מוות

תמונה של מלאך המוות המוצג כשלד נושא חרמש ושעון חול.

לוח מודעות אבל

מוות הוא מצב שבו גוף חי חדל לחיות, כלומר חדל לשמר את הסביבה הפנימית שמאפיינת אותו, והופך לגופה. העובדה שאין הגדרה חד-משמעית למושג "חיים" או גוף-חי (אורגניזם) מקשה על הגדרת המושג "מוות". עם זאת, אפשר להגדיר תהליכים מסוימים שמאפיינים יצורים חיים, ואשר הפסקתם מוגדרת לפיכך כ"מוות".

מוות מבחינה ביולוגית

גוף חי מתבדל מהסביבה החיצונית באמצעות "הדיפת" השפעות חיצוניות, ובאמצעות שינוי חומרים חיצוניים שמסתפחים אליו. הגוף החי שומר על תנאים פנימיים קבועים (כגון טמפרטורה, מבחר החומרים, ריכוז החומרים וכדומה) השונים מהתנאים השוררים בסביבה החיצונית העוטפת אותו. תהליך מתמיד זה מכונה בביולוגיה: הומיאוסטזיס. עם מותו מתחיל הגוף להגיב לסביבה ככל עצם דומם. הוא סופג ופולט חום מהסביבה בלי לווסת את הטמפרטורה שלו, ריכוז החומרים בתוכו מושפע מריכוז החומרים החיצוני, ולבסוף הוא מתחיל להתפרק, כיוון שאין עוד ייצור והחלפה של חלקיו המתכלים.

אקג של אדם מת המשמש כהוכחת מוות.

אורגניזמים רב-תאיים מתפקדים כקהילה של יצורים חיים. כל תא הוא בעצם יחידה חיה בפני עצמה, אבל תפקודיו מצטמצמים ומתייחדים לתהליכים מסוימים, כך שהוא "מוותר על עצמאותו" לטובת התפקוד של הגוף הרב-תאי כולו. בגוף רב-תאי כזה, תאים מתים כל הזמן ומוחלפים בתאים חדשים שנוצרים בחלוקה. לדוגמה: תאי המעי הדק בגוף האדם נשחקים ומתים כל הזמן במגע עם המזון שזורם מן הקיבה, אולם חלוקת התאים המהירה שומרת על מספר קבוע של תאים חיים בדופן המעי. במצב כזה, אף על פי שהתאים הבודדים מתים, הגוף הרב-תאי כולו מוסיף לחיות.

גוף רב-תאי מת כאשר האיזון בין התאים המרכיבים אותו, איזון המאפשר את תפקודו, מופר בצורה בלתי-הפיכה. לדוגמה: אם בשל חסימת כלי דם אין אספקת חמצן ללב, דבר הגורם למוות של תאי לב רבים בלי אפשרות להחליפם, עלול תפקוד הלב כולו להיכשל. בעקבות זאת כושלות מערכות חיוניות אחרות התלויות בלב עד למותו של הגוף כולו.

בשנת 2018 פורסם מחקר מטעם המרכז לרגולציה גנטית בברצלונה שמצא כי גנים מסוימים פועלים גם לאחר המוות הביולוגי של הגוף. הודגש כי לא מדובר בגנים שתפקידם פירוק, אלא גנים פעילים שבונים את הגוף אקטיבית. עם זאת, נטען כי^{[דרושה הבהרה]} הגנים מופעלים ללא שום איזון ובקרה.

המוות באדם

הגדרת המוות ברפואה

שיעור האנטומיה של ד"ר טולפ, ציור של רמברנדט שמתאר נתיחה שלאחר המוות

הגדרת מותו של אדם השתנתה במהלך הזמן, והיא נתונה היום במחלוקת. בעבר היה מקובל להגדיר מוות כהפסקת פעולת הלב או היעדר דופק, תופעה המכונה "מוות לבבי", אולם עם התפתחות הרפואה הצליחו פעמים רבות להחיות בני-אדם שליבם חדל לפעול. מצב כזה, שבו האדם נראה מת, אך יש לו סיכוי להתאושש, מכונה כיום מוות קליני. התאוששותו של האדם הנתון במצב כזה מותנית בטיפול מהיר ואינטנסיבי (הטיפול הראשוני במצב כזה מכונה החייאה, והטיפול הרפואי האינטנסיבי שבא בעקבותיו מכונה טיפול נמרץ).

