פיס (בית המקדש)

הפַּיִס כפי שמתואר במשנה ובספרות חז"ל, הוא גורל שהיה מתקיים בין הכהנים בבית המקדש, על מנת לקבוע איזה כהן יזכה לבצע את אחת מעבודות המקדש.

המקור לעריכת הפיס

המשנה במסכת יומא^[1] מתארת שבתחילה היו הכהנים שרצו לבצע את תרומת הדשן עורכים ביניהם תחרות ורצים לעבר המזבח. מי שהיה מגיע ראשון אל ראש המזבח היה זוכה בביצוע העבודה. לאחר שקרו כמה אסונות^[א] החליטו הכהנים לקבוע מי יזכה בביצוע העבודות באמצעות הגרלה.

מקורה של המילה "פיס" לא ברור. יש אומרים שהיא נקראת כך מכיוון שהיא נערכה לצורכי שלום והתפיסות^[4].

דרך עריכת הפיס

מדי יום נערכו 4 הגרלות. כל הכהנים שרצו לזכות באחת העבודות היו מתאספים^[ב] ועומדים במעגל. הממונה (הכהן האחראי על העבודה במקדש) היה מוריד מראשו של אחד הכהנים את המצנפת על מנת לסמן שממנו תתחיל הספירה. כמו כן היו בוחרים^[ג] מספר, הגבוה ממספר הכהנים המשתתפים בפיס. הכהנים היו מושיטים אצבע, והממונה היה סופר את אצבעותיהם כשהוא הולך לצד ימין^[7], עד שהגיע למספר שנקבע. הכהן שעליו הממונה נעצר היה זוכה בעבודה, ובעבודות שדרשו כמה כהנים זכו גם הכהנים שעמדו בצד ימין^[8] של הזוכה.

כמה אצבעות מוציאים

במשנה^[9] נאמר ”ומה הן מוציאין, אחת או שתים, ואין מוציאין אגודל במקדש.” לאור סוגיית הגמרא הדנה במשנה זו^[10] כל כהן היה יכול להוציא אצבע אחת, וכהן שהיה חולה^[ד] היה יכול להוציא שתי אצבעות. אם כהן הוציא יותר מאצבע אחת,^[ה] הוא נמנה פעם אחת, אלא אם הוא הוציא גם אגודל, אז בתור קנס הוא אינו נספר כלל^[ו]. לדעת הרמב"ם^[11] יכול היה הכהן להוציא בין אצבע אחת לשלוש, כשכל אצבע ואצבע שהיה מוציא הייתה נספרת בפני עצמה.

לשתי השיטות היה איסור להוציא את האגודל, כדי למנוע מעשי הונאה. את האגודל קל להסתיר או לחשוף בתוך האגרוף במהירות, ובכך יוכלו כהנים שאינם הגונים להוסיף או להחסיר את האגודל כדי להגדיל את סיכוייהם לזכייה בפיס (לשיטת הרמב"ם, או להתחזות לשני כהנים, לשיטת רש"י). מכיוון שהמספר שנבחר היה גדול מאוד ממספר הכהנים, הייתה הספירה נעשית בכמה מחזורים. הכהן שבו הסתיימה הספירה נבחר לבצע את העבודה.

מדוע מנו אצבעות

הרמב"ם מסביר מדוע מנה הכהן הממונה את אצבעות הכהנים ולא את הכהנים עצמם^[12]: ומתייחס לספירת העם על ידי שאול המלך, לאחר מלחמתו בעמלק: "לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר, שנאמר: "וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים"^[13]. כלומר כל אחד מהעם הביא טלה, וספרו את הטלאים ולא את האנשים^[ז].

ארבעת הפייסות

בכל יום נערכו במקדש ארבעה פייסות, על מנת לחלק את העבודות השונות. חוץ מבפייס השלישי, בשאר הפייסות יכלו להשתתף גם מי שזכה כבר בפיס אחר באותו יום^[16].

הפיס הראשון

הפיס הראשון נערך מייד עם השכמת הכהנים, לפני תחילת עבודה כל שהיא במקדש. העבודה העיקרית שנקבעה בפיס זה היא תרומת הדשן, בה זכה כהן אחד. יחד עם תרומת הדשן, אותו כהן זכה בכמה עבודות נוספות:^[ח] סידור המערכה הגדולה, הבאת שני גזרי עצים, ולדעת הרמב"ם גם בהבאת מחתה עם גחלים להקטרת הקטורת^[ט]^[17].

