לדלג לתוכן

פייט הרלן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פייט הרלן
Veit Harlan
לידה 22 בספטמבר 1899
ברלין, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 באפריל 1964 (בגיל 64)
קאפרי, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Cimitero di Capri עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1915 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
צאצאים תומאס הרלן, מריה קורבר, קספר הרלן עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פייט הרלןגרמנית: Veit Harlan; ‏22 בספטמבר 189913 באפריל 1964) שחקן ובמאי קולנוע גרמני. ידוע כיוצרו של סרט התעמולה הנאצי האנטישמי "היהודי זיס".

ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרלן נולד בברלין, ולמד משחק בסטודיו של הבמאי המפורסם מקס ריינהרדט. הוא הופיע לראשונה על במת התיאטרון בשנת 1915. בשנת 1916 התנדב לשירות צבאי במלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה המשיך בקריירת המשחק במקומות שונים בברלין ומחוצה לה. בשנת 1922 נישא לשחקנית היהודייה דורה גרשון, אשר ממנה התגרש לאחר שנתיים (גרשון נספתה בשנת 1943 במחנה אושוויץ). לאחר מכן נישא בשנת 1929 בשנית לשחקנית הילדה קרבר. נישואים אלו החזיקו מעמד תשע שנים, עד לגירושיו. גירושים אלו באו על רקע פוליטי, בשל אהדתו של הרלן למפלגה הנאצית. הרלן נישא בשלישית, בשנת 1939 לשחקנית השוודית קריסטינה סודרבאום, אשר הייתה לכוכבת סרטיו, וילדה לו שני בנים.

בשנת 1958, אחייניתו של פייט הרלן, כריסטיאן סוזאן הרלן, נישאה ליוצר הסרטים היהודי סטנלי קובריק. היא הופיעה בסרטו "שבילי התהילה" (1957) תחת שם הבמה "סוזאן כריסטיאן", ושם פגשה את הבמאי המפורסם. הם נשארו יחדיו עד מותו של קובריק בשנת 1999.

קריירת הבימוי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרלן (משמאל) ועמו השחקן אויגן קלופפר (מעשן) ששיחק בסרט "היהודי זיס", בעת משפטו של הרלן. קלופפר שימש כעד הגנה מטעם הרלן

בשנת 1927 החל הרלן להופיע בסרטי קולנוע, ולאחר מכן, בשנת 1934 החל לביים. סרטיו הותאמו לרוח התקופה, ולאידאולוגיה הנאצית. לעיתים קרובות היו אלו דרמות ומלודרמות בהן הופיעה אשתו, קריסטינה סודרבאום, בתפקיד ראשי טראגי. בשנת 1937 יצר את הסרט "השליט". את התסריט לסרט כתבה התסריטאית תיאה פון הארבו, וכיכב בו אמיל יאנינגס. הסרט, המתאר את הכניעה המוחלטת למשטר הדיקטטורי, ואת התהילה והניצחון האמורים לבוא בעקבותיה, זכה ב"פרס הסרט הלאומי" ולשבחיו של שר התעמולה הנאצי, הממונה הכול יכול על תקשורת ההמונים ברייך השלישי יוזף גבלס.

גבלס ביקש מהרלן לביים את היצירה האנטישמית החריפה "היהודי זיס" על פי ספרו של ליון פויכטוונגר המספר את סיפורו של יוזף זיסקינד אופנהיימר. הרלן היה מעורב בכתיבת התסריט, ולקח על עצמו את עבודת הבימוי. הסרט שיצא לאולמות הקולנוע בשנת 1940 היה להצלחה גדולה, הדימוי שנוצר בו ליהודי השנוא, התככן והזומם, שימש היטב את התעמולה הנאצית, בשנות השואה. הסרט הוביל לגל מהומות אנטישמיות בכל מקום בו הוצג, ויש הטוענים כי היה לו תפקיד חשוב בהכשרת הלבבות של העם הגרמני לקראת השמדתי יהדות אירופה.

הרלן המשיך ליצור סרטים בעת מלחמת העולם השנייה, בעידוד שר התעמולה, יוזף גבלס. בשנת 1942 ביים אפוס היסטורי בשם "המלך הגדול" שעסק בחיי המלך פרידריך הגדול, ובשלוש השנים האחרונות של המלחמה עסק ביצירת האפוס הנאצי "קולברג". סרט תעמולה זה, שיצירתו החלה כאשר נראה כבר כי הניצחון במלחמה מתרחק מהישג ידם של הנאצים, נועד לחזק את רוח הליחימה והמאבק בקרב העם הגרמני, בערים החרבות, המופצצות ביום ובליל, בציפייה לפלישה מן המזרח ומן המערב. "קולברג" היה סיפורה של עיירה פרוסית (כיום קולובז'ג בפולין) המורדת כנגד צבאו הכובש של נפוליאון. הסרט, שליצירתו הועמדו כל משאבי הרייך השלישי, לרבות תחמושת לפעלולים, וחיילים כניצבים, בתקופה בה נדרשו בחזית המזרח, הופק בעלות של שמונה מיליון מארקים. בתפקיד הראשי שיחקה קריסטינה סודרבאום, אשתו השלישית של הרלן.

לאחר המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנטייה בגרמניה אחרי המלחמה הייתה לזכות אמנים ששיתפו פעולה עם הנאצים וכך בדצמבר 1947 הוצב גם הרלן ברשימת "הנקיים מאשמה". החלטה זו עוררה מחאה מסוימת בציבור ובעיתונות והביאה שני איגודים של קרבנות המשטר הנאצי לבקש את העמדתו לדין באשמת פשעים נגד האנושות. בראשית 1949 הובא הנושא לבית משפט ולאחר 51 ימי דיון, שבהם הופיעו עדים מעולם הסרטים של הרייך השלישי, זוכה הרלן[1]. בית המשפט הסכים שהסרט "היהודי זיס" עונה לקרטריון של פשעים נגד האנושות, אך הממצאים המשפטיים לא הספיקו להרשעתו של הרלן כנושא באחריות. הרלן טען כי הופעל עליו לחץ מצד גבלס, וכי ניסה לחמוק מבימוי הסרט, אך לבסוף, משלא עלה הדבר בידיו, ריכך את המסר האנטישמי באמצעים אומנותיים. עם זאת, יומנו האישי של גבלס, עדיין משבח את עבודתו של הרלן. ב-1950 הגיע עניינו של הרלן לבית הדין לערעורים והוא זוכה פעם נוספת, החלטה שהתקבלה בתגובות מעורבות בגרמניה[2][3].

בשנת 1950 החל שוב לביים. נעשו ניסיונות להחרים את יצירותיו. חבר מועצת העיר המבורג אריך לות, קרא להחרים את סרטיו של הרלן, בטענה כי זיכויו היה פורמלי, וכי אשמתו המוסרית כבדה מנשוא, וכי על קהל הצופים הגרמני להראות בגרות, ולהחרים את סרטיו. זיכויו של הרלן במשפט והעובדה כי הליכי דה-נאציפיקציה שננקטו כנגדו לא כללו כל מגבלות על יצירת סרטים, שכנעו את בית המשפט כי החרמתם אינה תואמת את "הרעיונות המוסריים והחוקיים של העם הגרמני". לות ערער לבית המשפט הפדרלי הגרמני, ובשנת 1958 ניתנה פסיקה תקדימית, לפיה קריאתו של לות להחרמת סרטיו של הרלן מוגנת ב-חופש הביטוי.

הרלן מת בזמן חופשה באי קפרי בשנת 1964. בנו הוא התסריטאי והבמאי תומאס הרלן.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פייט הרלן בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]