סימן מקובל אחר למות אדם הוא הפסקת הנשימה (הגדרה זו מקובלת גם בהלכה היהודית). בעבר נהגו להצמיד נוצה או חפץ קל אחר לפיו או לאפו של הגוסס כדי לבדוק אם הוא עדיין נושם. כמו כן עקבו אחרי תנועות בית החזה, שמעידות על נשימה (קביעת מוות כזו תלויה מאוד במיומנותו של הצופה ובשיקול דעתו). כיום מקובל להשתמש במכונות הנשמה במקרי חירום, כך שגם המבחן הזה כבר אינו רלוונטי – במצב כזה תנועת האוויר ותנועת בית החזה מושפעות מפעולת המכונה, ואינן מעידות בהכרח על חיוניותו של האדם.

קיימות היום ברפואה שתי הגדרות מקובלות למוות. הראשונה, היא הפסקה בלתי-הפיכה של פעולת הלב והריאות. ההגדרה השנייה מכונה "מוות מוחי". זהו מצב שבו אין כל עדות לפעילות של המוח, והוא נחשב למצב קריטי ובלתי הפיך. כדי לקבוע "מוות מוחי" משתמשים ברישום של גלי מוח, או בבדיקה של מידת הנזק שנגרם לגזע המוח, שהוא החלק במוח שאחראי לפעולות בסיסיות כגון נשימה. בדיקות קיימות לצורך זה: בדיקת גירויים קוליים (ABR) שמבוססת על גירוי קולי ובדיקת התגובה של עצב השמיעה וגזע המוח לגירוי באמצעות אלקטרודות. בדיקת תחושות עצביות (SEP) שבה מגרים את העצבים התחושתיים בכף היד ורושמים את התגובה המוחית לכך.

איבריו של אדם שמת מוות מוחי עשויים להיות בריאים וחיוניים זמן-מה אחרי מותו, בייחוד אם הוא מחובר למכונת הנשמה. במצב כזה מבקשים לעיתים קרובות ממשפחתו של הנפטר לתרום את איבריו להשתלה. אם ניתנת הסכמה כזו, קוצרים את האיברים שלא ניזוקו, ושעדיין מראים סימני חיים, מגופו, ומשתילים אותם בגופם של אנשים בעלי איברים פגועים, כדי להציל את חייהם.

רוב היצורים החיים, ובייחוד היצורים הרב-תאיים, מתים גם אם לא נפגעו ולא חלו במהלך חייהם. בני-אדם כמו כל היונקים, מזדקנים בהדרגה ומתים. במהלך המאה ה-20 עלתה תוחלת החיים של בני-אדם במידה רבה. עם זאת כיום, רק בני-אדם מעטים מצליחים להתקרב לגיל 100 שנה, ומעטים עוד יותר מצליחים לעבור אותו. אחדים בלבד הצליחו לעבור את גיל 120 שנה ואין הוכחות חד-משמעיות לאדם שעבר את גיל 125‏. ההכרח שבמוות וחוסר האפשרות להימנע ממנו, עוררו תהיות ושאלות כמעט בכל התרבויות האנושיות.

