פיני רבנו

פיני רבנו
לידה	1 ביוני 1956 (בן 68); עין כרם, ישראל
מדינה	ישראל
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים, הגימנסיה העברית רחביה
שפות היצירה	עברית
פרסים והוקרה	פרס היצירה לסופרים עבריים (2018)

פיני רבנו (נולד ב-1 ביוני 1956) הוא משורר ישראלי.

קורות חיים

נולד בעין כרם בירושלים לאם ילידת איסטנבול בטורקיה, נצר למגורשי ספרד ולאב שהיה נצר למשפחה רבת דורות בירושלים. מינקותו דיבר פיני שתי שפות עברית ולאדינו, שעדיין שימושית בפיו, והיה חשוף למוזיקה ולשירת הלאדינו, שמצלולה השפיע עליו עמוקות. בשכונה בה גדל נחשף גם לאווירת הכנסיות ולצלילי פעמוניה, יחד עם התודעה של היותו צאצא של היהודים נרדפי הכנסייה בספרד. הוא מתגורר בירושלים מאז ועד היום. פיני החל לכתוב שירה בגיל 13 וכתב לפרקים שירים אותם לא שמר. שאיפותיו המקצועיות התמקדו בתחום המדע ולכך כיוון עצמו בלימודיו כבר במגמה הביולוגית בגימנסיה רחביה, שם סיים ללמוד בשנת 1974.

בגיל 17, פרצה מלחמת יום כיפור ופיני איבד את אביו שנפצע אנושות במלחמה ונפטר כעבור 10 חודשים מבלי שהכרתו שבה אליו. מפגש עם מוראות המלחמה דרך פציעתו האנושה של אביו, הביקורים בבית החולים הדסה ביום השמיני של המלחמה וחשיפה למראות קשים של חיילים רבים פצועים באופן אנוש, מפוחמים ומונשמים במחלקה לטיפול נשימתי נמרץ, היוו חוויה טראומטית ובעלת השפעה ניכרת על חייו, על אמונותיו ועל יצירתו. פיני התגייס לצבא, עשרה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, אביו נפטר מפצעיו ימים ספורים לאחר הגיוס. במהלך שירותו הצבאי נפגע פיני באירוע מבצעי במדבר יהודה, וסובל מאז מהלם קרב. חוויות אלה מהדהדות בשירתו.

לאחר השחרור מן הצבא פיני פנה ללימודים אקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים, סיים תואר ראשון בביולוגיה בהצטיינות והתחיל לחקור, במסגרת תוכנית לדוקטורט ישיר, תופעות פלסטיות של מערכת העצבים המרכזית בשנים 1982–1986. כמו כן תרם לחקר מנגנונים נוירופיזיולוגיים באפילפסיה, ובכך פנה להגשים את הייעוד שייעד לעצמו. במשך כל שנותיו באקדמיה, השירה ליוותה את פיני כעיסוק פרטי מבלי שפרסם.

משנת 1978 פיני חי בזוגיות עם תמר גרינבאום, פסיכולוגית קלינית במקצועה, ובשנת 1982, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, הם נישאו באוניברסיטה העברית בירושלים. מתקופה זו ואילך אשתו החלה לשמר את שירתו.

התוכניות האקדמיות של פיני השתבשו, לאחר שחזר בשנת 1984 לשירות מילואים פעיל, מה שהיה חשוב לו כדי לקחת חלק בחברה בה הוא חי. הגיוס למילואים פתח מחדש את פצעי הטראומה שלו, וכך בשנת 1986, הוא נסוג לביתו, והסתגר בו. היה ניסיון נוסף לחזור לחיי המחקר באקדמיה בשנת 1989 ולסיים הדוקטורט, שלא צלח.

פעילותו בתחום הפסיכולוגיה

פיני התכנס לפעילות בבית והתמסר לגידול שני בניו. במקביל, השקיע עצמו בלימוד עצמי של פסיכואנליזה. הלימוד בשילוב עם הכשרתו במדעי הטבע מהווה בסיס למאמרים אותם כתב בנושאים המקשרים בין ביולוגיה, פסיכואנליזה ופילוסופיה. מאמר על תפקיד התנועה החופשית בהתפתחות ובפסיכופתולוגיה, אותו כתב בשיתוף פעולה עם זוגתו, נתן ביטוי לתיזה אותה כתב באמצעות מקרה קליני שלה. מאמר זה התפרסם בשנת 1995 בכתב העת הפסיכואנליטי: The psychoanalytic study of the child. פיני כתב מאמרים נוספים העוסקים בהתמודדות עם שאלות יסוד בהתפתחות הגבול בין אני לאובייקט, ובחוויה הריקה, המהווה מרכיב בסיסי בהתפתחות הנפש, ואשר טרם פורסמו.