הפיס השני

הפיס השני התקיים לאחר סידור המערכות על המזבח^[18] בפיס הוגרלו העבודות הקשורות להקרבת קורבן התמיד. בפיס זה זכו שלושה עשר כהנים^[י], בעבודות הבאות: הכהן הראשון זכה בשחיטת התמיד; הכהן השני זכה בקבלת הדם וזריקתו; הכהן השלישי זכה בדישון מזבח הקטורת; הכהן הרביעי זכה בדישון המנורה והטבת הנרות; הכהנים החמישי עד השלושה עשר זכו בהעלאת איברי התמיד ודברים נוספים לכבש: הכהן החמישי זכה בהעלאת הראש, והרגל (האחורית הימנית); הכהן השישי זכה בהעלאת שתי הידיים (הרגלים הקדמיות); הכהן השביעי זכה בהעלאת העוקץ (החלק האחורי העליון), והרגל (האחורית השמאלית); הכהן השמיני זכה בהעלאת החזה (החלק הקדמי של בטן הכבש), והגרה (הגרון עם הריאות והלב); הכהן התשיעי זכה בהעלאת שתי הדפנות (חלל הבטן); הכהן העשירי זכה בהעלאת הקרביים (מערכת העיכול); הכהן האחד עשר זכה בהעלאת הסולת לנסכים;הכהן השתים עשרה זכה בהעלאת מנחת החביתין; הכהן השלוש עשרה זכה בהעלאת היין לנסכים.

הפיס השלישי

הפיס השלישי מתקיים לאחר תפילת הכהנים ובו מגרילים את הקטרת הקטורת. מכיוון שהקטורת מעשרת^[י"א], בהקטרת הקטורת יכול לזכות רק כהן שמעולם לא הקטיר^[י"ב].
ישנה מחלוקת בין המפרשים האם היו מגרילים גם את הזכות להכניס את הגחלים להקטרת הקטורת אל מזבח הקטורת. לדעת התוספות^[21] הכהן שעמד לימין הזוכה בקטורת זכה בהבאת הגחלים. לדעת הרמב"ם^[22] מי שזכה בתרומת הדשן (בפיס הראשון) זוכה במחתה. לדעת הרדב"ז^[23] מי שזכה בקטורת היה יכול להכניס את המחתה בעצמו או לתת את העבודה למי שהוא רוצה.

הפיס הרביעי

הפיס הרביעי מתקיים מייד לאחר הפיס השלישי, וההבדל ביניהם הוא שבפיס הרביעי יכולים להשתתף כל הכהנים, בניגוד לפיס השלישי. בפיס הרביעי מגרילים את הזכות להעלאת איברי קרבן התמיד מהכבש למזבח.
ישנה מחלוקת כמה כהנים זוכים בפיס זה. לדעת התוספות^[16] והמאירי^[20], בהעלאת איברים מהכבש למזבח זכה כהן אחד. לדעת השלטי הגיבורים^[24] והעבודת הקרבנות^[25] בהעלאת איברים מהכבש למזבח זכו תשעה כהנים^[י"ג], וכן סבר גם התוספות ישנים^[26]^[י"ד]. דעת הרמב"ם בנושא אינה ברורה עד הסוף. בהלכות תמידין ומוספין^[27]משמע ממנו שכהן אחד מעלה את האיברים מהכבש למזבח. ואילו בהלכות כלי המקדש^[28] הוא כתב שכהנים רבים מעלים את האיברים מהכבש ונותנים לכהן הגדול לזרוק אותם. התפארת ישראל^[29] הציע לתרץ שאולי לדעת הרמב"ם באמת בפיס על מי מעלה איברים לכבש זכו הרבה כהנים, אולם הוא עצמו דוחה את ההסבר, מכיוון שהלשון "מעלה" יותר מתאימה לאדם אחד. בספר שיח יצחק^[30] כתב שביום רגיל היה זוכה בפיס כהן אחד, ואילו כאשר הכהן הגדול רצה להקריב היו מגישים אליו את האיברים כהנים רבים משום כבודו. לדעת הריטב"א^[31] והגרי"ז^[32] בהולכה זכו כמה כהנים^[ט"ו] ואילו ההקטרה נעשתה בכהן אחד.

מקום הפיס

לרוב הדעות, את הפיס הראשון היו עורכים בבית המוקד, מכיוון ששם היו ישנים הכהנים ולא רצו לעכב את הפיס עד שיגיעו לעזרה. אך כיוון שהפייסות חייבות להיערך במקום מקודש^[33] נערכו הפייסות בעמידה בחציו המקודש של בית המוקד.

את שלוש הפייסות האחרונים היו עורכים בלשכת הגזית. לשיטת הרמב"ם, גם את הפיס הראשון ערכו בלשכת הגזית.