הסיבות למוות

ערך מורחב – סיבת מוות

מוות יכול להיגרם במספר נסיבות:

• מוות טבעי: על אף שכל מוות הוא "טבעי" נעשה שימוש בביטוי ככינוי למוות שמקורו בגורמים שאינם תוצאה של פעילות אנושית ישירה. כך למשל זקנה ומחלות ייחשבו "מוות טבעי" והמתה, התאבדות או תאונה אינן "מוות טבעי". בסטטיסטיקות רשמיות נהוג לכנות זאת "מוות מסיבות חיצוניות".
• התאבדות: מוות הנובע מפעולה מכוונת של האדם להמתת עצמו.
• מוות בתאונה: מוות הנובע מתאונה, כזו שהקורבן אחראי לה, או כזו שנגרמה על ידי אחר.
• הוצאה להורג: המתתו של אדם בעקבות החלטה של רשות שלטונית על עונש מוות.
• רצח: המתתו של אדם בכוונת זדון לגרום למותו.
• הריגה: המתה או גרימה למותו של אדם תוך ניסיון לפגוע בו אך ללא כוונה להמיתו.
• גרימת מוות ברשלנות: המתה של אדם ללא כוונת זדון לגרום למותו תוך עשיית מעשה מסוכן או העלול לגרום מוות.
• נפילה בקרב.
• ניתוק מהמכשירים: הפסקת חייו של חולה סופני אשר מוחזק בחיים רק באמצעות מכשור רפואי על ידי ניתוקו ממנו.
• הרדמה: זריקה שניתנת לבעלי חיים, בדרך כלל בגיל מתקדם, אשר סובלים ממצב קשה ומכילה כמות גדולה וקטלנית של סם הרדמה במטרה למנוע מהם להמשיך לסבול.

מוות עשוי להיות תוצאה של מחלה, חבלה, הרעלה וכיוצא באלה. אלו עלולות לגרום נזק בלתי הפיך לרקמות ולאיברים, ובכך לערער את האיזון הפנימי שמאפשר חיוניות. אולם כל בעלי החיים, ובפרט בעלי החיים הרב-תאיים מתים בסופו של דבר, גם אם לא סבלו מאירועים מסוכנים במיוחד. יתרה מזאת, לכל מין של בעל חיים יש תוחלת חיים האופיינית לו. בני אדם, למשל, לא עוברים בדרך כלל את גיל 100 שנים, גם כשהם בריאים וחיים בסביבה בטוחה. אצל בני אדם כמו גם אצל רוב היונקים, אפשר להבחין בתהליך איטי והדרגתי של הידרדרות במידת החיוניות של הגוף, המסתיים לבסוף במוות. הסיבות למוות נחקרות כיום, אם כי הממצאים עדיין אינם חד-משמעיים. יש כמה תאוריות לסיבות המוות. תאוריה אחת גורסת שמוות נגרם מסיבות גנטיות, כלומר הגנום האנושי מכיל מעין מנגנון השמדה עצמית אחרי מספר קצוב של שנים. תאוריה אחרת גורסת שישנו מספר מוגבל להתחלקות התאים עד שהם מגיעים לסוף חייהם (ראו טלומר). אולם ישנה הסכמה כללית בעולם הרפואה שהוכחה במחקרים רבים שתזונה נבונה ושמירה על כושר גופני מאריכים את תוחלת החיים.

במדינות העולם השלישי, בעקבות תנאים סניטריים ירודים וחוסר בטכנולוגיה רפואית, מוות ממחלה זיהומית נפוץ הרבה יותר מבמדינות המערב. מנגד, חלק מגורמי המוות בעולם המערבי כמעט ואינם קיימים או קיימים במידה מועטה הרבה יותר במדינות עניות, בעיקר מחלות הנובעות ממזון לא בריא ועתיר שומן וכולסטרול, שנפוץ פחות בעולם השלישי (לדוגמה התקפי לב ומחלות לב) או בעיות ומחלות הנובעות מזיהום אוויר כתוצאה מתיעוש (לדוגמה אסתמה, מחלות ריאה וכדומה). בטבלה הבאה מובאת השוואה בין גורמי המוות הנפוצים ביותר בעולם המערבי לבין גורמי המוות הנפוצים ביותר בעולם השלישי, לפי סדר שכיחותם (מספר המתים מתייחס לשנת 2001):

