגרת מלחמות העבר, ובתוך-כך הגדילו את אימת חיל האוויר הישראלי בעיני יריביו הפוטנציאלים, לא הייתה ולו הפלה אחת של כלי-טיס זר בכל שנות שירותו המבצעי של הטיל, החל משנת 1993 ועד 2005, אז נכנס לשירות מבצעי הפיתון 5 (ההפלה היחידה באותה תקופה נזקפת לזכות מסוק-קרב מדגם AH-64 אפאצ'י, שהפיל מטוס קל שחדר לתחום הטיסה הישראלי).
הפיתון 5 נכנס לשירות בשנת 2005, והיווה את ההמשך הטבעי לפיתון 4. למעשה, בחיל-האוויר כלל לא ביקשו לפתח מחליף לפיתון 4 אשר סיפק את צרכיו המבצעיים של החיל. אולם ברפא"ל סברו כי ראוי לפתח טיל משופר, והצליחו לשכנע בכך את קברניטי החיל, ובשנת 1997 הוחל בפיתוח הטיל פיתון 5.
מרבית השינויים בין הדגמים הם פנימיים (ומסווגים). מפתחי הטיל בחרו שלא לעבור לשיטת הניהוג הווקטורי, ולהישאר עם המבנה הקודם, אשר מאפשר לטיל להמשיך לתמרן גם אחרי שהמנוע שלו כבה. ההבדל החיצוני היחיד הוא הארכת מוטת הכנפיים (מ-50 ל-64 ס"מ), והארכה בסנטימטר אחד של גוף הטיל. טווח הטיל הוגדל ל-20 ק"מ (לעומת 15), ומהירותו הוגדלה למאך 4 (לעומת 3.5). ראש הביות שודרג, ויכול להבחין במטרות בצורה ברורה מאי-פעם. אך השיפור המשמעותי ביותר, שהפך את הטיל לייחודי בתחום זה, הוא יכולתו להינעל על כל מטרה, ללא תלות במיקומה היחסי אל המטוס התוקף גם אם זו נמצאת ממש מאחוריו. יכולת ייחודית זו של טיל הפיתון 5 מכונה "יכולת נעילה בספירה מלאה" והיא מתאפשרת בזכות יכולת הטיל להיות משוגר ללא נעילה של הרב"ת (נעילה לאחר שיגור - LOAL).
השינויים בראש הביות נתנו לו יכולת הדמיית תמונה מתקדמת: בעוד חיישן תת-אדום רגיל "רואה" כתמי אור בלבד, חיישן הדמאתי מסוגל "לראות" תמונה ממשית, ולהבדיל בין חלקי המטרה השונים - כמו גם להבדיל בין כתם אור שיוצר נור הטעיה לבין זה של מנוע המטרה (חיישן מקביל מפותח על ידי ריית'יאון האמריקאית לשימוש בטילים מתחרים כגון ה-AIM-9X סיידווינדר) שינויים אלו חייבו שימוש במחשב הנחיה חזק במיוחד, שאף הוחלף פעמיים במהלך פיתוח הטיל. תוצר נוסף של מערכת ההדמאה הוא היכולת לפגוע בוודאות גבוהה במרכז המטרה ולא רק באזור המנוע, וכך להביא להסתברות הפלה ודאית.
כל מה שאנחנו עושים, מאז תחילת הדרך, הוא בעצם לאפשר, או להקל, על טייס הקרב הישראלי להגיע לעמדת הירי ממנה הוא ישמיד את האויב. למעשה, האידיאל מהבחינה הזאת, הוא להסיר מהטייס את הצורך לנווט ולהביא את המטוס שלו לעמדת ירי. אנחנו באנו ואמרנו עכשיו לטייסים - 'איפה שאתה נמצא זאת עמדת הירי שלך, כל מה שנשאר לך לעשות הוא ללחוץ על הכפתור'. ואת זה עושה הפיתון–5.
— דן רוזן, מוותיקי פרויקט הפיתון, בריאיון לביטאון חיל האוויר[6]
את טבילת האש המבצעית שלו עבר הפיתון 5 במהלך מלחמת לבנון השנייה, כאשר לפחות בשני מקרים הופל בעזרתו מזל"ט מסוג אבאביל בשירות חזבאללה. מזל"טים אלה סומנו כאיום האווירי העיקרי שאיתו צריך להתמודד חיל האוויר הישראלי במערכה זאת, ביחד עם הרקטות הארטילריות לטווח ארוך, לאחר שבמהלך השנתיים הקודמות חדרו פעמיים מזל"טים של החזבאללה לתחום ישראל, אך יצאו ממנו עוד לפני שהוזנקו לעברם מטוסי-קרב. למעשה, במהלך ניסויי הטיל השונים, זה בדיוק היה מתאר האיום - מזל"ט קטן ממדים בעל חתימת חום נמוכה, הטס בגובה נמוך. כמו בניסויי הירי, גם בשימוש המבצעי הוכיח הטיל את יכולותיו, פגע ישירות במטרה, וסימן ההפלה שלו התנוסס על המטוסים המפילים (מטוסי F-16). בסרטון הפלת אחד הכטב"מים שפרסם צה"ל, נראה טיל משוגר לעבר הכטב"ם, מבצע סיבוב של כ-180 מעלות, ופוגע בו.