לקריאה נוספת

חובב יחיאלי, הפיס, מעלין בקודש י, תשס"ה
הרב ראובן יוסף האס, תגובה למאמרו של חובב יחיאלי 'הפיס', מעלין בקודש יא, תשס"ו, עמ' 201-205

קישורים חיצוניים

הערך "פיס", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה

ביאורים

^ במשנה, מסכת יומא, פרק ב', משנה ב' מסופר שהיה מעשה בו כהן שחברו עקף אותו בתחרות דחף את חברו מראש הכבש, ונשברה רגלו של הנופל. בתוספתא^[2] מובא סיפור דומה, אולם בסופו הכהן הנעקף תקע סכין בליבו של העוקף. הגמרא^[3] דנה ביחס בין שני המקרים, והגיע למסקנה שהסיפור בו נרצח כהן היה קדום יותר, ו”מעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא. כיון דחזי אפילו ממילא אתו לידי סכנה תקינו רבנן פייסא”
^ על מיקום הפייסות ראו בהמשך
^ ישנה מחלוקת בין המפרשים מי היה בוחר את המספר. לדעת רש"י^[5] מי שקבע את המספר הוא הממונה. לעומתו הרמב"ם^[6] סבר שהכהנים היו מסכמים ביניהם את המספר, ואילו הממונה היה בוחר מאיזה כהן מתחילים למנות, כך שהוא לא יוכל לחשב את המספר על מנת לגרום לזכייה של אהובו.
^ שקשה לו להוציא רק אצבע אחת
^ אפילו אם הוא אינו חולה, ואסור לו לעשות כן
^ מפני שהאגודל רחוקה משאר האצבעות, וכהן שמוציא אותה עלול להספר בטעות פעמיים.
^ הגמרא^[14] מסבירה מדוע הלימוד הוא מפסוק זה, ולא מפסוק אחר המתייחס למלחמה קודמת של שאול בנחש העמוני: "וַיִּפְקְדֵם, בְּבָזֶק"^[15]. היא מסבירה שלא ברור שמדובר בבזקים (חרסים) שנתן כל אחד כדי להמנות, כי ייתכן שבזק אינו חרס, אלא שם המקום בו ספר שאול את העם.
^ הגמרא^[17] מסבירה שבזמן שתיקנו את הפיס, לא הגיעו הרבה כהנים לפייס, מכייון שההגעה הצריכה לקום בשעה מוקדמת, וסיכויי הזכייה היו נמוכים. לכן חז"ל תיקנו שהזוכה בתרומת הדשן זוכה גם בדברים נוספים, על מנת להעלות את האטרקטיביות של הפיס, ולגרום לכך שהכהנים יבואו וישתתפו בו
^ לדעות האחרות מי זוכה בהבאת המחתה ראו להלן
^ היינו הכהן עליו נעצד הממונה ועוד שנים עשר הכהנים שלצידו
^ הגמרא במסכת יומא^[19] דורשת את זה מסמיכות בין פסוקים בפרשת וזאת הברכה. באחד נאמר ”יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ” ובשני נאמר ”בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ”, שמשמעותו (על פי הספרי) ”ברך ה' חילו - בנכסים.”
^ אלא אם כל הכהנים באותו בית אב כבר הקטירו בעבר, ואז כולם יכולים להשתתף^[20].
^ כמו שזכו הכהנים החמישי עד השלושה עשר בפיס השני
^ אולם הוא כתב שצריך רק שישה כהנים, מכיוון שספר רק את המתעסקים בכבש, ולא את המוליכים את הנסכים
^ ככל הנראה תשעה.

