פייר סיל

פייר סיל
Pierre Seel
לידה	16 באוגוסט 1923; אגנו, צרפת
פטירה	25 בנובמבר 2005 (בגיל 82); טולוז, צרפת
מדינה	צרפת
מקום קבורה	Cemetery of Bram
מקום מגורים	מילוז
אירועים משמעותיים	מעצר (3 במאי 1941)
שפות היצירה	צרפתית
צאצאים	Antoine Seel
מספר צאצאים	3

פייר סיל (בצרפתית: Pierre Seel; 16 באוגוסט 1923 – 25 בנובמבר 2005) היה ניצול שואה הומוסקסואל שגויס בכפייה לצבא הגרמני והצרפתי היחיד שהעיד בגלוי על כך שגורש במהלך מלחמת העולם השנייה בשל נטייתו המינית.

קורות חיים

סיל היה הבן החמישי למשפחה קתולית אמידה, ממוצא אוסטרי-אלזסי. הוא גדל בטירה המשפחתית באגנו. בנעוריו גילה שהוא נמשך לגברים והתקשה לקבל זאת. הוא האשים את משפחתו בהיותו הומוקסואל, בשל הערכים הקתוליים האדוקים שהנחילו לו, שאסרו עליו להראות עניין בנשים בילדותו, מטעמי צניעות.^[1]

מלחמת העולם השנייה

ב-1939, בשעה שנכח בגינה ציבורית שנודעה כמקום לקרוזינג, נשדד. הגנב לקח את שעון היוקרה שלו, שניתן לו על ידי הסנדקית שלו. לאחר שדיווח לשוטרים על האירוע, שמו נוסף ללא ידיעתו לרשימה סודית של הומוסקסואלים שניהלה המשטרה.

ב-3 במאי 1941, סיל נעצר בהפתעה. במהלך המעצר הוא עונה ואף נאנס באמצעות חתיכת עץ.^[2] לאחר מכן נשלח לכלא המקומי. ב-13 במאי הועבר למחנה שירמק-וורבוק, כ-30 קילומטר מערבית לשטרסבורג. בגדי האסיר שלבש סומנו בפס כחול, ששימש על מנת לסמן אסירים קתולים או "אנטי-סוציאליים". זאת, מכיוון שבמחנה זה לא היה שימוש במשולש ורוד. בעדותו סיפר סיל כי "לא הייתה כלל סולידריות לאסירים ההומוסקסואלים; הם השתייכו למעמד הנמוך ביותר. אסירים אחרים, אפילו בינם לבין עצמם, נהגו לסמנם כמטרה." במהלך תקופתו במחנה הוא אף חזה בהוצאתו להורג של מאהבו בן השמונה עשרה, ג'ו, על ידי להקת כלבים.

ב-6 בנובמבר 1941, לאחר חודשים בהם סבל מהרעבה, עבודה בכפייה וחולי, שוחרר ללא הסבר מהמחנה והוכרז כאזרח גרמניה. הוא הושבע שלא לספר לאחרים על חוויותיו במחנה על ידי קארל באק ונדרש לדווח כל יום על מעשיו לגסטפו.^[3]

ב-21 במרץ 1942 הצטרף בכפייה לשירות העבודה של הרייך על מנת לעבור הכשרה צבאית. ראשית הוא נשלח לווינה כעוזר לשוטר גרמני. בהמשך, עבד בנמל תעופה צבאי ליד הגבול בין גרמניה והולנד. ב-25 באוקטובר 1942, שולב בוורמאכט והפך לאחד מה"malgré-nous" (בצרפתית: "אנחנו שונאים את עצמנו"). כינוי זה ניתן לגברים ילידי אלזס או לורן שגויסו בניגוד לרצונם לצבא הגרמני ונאלצו להילחם נגד בעלות הברית, למרות שתמכו בהן.

כאשר הצבא הגרמני החל לקרוס, סיל נשלח לסמולנסק בחזית הרוסית. לאחר שהתגלה כי שחרר את הסוס של מפקדו לחופשי, נענש ונשלח לעמדה פגיעה ומסוכנת ביחד עם חייל אחר מאלזס, שגויס בכפייה אף הוא. הצבא האדום ירה עליהם ללא הפסקה ועמיתו לעמדה נהרג. סיל העביר את שלושת הימים הבאים לבד והיה על סף אובדן שפיות. בהמשך, כשהמצב של הצבא הגרמני המשיך להדרדר, הציע לו מפקדו של סיל לערוק עימו. אולם, זמן קצר לאחר מכן המפקד נהרג וסיל החליט להיכנע לצבא הסובייטי. לשם כך, החל לעקוב אחרי הכוחות הרוסיים שנעו מערבה. עם זאת, במהלך המסע הוא נעצר בפולין ואוים בהוצאה להורג במקום. סיל הצליח להניא את החיילים מכך לאחר שהפגין את נאמנותו לברית המועצות באמצעות שירת האינטרנציונל.^[4]

בפולין סיל נפרד מכוחות הצבא הסובייטי והצטרף לקבוצת ניצולי מחנות הריכוז אשר יועדו לחזור לצרפת. הצלב האדום סיפק שיירת רכבות לשם כך, אך במקום לנסוע מערבה היא נסעה דרומה לאודסה. במהלך המסע סיל סבל מתנאים סניטריים ירודים. באודסה שוכן במחנה פליטים, כשלאורך שהותו שם נדבק במלריה. לאחר זמן רב שחיכה באודסה לספינה שתיקח אותו בחזרה לצרפת, הגיע לפריז ב-7 באוגוסט 1945 לאחר מסע רכבות שעבר ברומניה, גרמניה, הולנד ובלגיה. לאחר שהגיע למילוז וסיים את מסעו, הוא הבין שעליו להסתיר את הסיבה האמיתית שבגללה גורש.^[5]