סיבות המוות במדינות העולם השלישי	מספר מתים	סיבות המוות במדינות המערב	מספר מתים
איידס	2,678,000	מחלות לב איסכמיות	3,512,000
דלקות בדרכי הנשימה התחתונות	2,643,000	מחלות בכלי הדם המוחיים	3,346,000
מחלות לב איסכמיות	2,484,000	מחלות ריאה חסימתיות כרוניות	1,829,000
מחלות שלשוליות	1,793,000	דלקות בדרכי הנשימה התחתונות	1,180,000
מחלות בכלי הדם המוחיים	1,381,000	סרטן ריאות/קנה הנשימה/סימפונה	938,000
מחלות ילדות	1,217,000	תאונות דרכים	669,000
מלריה	1,103,000	סרטן הקיבה	657,000
שחפת	1,021,000	מחלות לב הקשורות ללחץ דם גבוה	635,000
מחלות ריאה חסימתיות כרוניות	748,000	שחפת	571,000
חצבת	674,000	התאבדות	499,000

הסיבות למוות בישראל

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2014 היו הסיבות למוות בישראל לפי הסדר הבא:

סיבת המוות	אחוז מתוך הסך הכול
סרטן	25.9
מחלות לב	14.9
סוכרת	5.6
מחלות מערכת הנשימה	5.6
שבץ מוחי	5.6
סיבות חיצוניות: תאונות, התאבדות, רצח וכדומה	4.2
מחלות כליה	3.7
דלקת ריאות	2.4
יתר לחץ דם	2.1
כל שאר המחלות	24.5

הטיפול בגופת המת

ערכים מורחבים – הלוויה, קבורה, קבורה (יהדות), בית קברות, טהרת המת, שריפת גופות, רקבון גופה

הטיפול בגופתו של אדם שמת משתנה בחברות אנושיות שונות. הטיפול הנפוץ הוא קבורה באדמה או שרפה. בדתות האברהמיות מקובלת יותר קבורה, בעוד שבדתות המזרח (למשל: הינדואיזם) מקובלת שרפת הגופה. בכל מקרה, הטיפול בגופה מלווה בטקס שנקרא הלוויה, ואשר נועד לחלוק כבוד אחרון למת, לפרסם ברבים את דבר מותו של האדם, לאפשר לקרוביו להיפרד ממנו, ולעודד אנשים בקהילתו של האיש להשתתף באבל על מותו, ולנחם את קרוביו. בדתות רבות, שבהן מקובלת השקפה דואליסטית, מאמינים כי הטקס הכרחי לשם הפרדת נפשו של האדם מגופו בצורה מושלמת, וכדי להבטיח כי הנפש לא תתייסר.

ביהדות ובאסלאם מקובל לרחוץ את גופת הנפטר בתהליך המכונה 'טהרה', לעטוף אותה בתכריכים, ולקבור אותה באדמה בטקס שכולל תפילות מיוחדות וביטויי אבל של קרובי הנפטר כגון קריעת הבגדים וחליצת הנעליים. בקהילות נוצריות מקובל להניח את גופת המנוח בארון ולפעמים מציבים את הארון בכנסייה ומאפשרים לבני הקהילה לעבור על פניו ולהיפרד מהמנוח.

על מצבות שנבנות על גבי קברים של יהודים מקובל לרשום את שם האדם שמת, מספר פרטים על-אודותיו, את תאריך מותו (כדי להציג בפומבי את יום-השנה לזכרו), וכן את ראשי התיבות: תנצב"ה, שמשמעם: "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים". כמו כן נהוג לרשום את ראשי התיבות פ"נ, שמשמעם: "פה נטמן", בראש המצבה שעל הקבר. על קברים של נוצרים נוהגים להציב צלב, או לשרטט צלב על-גבי המצבה, זכר לאופן שבו ישו מת. בקהילות דתיות מסוימות מתירים להסיר את המצבה אחרי תקופה של כמה עשרות שנים כדי להשתמש בשטח לקבורת מתים אחרים, או כדי לעשות שימוש אחר בשטח. מנהג זה היה מקובל אצל יהודים עד תקופת המשנה, שאף מתייחסת למנהג, אך כיום אינו מקובל. באנגלית מקובל לציין על-גבי מצבות את הביטוי Rest In Peace (בראשי-תיבות: RIP) שפירושו: "נוח בשלום" (ביטוי זה בדרך כלל מתורגם כ"נח על משכבו בשלום"). בערבית מקובל לציין אחרי שמו של אדם שמת את הביטוי: الله يرحمه (או: رحمه الله) "אללה ירחמו" שמשמעו: "האל ירחם עליו". ביטויים דומים אחרים בערבית הם: المغفور له שפירושו: "האדם שנסלחו חטאיו" (הד לאמונה שהאדם נשפט על מעשיו אחרי מותו), طيّب الله ثراءه – ייטיב האל את אדמתו (האדמה שבה נקבר).