SPYDER (קיצור של: Surface-to-Air Python & Derby Air Defense System) הוא שמן של שתי מערכות טילי קרקע-אוויר ניידות מתוצרת רפא"ל - רשות לפיתוח אמצעי לחימה: SPYDER ADS-SR לטווח קצר, ו-SPYDER ADS-MR לטווח בינוני.
שתי המערכות מיועדות לשימוש כנגד מגוון מטרות אוויריות כגון מטוסים, מסוקים, כלי טיס בלתי מאוישים, טילי שיוט ופצצות מונחות. הן מסוגלת לשגר טילי פיתון 5 בעלי ביות תת-אדום הדמאתי ודרבי בעלי ביות מכ"ם אקטיבי. מרכיבי הטילים הללו זהים למרכיבי הטילים המשוגרים מן האוויר, מלבד זאת שבמערכת ה-SPYDER ADS-MR נוסף מאיץ לטילים.
מטוס הקרב הסיני J-8 חמוש בטילי PL-8, הגרסה הסינית של הפיתון 3בשנת 1982 נחתם הסכם בין ישראל לסין על ייצור בהרשאה של טילי הפיתון 3 במפעלים בסין[דרוש מקור], כאשר בתחילה נמסרו (בשנת 1983) לסין טילים שיוצרו בישראל. בשנת 1988 הוחל בייצור סדרתי של הטילים בגרסה הסינית, שנקראה PL-8, ונועדה לשימוש במטוסי קרב מתוצרתה. ישראל לא אישרה מכירה זאת.[7]
עקב היותם טילי האוויר-אוויר המתקדמים ביותר של סין, יוצרו אלה בכמויות משמעותיות, וזכו גם לגרסאות מתקדמות יותר. הסינים טוענים שהגרסה האחרונה היא בעלת קישוריות לכוונת קסדה מתוצרתם.
דרום אפריקהדרום אפריקה
חיל האוויר הדרום אפריקאי רכש בסוף שנות השמונים טילי פיתון 3 שקיבלו שם את הכינוי V3S סנייק (Snake).
ברזילברזיל
חיל האוויר הברזילאי רכש 400 טילי פיתון 3 לצורך שימוש במטוסי מיראז' 3 שלו שסופקו בשנת 2001 ורכש גם 200 טילי פיתון 4 ודרבי שסופקו בשנת 2011.
מיראז' F1 של חיל האוויר האקוודורי נושא פיתון 3חיל האוויר האקוודורי רכש כמה עשרות טילי פיתון 3 ו-4. טילי הפיתון 3 נמכרו ביחד עם מטוסי הכפיר, שכזכור שימשו כפלטפורמה לשימוש בטיל זה בזמן שירותם בחיל האוויר.
בשנת 2003 חתמה ונצואלה עם רפאל על חוזה בשווי 7.5 מיליון דולר להספקת טילי פיתון 4 עבור מטוסיה.
בוליביהבוליביה
משתמשת בחיל האוויר שלה בטילי פיתון 3.
קיימים דיווחים לפיהם נמכרו טילי פיתון 3 ו-4 גם לתאילנד וטילי פיתון 3 למיאנמר. בנובמבר2006 דווח על מגעים בין חיל האוויר האמריקאי לבין רפא"ל לצורך רכש של 20 טילי פיתון 5.[8] כמו כן בוצעו בדיקות היתכנות של שימוש בפיתון 4 ו-5 על מטוסי F/A-18 הורנט אך אלה מעולם לא יצאו אל הפועל.
^גלגלות אלו נועדו להתגבר על מומנט פיתול שנוצר בזמן מעוף הטיל, וזאת באמצעות עקרון אינרציית הגירוסקופ (תנועה על ציר אחד תתנגד לתנועה על ציר מנוגד; או - מה שזז קדימה או אחורה לא יזוז לצדדים).
^ב-15 ביולי 1967 הפיל רס"ן רן פקר מטייסת 119 ("טייסת העטלף") מטוס מיג-21 מצרי; ב-2 בפברואר 1969 הפיל סרן אורי ל' מטייסת 117 ("טייסת הסילון הראשונה") מטוס מיג-21 סורי; ב-29 במאי 1969 הפיל סרן איתמר נ' מטייסת 117 מטוס מיג-21 סורי.
ישראל
חיל האוויר הישראלי
ערך מורחב – SPYDER
סין
דרום אפריקה
ברזיל
רומניה
הודו
_firing_Python-5_missile.png)
סינגפור
אקוודור
צ'ילה
ונצואלה
בוליביה
פיתון 5, באתר רפאל - רשות לפיתוח אמצעי לחימה