לאחר המלחמה

לאחר המלחמה החל לעבוד במפעל בדים והקים עמותה שחילקה מזון וביגוד לעניים. לצד זאת, טיפל באימו החולה, אשר הייתה היחידה לה סיפר את חוויותיו מהמלחמה לאורך תקופה ארוכה. סיל החליט כי עליו לשנות את נטייתו המינית ויצר קשר עם סוכנות שידוכים. ב-21 באוגוסט 1950 התחתן עם בתו של מהגר ספרדי שברח משלטונו של פרנקו. הוא בחר שלא לספר לה על נטייתו המינית.^[6]

במהלך השנים שלאחר מכן סיל הלך והתרחק מאשתו ושקע בדיכאון בשל תחושות הבושה, בלבול ותיעוב למיניותו. ב-1978, לאחר שהתגרש ממנה, התמכר לתרופות הרגעה. סיל החל לשתות לשוכרה בתדירות גבוהה ואף שקל להפוך לחסר בית. לאחר שאחד מבניו איים עליו כי ינתק ממנו את הקשר במידה ולא ייגמל משתייה, הצטרף לקבוצת ייעוץ ותמיכה. בהמשך, הצטרף לקבוצה דיסקרטית של הומואים ולסביות.^[4]

עדות

ב-1981 עדות שסיפר לז'אן-פייר ג'ואקר (המייסד והמוציא לאור של מגזין להט"בי צרפתי בשם "Masques") פורסמה באופן אנונימי במהדורה מיוחדת של המחזה "עקומים" שיצאה לאור בצרפתית. ב-1982, בתגובה לגילויי הומופוביה מצידו של בישוף שטרסבורג, סיל החליט לכתוב מכתב פומבי לבישוף בו סיפר את קורות חייו. במקביל הוא שלח את הטקסט למשפחתו. המכתב פורסם בעיתון צרפתי בשם "Gai Pied Hebdo". באותו הזמן, הגיש סיל בקשה לקבלת פיצויים כספיים מהמדינה.

החל מהיום בו חשף את סיפורו עד למותו, סיל הפך לפעיל בולט במאבק למען הכרה בקורבנות ההומוקסואלים של הנאצים, ובמיוחד עבור ההומוסקסואלים שנרדפו באלזס ולורן בתקופת צרפת של וישי. סיל נודע כאחד מהנציגים הבולטים של ניצולי השואה ההומוסקסואלים.^[7] הוא לקח חלק משמעותי בהקמת "Mémorial de la Déportation Homosexuelle" (בצרפתית: "זיכרון ההומוסקסואלים המגורשים"), עמותה צרפתית שנוסדה ב-1989 על מנת להנציח את זכרם של ההומוסקסואלים שנרדפו בתקופת השואה ולסייע להם בקבלת הכרה רשמית בהיותם קורבנות המשטר הנאצי.^[5]

לאחר שחשף את סיפורו החל לסבול לעיתים חוזרות מגילויי שנאה והומופוביה, ואף קיבל מספר איומי רצח. לאחר שהופיע בטלוויזיה הצרפתית הוא הותקף על ידי חבורת נערים. ראשת עיריית שטרסבורג, קתרין טראוטמן, אף סירבה ללחוץ את ידו בטקס רשמי.

ב-9 באפריל 1989, סיל חזר למחנות הריכוז בהם שהה. את תריסר השנים האחרונות לחייו העביר ביחד עם בן זוגו, אריק פליו, בטולוז. הזוג גידל יחדיו מספר כלבים, מה שסייע לסיל להתגבר על הפחד שלו מכלבים שפיתח לאחר הוצאתו להורג של ג'ו. סיל נפטר מסרטן בנובמבר 2005 בטולוז.^[8]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פייר סיל בוויקישיתוף

פייר סיל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

^ Matt Schudel, Pierre Seel Dies; Bore Witness to Nazi Torture of Gays, Washington Post
^ .Pierre Seel (2000). Paragraph 175 (Documentary)
^ Pierre Seel, Liberation Was for Others: Memoirs of a Gay Survivor of the Nazi Holocaust, Vol. 2, 1997
^ ¹ ² Pierre Seel & Hervé Joseph Lebrun, De Pierre et de Seel, Create Space, 2005
^ ¹ ² Calmann-Lévy, Moi, Pierre Seel, déporté homosexuel, Paris, 1994
^ Pierre Seel, Independent
^ Emily Dixon, Paris names squares and streets for LGBTQ icons, CNN, ‏2019-06-25 (באנגלית)
^ Gay concentration camp survivor Pierre Seel dies, Bay Area Reporter (באנגלית אמריקאית)

[1] Matt Schudel, Pierre Seel Dies; Bore Witness to Nazi Torture of Gays, Washington Post

[2] .Pierre Seel (2000). Paragraph 175 (Documentary)

[3] Pierre Seel, Liberation Was for Others: Memoirs of a Gay Survivor of the Nazi Holocaust, Vol. 2, 1997

[:0-4] ¹ ² Pierre Seel & Hervé Joseph Lebrun, De Pierre et de Seel, Create Space, 2005

[:1-5] ¹ ² Calmann-Lévy, Moi, Pierre Seel, déporté homosexuel, Paris, 1994

[6] Pierre Seel, Independent

[7] Emily Dixon, Paris names squares and streets for LGBTQ icons, CNN, ‏2019-06-25 (באנגלית)

[8] Gay concentration camp survivor Pierre Seel dies, Bay Area Reporter (באנגלית אמריקאית)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]