המוות בתרבות ובאמונה

השטן חוטף נשמה, פרט מתוך ציור הקיר "צעדת המוות" מאת בואונמיקו בופלמקו

בתנ"ך, בספר בראשית, מתואר החטא של האכילה מעץ הדעת כמעשה שהביא את המוות על האנושות וכתוצאה ממנו גורשו אדם וחוה מגן עדן, תהליך שהביא את בני אדם להיוולד בעצב, לחיות בקושי ולמות. ועם זאת מסופר במקרא על חנוך ש"לקח אותו האלהים" ועל אליהו הנביא, שעל פי המסופר עלה לשמים בעודו בחיים.

ביהדות

ביהדות המוות נחשב לתוצאה של חטא אדם הראשון, כאשר על יחידי סגולה שלא חטאו נכתב בתלמוד שהם "מתו בעטיו של נחש" - בשל חטא אדם הראשון שבעקבותיו נגזרה מיתה על כלל המין האנושי. כשהאל גירש את אדם וחוה מגן עדן ופירט להם את עונשם, הוא אמר לאדם: "כי עפר אתה – ואל עפר תשוב", ואין מכך מנוס. תפיסות דומות מקובלות גם בדתות המונותאיסטיות האחרות, האסלאם, הנצרות וזרמים הקשורים בהן. עוד מובא בתלמוד שלאחר מותו של האדם מתכפר לו החטא הקדום, וכי אדם יזכה לקום לתחייה ביום תחיית המתים אם עשה מעשים טובים בימי חייו. חזון העצמות היבשות בספר יחזקאל מתאר קימה של בני אדם לתחייה, ומשמש לפעמים בסיס לאמונה בתחיית המתים, לצד פירושו המטפורי, כביטוי לשחרור עם ישראל מגלות בבל.

ההשקפה שעל-פיה יש לקבל את המוות בהשלמה, כגזרה מאת האל שאין להרהר אחריה, באה לשיאה בתנ"ך בספר איוב. איוב מקבל את מותם הבלתי-צפוי של קרוביו בלי תרעומת. איוב אינו חוקר אם המוות נגזר על קרוביו בשל חטאיהם או חטאיו שלו עצמו, ושאלת החיים לאחר המוות או תחיית המתים כלל אינה עולה. חלק מביטויי האבל המוכרים היום ביהדות מתוארים בספר איוב, ובו גם מופיעה האמרה שנוהגים לומר בעת הבשורה על מותו של אדם קרוב: "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך". על-פי ההלכה מחויבים קרוביו של המנוח לברך את האל אף בשעתם הקשה ולומר: "ברוך דיין אמת". במגילת קהלת מופיע רמז או תהייה בנוגע לקיומם של החיים שלאחר המוות:

הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר. מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ.

— קהלת, פרק ג, פסוקים כ-כ"א

היהדות רואה רצח כעברה חמורה במיוחד, וכך גם התאבדות. עם זאת, בתי הדין המוסמכים לכך מצווים להמית עבריינים באחת מארבע מיתות בית דין, בתלות בעברה שעברו. ההלכה מתנה הליך זה בתנאים פרוצדורליים מחמירים ובהרכב של 23 דיינים סמוכים, שלפי עדותם של חכמים הפכו את החיוב בדיני נפשות כעניין נדיר. יציאת הסנהדרין מלשכת הגזית, ובהמשך ביטול הסמיכה, הפסיקו את יישום עונש המוות בהלכה.

