פיטום בקר

בקר לבשר במגרש מזון בטקסס

פיטום בקר הוא סוג של פעולת האכלת בעלי חיים באופן אינטנסיבי ובכוח, בעיקר בקר הבית ממנו מיצרים בשר בקר, ובמקומות מסוימים גם חזירים, סוסים, כבשים, תרנגולי הודו, תרנגולות או ברווזים, לפני השחיטה.

מכלאות הפיטום (או "בתי הזנה") מכילות לפעמים אלפי בעלי חיים בצפיפות.

המטרה הבסיסית של הפיטום היא להגדיל את כמות השומן שצוברת כל חיה במהירות האפשרית; אם בעלי חיים יוחזקו בחדרים סגורים במקום שיתנו להם לנוע בחופשיות על פני שטחי דשא, הם יעלו במשקל מהר יותר.

תקנות הבריאות

רוב בתי ההזנה דורשים סוג כלשהו של אישור ממשלתי כדי לפעול. האישור מורכב בדרך כלל מ"היתר אתר חקלאי". לבתי ההזנה תהיה גם תוכנית סביבתית להתמודדות עם כמות הפסולת הגדולה שנוצרת מבעלי החיים הרבים המאוחסנים שם.

לסוכנות להגנת הסביבה בארצות הברית יש סמכות לפי חוק המים הנקיים האמריקאי להסדיר את כל פעולות האכלת בעלי חיים בארצות הברית. סמכות זו מואצלת למדינות במקרים מסוימים.

בקנדה, הרגולציה של בתי הזנה משותפת בין כל רמות הממשל. מחוזות מסוימים מחויבים על פי חוק להחזיק בתוכנית לניהול חומרים מזינים, אשר בוחנת את כל מה שהחווה הולכת להאכיל את בעלי החיים שלהם, עד למינרלים. חוות חדשות נדרשות להשלים ולקבל רישיון על פי חוק הפעלת בעלי חיים, אשר בוחן אחסון זבל וכן מרחק מתאים מחוות או מגורים אחרים.

תזמון

תעשיית הבקר עובדת ברצף אחד עם השני, לפני הכניסה לבתי הזנה, עגלים צעירים נולדים בדרך כלל באביב, הם מבלים את הקיץ עם אמותיהם במרעה. ברגע שהעגלים הצעירים מגיעים למשקל שבין 140 ל־320 קילוגרמים, הם נמכרים לבתי הזנה, או נשלחים למכירות פומביות של בקר. לאחר העברתם לבתי הזנה, הם מאוכסנים ומטופלים במשך ששת עד שמונה החודשים הבאים, שם הם מוזנים במנה מעורבת כוללת כדי לעלות במשקל.

דיאטות הזנה מעודדות גדילה של מסת שריר והפצה של חלק מהשומן (הידוע כ"שיש" בבשר שנשחט). ה"שיש" רצוי לצרכנים, שכן הוא תורם לטעם ולרכות. בעלי חיים אלה עשויים לעלות עוד 180 קילוגרמים במהלך 200 ימיו בקירוב במגרש ההזנה, בהתאם למשקל הכניסה שלו למגרש. לאחר פיטום הבקר עד למשקל המוגמר, הבקר המוזן מועבר לבית מטבחיים.

דיאטה

בדרך כלל המנה המעורבת שניתנת לבקר המפוטם מורכבת ממספוא, דגנים, מינרלים ותוספי מזון כדי להועיל לבריאותם של בעלי החיים ולמקסם את יעילות ההזנה. מנות מסוימות עשויות להכיל גם סיבים תזונתיים כגון גבעולי תירס, קש, דורה או חציר אחר, קמח זרעי כותנה, תערובות עשויות להכיל אנטיביוטיקה, מוצרי תסיסה ומרכיבים חיוניים אחרים.

חברות הזנה רבות יכולות לקבל מרשם לתרופה שתתווסף למזון של חוות אם נדרש על ידי וטרינר. חקלאים בדרך כלל עובדים עם תזונאים המסייעים בגיבוש המנות הללו כדי להבטיח שבעלי החיים שלהם מקבלים את הרמות המומלצות של מינרלים וויטמינים, אך גם כדי לוודא שהאוכל נטמע בגופן של החיות ולא יוצא בהפרשות שלהן.

בריאות ורווחת בעלי חיים

בריאות בעלי החיים בבתי ההזנה הם נושא מהותי שכן למחלות יכולות להיות השפעה רבה על בעלי החיים, ושליטה במחלות יכולה להיות קשה במקום בו בעלי חיים רבים חיים יחד.

לבתי הזנה רבים יש פרוטוקול כניסה שבו ניתנים לבעלי חיים חדשים הנכנסים חיסונים כדי להגן עליהם מפני מחלות פוטנציאליות שעלולות להופיע בשבועות הראשונים בבתי ההזנה. פרוטוקולי כניסה אלו נקבעים בדרך כלל על ידי הווטרינר של החווה.