הערות שוליים

^ מסכת יומא, פרק ב' א–ב
^ פרק א הלכה יב
^ מסכת יומא, דף כ"ג, עמוד א'
^ מלאכת שלמה על המשנה יומא פרק ב משנה ב
^ מסכת יומא, דף כ"ב, עמוד א' דיבור המתחיל הצביעו; וכן כתב רבי עובדיה מברטנורא על המשנה במסכת יומא פרק ב משנה א
^ בפירוש המשניות על יומא פרק ב משנה א, ובספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק ד', הלכה ג'; וכן כתב הריטב"א על מסכת יומא דף כב עמוד א
^ ערוך השולחן העתיד סימן קח סעיף ג; יד
^ תוספות, מסכת יומא, דף כ"ה, עמוד ב', ד"ה תא שמע; ריטב"א, מסכת יומא, דף כ"ה, עמוד א' דיבור המתחיל לעבודה אחת מפייסין; וכן כתב הערוך השולחן העתיד, סימן קח סעיף יד
^ משנה, מסכת יומא, פרק ב', משנה א'
^ רש"י, מסכת יומא, דף כ"ג, עמוד א', ד"ה הצביעו, ואין מוציאין; ומסכת יומא, דף כ"ג, עמוד א', ד"ה חולה, גודל.
^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק ד', הלכה ג'
^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק ד', הלכה ד'
^ ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ד'.
^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ב, עמוד ב'
^ ספר שמואל א', פרק י"א, פסוק ח'
^ ¹ ² תוספות, מסכת יומא, דף כ"ו, עמוד א', ד"ה דתנן רבי אליעזר בן יעקב
^ ¹ ² תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ב, עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק ד', הלכה ה'
^ המערכה הגדולה, מערכה שנייה של קטורת ומערכת התמיד.
^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ו, עמוד א'
^ ¹ ² בית הבחירה למאירי יומא כה
^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ה, עמוד ב' דיבור המתחיל תא שמע
^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק ד', הלכה ה'
^ על הרמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ד הלכה ה
^ המגן הראשון, עמוד תכד טור ימני במהדורת מכון ירושלים
^ סימן ע"ה הערה ג, סימנים פ"ט–צ'
^ יומא דף כז עמוד ב דיבור המתחיל למדנו לטלה שטעון ששה
^ במשנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק ד', הלכה ח' ובפרק ו', הלכה ה'
^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק ה', הלכות י"ג–י"ד
^ תמיד פרק ז משנה ג חלק בועז אות א
^ על מסכת יומא, בחלק "פירוש ותיקון תוספות ישנים" בפסקה השנייה בדיבור המתחיל "דלא כראב"י" (עמוד קמט טור ימני)
^ יומא דף כה עמוד א דיבור המתחיל מתני' פייס שני, ויומא דף כו עמוד א דיבור המתחיל מתני' הפייס השלישי
^ חידושי הגרי"ז על מסכת מנחות דף קו עמוד ב דיבור המתחיל שם בתוס' ד"ה לא יפחות
^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ה, עמוד א'.

[4] במשנה, מסכת יומא, פרק ב', משנה ב' מסופר שהיה מעשה בו כהן שחברו עקף אותו בתחרות דחף את חברו מראש הכבש, ונשברה רגלו של הנופל. בתוספתא^[2] מובא סיפור דומה, אולם בסופו הכהן הנעקף תקע סכין בליבו של העוקף. הגמרא^[3] דנה ביחס בין שני המקרים, והגיע למסקנה שהסיפור בו נרצח כהן היה קדום יותר, ו”מעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא. כיון דחזי אפילו ממילא אתו לידי סכנה תקינו רבנן פייסא”

[6] על מיקום הפייסות ראו בהמשך

[9] ישנה מחלוקת בין המפרשים מי היה בוחר את המספר. לדעת רש"י^[5] מי שקבע את המספר הוא הממונה. לעומתו הרמב"ם^[6] סבר שהכהנים היו מסכמים ביניהם את המספר, ואילו הממונה היה בוחר מאיזה כהן מתחילים למנות, כך שהוא לא יוכל לחשב את המספר על מנת לגרום לזכייה של אהובו.

[14] שקשה לו להוציא רק אצבע אחת

[15] אפילו אם הוא אינו חולה, ואסור לו לעשות כן

[16] מפני שהאגודל רחוקה משאר האצבעות, וכהן שמוציא אותה עלול להספר בטעות פעמיים.

[22] הגמרא^[14] מסבירה מדוע הלימוד הוא מפסוק זה, ולא מפסוק אחר המתייחס למלחמה קודמת של שאול בנחש העמוני: "וַיִּפְקְדֵם, בְּבָזֶק"^[15]. היא מסבירה שלא ברור שמדובר בבזקים (חרסים) שנתן כל אחד כדי להמנות, כי ייתכן שבזק אינו חרס, אלא שם המקום בו ספר שאול את העם.

[25] הגמרא^[17] מסבירה שבזמן שתיקנו את הפיס, לא הגיעו הרבה כהנים לפייס, מכייון שההגעה הצריכה לקום בשעה מוקדמת, וסיכויי הזכייה היו נמוכים. לכן חז"ל תיקנו שהזוכה בתרומת הדשן זוכה גם בדברים נוספים, על מנת להעלות את האטרקטיביות של הפיס, ולגרום לכך שהכהנים יבואו וישתתפו בו

[26] לדעות האחרות מי זוכה בהבאת המחתה ראו להלן

[28] היינו הכהן עליו נעצד הממונה ועוד שנים עשר הכהנים שלצידו

[30] הגמרא במסכת יומא^[19] דורשת את זה מסמיכות בין פסוקים בפרשת וזאת הברכה. באחד נאמר ”יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ” ובשני נאמר ”בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ”, שמשמעותו (על פי הספרי) ”ברך ה' חילו - בנכסים.”