על שירתו

שירתו של פיני רבנו, עוסקת במגוון רחב של נושאים. בנוסף לשיריו הפוליטיים, שירתו עוסקת בחוויית הטראומה, באהבה, בהגות מחשבתית על המצב האנושי, כולל נושאים חברתיים ומשמעות החיים. בשנת 2006, כשפרשה אשתו מן השירות הציבורי, הוא החל ללמד אותה את שפת השירה. במשך כשנתיים פיני החל לצאת איתה מהבית למקומות ציבוריים ולכתוב שם שירה שצמחה מתוך השהות הממושכת ביחד. הם כתבו וקראו זה לזה את שיריהם ואלה לוקטו בסופו של דבר בספר "שתי וערב, דו-שיח של שירים", שסביבו טבע פיני את המושג 'דו-שיח פואטי' לתאר את התהליך ואת התוצאה שמופיעה בספר, ואשר מהווה מעין קונטרפונקט של שירה, כפי שניסח זאת עמוס לויתן, בהתייחסו לספר אשר יצא בהוצאת גוונים 2008. ביקורת על הספר נכתבה על ידי המשוררת והמבקרת יהודית מליק שירן בכתב העת "על הדרך". ביקורת נוספת נכתבה בכתב העת המקוון 'עולמות'. השירה, שהחלה לצאת לאור לראשונה הן בספר והן בכתבי עת שונים: עיתון 77, מטעם, אפריון, גג, הליקון, ועיין ערך שירה, הוציאה את פיני למרחב הציבורי אחרי שנים של הסתגרות. הוא החל לקרוא את שיריו בפורומים שונים במסגרת האיגוד כללי של סופרים בישראל, ואגודת הסופרים, בהם הוא חבר. בבית הלוחם, בו הוא חבר, הציגו הוא ואשתו את הספר ואת הקונספט של דו-שיח פואטי. ספר שיריו השני "פה מפוחית", יצא לאור בהוצאת כרמל בשנת 2010. ספר שיריו השלישי ״בסוף כל השירים באים אל האוזן למות״, יצא בשנת 2014 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספר שיריו הרביעי "באתי זר באתי עד לכאן״, יצא לאור בשנת 2016 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

שיח פוליטי באמצעות שירה

מתוך אמונה בדו-שיח פואטי בין העמים, השתתף פיני בשיח משוררים, אליו הוזמן, ביחד עם המשורר הערבי פרופ' פארוק מואסי במכללת אלקאסמי בבקה אל גרביה בשנת 2011, ובמכללת קיי בבאר שבע, באפריל 2013. במפגשים אלה קרא את שיריו הפוליטיים הפוסלים את המלחמה ככלי לפתרון הסכסוך, כשהוא יוצא חוצץ כנגד המלחמה עד כדי פציפיזם: למשל, בשירו "גנב מתכות" [מתוך "פה מפוחית" כרמל, 2010]. 6 משיריו תורגמו לערבית על ידי פרופ מואסי וכמה מהם הופצו באתרים ערביים. באחד מן השירים נאמר: "אני רוצה להיות גנב מתכות/לגנוב מתכות מקליעים/...מקולות המתכת הנשברים /של אבות אחים וילדים" או בשיר "עתון יורה בעיתון" [שם] הוא כותב "זו חכמת האצבעות/ הרוצות להרוג/ ומצליחות שלא".

ספרי שירה

שתי וערב, דו-שיח של שירים, הוצאת גוונים, 2008 - ספר משותף לפיני רבנו ולזוגתו תמר (גרינבאום) רבנו
פה מפוחית, הוצאת כרמל, 2010
בסוף כל השירים באים אל האוזן למות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014
באתי זר באתי עד לכאן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016
בין היש לבין האין, הוצאת כרמל, 2024

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פיני רבנו בוויקישיתוף

	יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
	אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	שכתוב

יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.