לפי ההלכה חובה לקבור את המת, ואסור ליהנות מגופו של הנפטר או מתכריכיו.

במיתוסים של המזרח הקדום

בכתבי אוגרית מופיעים מיתוסים על אודות האל מוֹת. בפנתאון האלים האוגריתי והכנעני, מות הוא בנו של אל, ראש האלים, ואחיו של בעל (אל הגשם והפריון), ים (אל הים) וענת (אלת המלחמה). במיתולוגיה האוגריתית, מות ובעל נמצאים בעימות תמידי, ולפי חוקרים מודרניים, זהו ההסבר המיתולוגי לחילופי העונות – עונת גשמים פורה, שבה השליטה נתונה לבעל, לעומת עונה צחיחה, שבה בעל נאלץ לרדת לעולם המתים, ממלכתו של מות, עד שענת אחותו מגיעה כדי להילחם במות ולשחרר את בעל.

במיתוסים השומריים-בבליים מתואר מותו של אדם כירידה לשאול. השאול הוא עולם אחר הנשלט בידי אלים אחרים וכפוף לחוקים מיוחדים. הירידה לשאול מתוארת כעונש או כחוויה לא-נעימה. גם בשאול יש דרגות שונות של סבל, וקיימת אמונה כי קרוביו של המת, בפרט בניו, יכולים להקל על סבלו בשאול באמצעות טיפול בקברו וקיום טקסים לזכרו. לפי המיתוסים השומריים-בבליים יכולים האלים להעניק לאדם חיי נצח באמצעות הפיכתו לאל. בפרט חוזר בגרסאות שונות מיתוס על-אודות אדם שהצליח לעבור בשלום מבול שהביאו האלים על הארץ, בזכות אזהרה שמסר לו אחד האלים. לאחר ששרד, הופך אותו אדם לאל וזוכה לחיי נצח. מיתוס זה משולב גם באפוס עלילות גילגמש, שם מכונה האדם שזכה לחיי נצח אוּתְנפּישתים. יש הטוענים כי הסיפור הזה שימש השראה לסיפור נח והמבול בספר בראשית, אולם בתנ"ך מסופר כי נֹח אומנם זכה להאריך ימים, אבל מת לבסוף.

האפוס השומרי-בבלי עלילות גילגמש עוסק ברובו בשאלת ההתמודדות עם המוות. הוא מספר את סיפורו של המלך גילגמש שיצא לחפש את חיי-הנצח, לאחר שראה את מותו של ידידו הטוב אנכּידוּ והחל לחשוש לגורלו שלו. הוא פוגש את אוּתְנפּישתים, האדם היחיד שזכה לחיי נצח, לאחר ששרד במבול שהביאו האלים על הארץ. אותנפישתים מבהיר לגילגמש כי המקרה שלו היה חד-פעמי, וכי האלים לא ייתנו לאדם נוסף לזכות בחיי נצח. כדי שלא ישוב בידיים ריקות, נותן אותנפישתים לגילגמש צמח שאמור להשיב לו את עלומיו עד יום מותו, אולם כאשר מניח גילגמש את הצמח מידיו, מגיע נחש ואוכל את הצמח. לפיכך, נאלץ גילגמש להשלים עם הזקנה ועם המוות.