מחזור פסולת

ישנן כמה שיטות נפוצות למחזור פסולת בתוך בתי הזנה, כאשר הנפוצה ביותר היא פיזורה בחזרה בשדות הגידול המשמשים להאכלת בעלי החיים. בדרך כלל, בתי הזנה מספקים מצעים לבעלי החיים שלהם, כגון קש, נסורת, שבבי עץ או תוצרי לוואי אחרים מגידולים (מוץ סויה, מוץ תירס), אשר לאחר מכן מעורבבים עם הזבל כאשר בעלי החיים משתמשים במצעים. לאחר שהמצעים עברו את השימוש בו, הזבל מפוזר ישירות בשדות או נערם ליצירת קומפוסט.

היסטוריה

פיטום בקר היה קיים שנים רבות ואף נדון בתלמוד הבבלי. בתעשיית המזון המתפתחת, נדון מחדש הנושא של פיטום בקר בתחילת שנות ה-60, כאשר התעוררה דרישה לבשר בקר באיכות גבוהה יותר בכמויות גדולות. חקלאים החלו להכיר את האיכות של בשר הבקר שהם מגדלים.

מתחילת שנות ה-60 ועד שנות ה-90 פיטום בקר בסגנון בתי הזנה הייתה נפוצה מאוד, וגם כיום תעשיית המזון משתדרגת ללא הרף עם ידע ומדע חדשים כמו גם טכנולוגיה. בשנות ה-50 וה-60 כתוצאה מדגנים היברידיים וטכניקות השקיה; גידולי התבואה הגדולים שלאחר מכן הובילו ליבולי תבואה בשפע. לפתע ניתן היה להאכיל מספר רב של בקר במקום אחד וכך, לקצץ בעלויות ההובלה, התאחדו חוות תבואה ומקומות הזנה. בקר לא נשלח עוד מכל רחבי המדינות הדרומיות למקומות כמו קליפורניה, שם היו בתי שחיטה גדולים. בשנות ה-80, אורזי בשר הלכו בנתיב של בתי הזנה וכיום נמצאים גם בסמוך אליהם.

שיווק

ישנן מספר שיטות למכירת בקר לספקי הבשר. השיטה המסורתית והנפוצה ביותר היא שיווק במזומן, שבו המחירים נקבעים לפי משקל חיי או לפי ראש, בהתאם להיצע ולביקוש הנוכחיים. שיטה דומה היא התקשרות קדימה, שבה המחירים נקבעים באותה דרך, אך אינם מושפעים ישירות מתנודות בביקוש בשוק. בהתקשרות קדימה, מחיר המכירה נקבע בין שני הצדדים לתקופה מוגדרת מראש. עם זאת, שיטה זו פחות נפוצה, כיוון שהיא דורשת ידע בעלויות הייצור ורצון של שני הצדדים לקחת סיכון בשוק החוזים העתידיים.

שיטה נוספת, הנקראת חישוב לפי נוסחה, הופכת לפופולרית יותר ויותר, משום שהיא משקפת בצורה מדויקת יותר את ערך הבשר שמקבל ספק הבשר. עם זאת, שיטה זו דורשת אמון בין הספקים למגדלי הבקר, והיא מבוקרת על ידי המגדלים, מכיוון שהסכום שמשולם להם נקבע על פי הערכת הספקים את הבשר שהתקבל.

בסופו של דבר, חישוב לפי משקל חיי או משקל נבלה הוא השיטה הנפוצה ביותר. קיימות גם שיטות נוספות, כמו חישוב לפי רשת וחישוב בשר באריזות. השיטה השנויה ביותר במחלוקת היא תוצאה של אינטגרציה אנכית של מגדלי בקר בבעלות ספקי הבשר. אף על פי ששיטה זו עדיין מייצגת פחות מ-10% מכלל השיטות, היא צוברת תאוצה בשנים האחרונות.

אלטרנטיבות

האלטרנטיבה לבתי הזנה היא לאפשר לבהמות לרעות על הדשא לאורך כל חייהם, אך הדבר אינו יעיל ויכול להיות מאתגר מאוד. בקנדה ובצפון ארצות הברית, מרעה בכל ימות השנה אינו אפשרי בשל תנאי מזג האוויר החורפיים הקשים. שיטות רעייה מבוקרות מסוג זה מחייבות מחירי בקר גבוהים יותר ולבקר לוקח זמן רב יותר להגיע למשקל השוק.

ראו גם

• בריכת דגים
• מקנה
• טמפל גרנדין

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פיטום בקר בוויקישיתוף

• איגוד מאכילי בקר בטקסס
• איגוד מאכילי המגרש האוסטרלי
• "היגוי כוח", מייקל פולן, ניו יורק טיימס, 31 במרץ 2002
• Broken Bow South Lot, אולי הקיבולת הגדולה בעולם