[32] אלא אם כל הכהנים באותו בית אב כבר הקטירו בעבר, ואז כולם יכולים להשתתף^[20].

[38] כמו שזכו הכהנים החמישי עד השלושה עשר בפיס השני

[40] אולם הוא כתב שצריך רק שישה כהנים, מכיוון שספר רק את המתעסקים בכבש, ולא את המוליכים את הנסכים

[47] ככל הנראה תשעה.

[1] מסכת יומא, פרק ב' א–ב

[2] פרק א הלכה יב

[3] מסכת יומא, דף כ"ג, עמוד א'

[5] מלאכת שלמה על המשנה יומא פרק ב משנה ב

[7] מסכת יומא, דף כ"ב, עמוד א' דיבור המתחיל הצביעו; וכן כתב רבי עובדיה מברטנורא על המשנה במסכת יומא פרק ב משנה א

[8] בפירוש המשניות על יומא פרק ב משנה א, ובספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק ד', הלכה ג'; וכן כתב הריטב"א על מסכת יומא דף כב עמוד א

[10] ערוך השולחן העתיד סימן קח סעיף ג; יד

[11] תוספות, מסכת יומא, דף כ"ה, עמוד ב', ד"ה תא שמע; ריטב"א, מסכת יומא, דף כ"ה, עמוד א' דיבור המתחיל לעבודה אחת מפייסין; וכן כתב הערוך השולחן העתיד, סימן קח סעיף יד

[12] משנה, מסכת יומא, פרק ב', משנה א'

[13] רש"י, מסכת יומא, דף כ"ג, עמוד א', ד"ה הצביעו, ואין מוציאין; ומסכת יומא, דף כ"ג, עמוד א', ד"ה חולה, גודל.

[17] משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק ד', הלכה ג'

[18] משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק ד', הלכה ד'

[19] ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ד'.

[20] תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ב, עמוד ב'

[21] ספר שמואל א', פרק י"א, פסוק ח'

[תוס'יומאכודתנן-23] ¹ ² תוספות, מסכת יומא, דף כ"ו, עמוד א', ד"ה דתנן רבי אליעזר בן יעקב

[יומאכהב-24] ¹ ² תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ב, עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק ד', הלכה ה'

[27] המערכה הגדולה, מערכה שנייה של קטורת ומערכת התמיד.

[29] תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ו, עמוד א'

[מאירי_יומאכה-31] ¹ ² בית הבחירה למאירי יומא כה

[33] תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ה, עמוד ב' דיבור המתחיל תא שמע

[34] משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק ד', הלכה ה'

[35] על הרמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ד הלכה ה

[36] המגן הראשון, עמוד תכד טור ימני במהדורת מכון ירושלים

[37] סימן ע"ה הערה ג, סימנים פ"ט–צ'

[39] יומא דף כז עמוד ב דיבור המתחיל למדנו לטלה שטעון ששה

[41] במשנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק ד', הלכה ח' ובפרק ו', הלכה ה'

[42] משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק ה', הלכות י"ג–י"ד

[43] תמיד פרק ז משנה ג חלק בועז אות א

[44] על מסכת יומא, בחלק "פירוש ותיקון תוספות ישנים" בפסקה השנייה בדיבור המתחיל "דלא כראב"י" (עמוד קמט טור ימני)

[45] יומא דף כה עמוד א דיבור המתחיל מתני' פייס שני, ויומא דף כו עמוד א דיבור המתחיל מתני' הפייס השלישי

[46] חידושי הגרי"ז על מסכת מנחות דף קו עמוד ב דיבור המתחיל שם בתוס' ד"ה לא יפחות

[48] תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ה, עמוד א'.

[1]

[א]

[4]

[ב]

[ג]

[7]

[8]

[9]

[10]

[ד]

[ה]

[ו]

[11]

[12]

[13]

[ז]

[16]

[ח]

[ט]

[17]

[18]

[י]

[י"א]

[י"ב]

[21]

[22]

[23]

[20]

[24]

[25]

[י"ג]

[26]

[י"ד]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[ט"ו]

[33]

[2]

[3]

[5]

[6]

[14]

[15]

[19]