הפרדה בין גוף לנפש

גישה אחרת מפרידה בין חיי הגוף לחיי הנפש. גישה זו מכונה דואליזם, והיא גורסת כי הגוף אומנם מת ומתכלה, אך הנפש, שגרה בתוך הגוף כמו שאדם גר בביתו, מוסיפה להתקיים גם אחרי מות הגוף. גישה זו קרובה לאמונה בחיים לאחר המוות. רעיונות ברוח זו אפשר למצוא אצל הפילוסוף היווני אפלטון, וכמו כן בספרות חז"ל ובתאולוגיה הנוצרית. בנצרות וביהדות קיימת אמונה כי נפשו של האדם, ששורדת אחרי מות גופו, מגיעה אל גן עדן שממנו גורש אדם הראשון. יש המאמינים כי נשמתו של אדם צדיק מגיעה לגן עדן בעוד נשמתו של אדם חוטא מגיעה לגיהנום שם היא נענשת.

גלגול נשמות

ערך מורחב – גלגול נשמות

במספר דתות, כגון הינדואיזם ובודהיזם במזרח הרחוק וגם בדת הדרוזית במזרח התיכון מאמינים כי נשמתו של האדם עוזבת את גופו עם מותו ומתגלגלת אל גוף חי אחר, של אדם ולפעמים גם של בעל חיים. אמונה זו המכונה גלגול נשמות ניתן למצוא גם בקרב חלק מספרות הקבלה היהודית, אם כי לא כל המקובלים מסכימים על עמדה זו.

האנשה של המוות

ערך מורחב – האנשה של המוות

תופעת המוות הייתה קשה לעיכול עבור האנושות. אחת הדרכים להתמודד איתה, מלבד הדת והאמונה בעולם הבא, היא האנשה של המוות. ההאנשה הפופולרית בתרבות המערבית היא תיאור המוות כשלד עם חרמש הלוקח את הנשמה של אדם שמת.

בתרבויות וביצירות ספרותיות לא מעטות, המוות מתואר או מיוצג על ידי דמות אנושית או דמוית-אדם המבצעת את עבודת ההפרדה בין הנשמה לגוף. צורת הייצוג משתנה מתרבות לתרבות.

במיתולוגיה היהודית הייצוג האנושי של המוות מופקד בידי מלאך, ונהוג לייחס את תפקיד מלאך המוות לעזריאל או לסמאל.

בימי הביניים התפתח הייצוג של המוות כשלד האוחז בחרמש. ייצוג זה התפתח מציורי "ריקוד המוות" של שלדים רוקדים, שנהיו נפוצים בעקבות מגפת המוות השחור (הדבר) שהרגה שליש מאוכלוסיית אירופה בתחילת המאה ה-14. מאוחר יותר נוספו לייצוג זה גם ברדס הנזירים השחור והשימוש בחרמש על מנת להפריד בין הנשמה לגוף. האנשה זו של המוות ידועה גם בשם The Grim Reaper.

ייצוג זה הוא שהתקבע באמנות ובתרבות הפופולרית ואף צוטט לא מעט בסרטי קולנוע. הסרט "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן, המתאר את מסעו של אביר שחזר ממסעי הצלב לאירופה של המוות השחור (מגפת הדבר), חיזק את ההאנשה הזו של המוות ואף המציא את התמונה הקלאסית של אביר המשחק שחמט נגד המוות על חייו. דמות זו של המוות שימשה אחר כך מודל לחיקוי ופרודיה בסרטי קולנוע הוליוודים. בספרות בולטת דמותו של מוות, מלאך המוות של עולם הדיסק, פרודיה אוהדת על ייצוגו של מוות בתרבות הפופולרית, המציגה אותו כישות אתנומורפית המגלה סקרנות וחיבה כלפי בני האדם ורואה בתפקידו שירות חשוב לציבור.

המוות בשפה העברית

ערך מורחב – המוות בשפה העברית

המילה הבסיסית לתיאור מותו של אדם היא "מת", אך נוצרו לה תחליפים רבים, מעודנים יותר, שבהם המוות רק נרמז, ובהם נפטר, הלך לבית עולמו, הלך לעולמו, נאסף אל אבותיו, שכב עם אבותיו, נאסף אל עמיו, נפח את נשמתו, הוציא את נשמתו, הלך בדרך כל חי, הלך בדרך כל בשר, הלך בדרך כל הארץ, הוציא את ימיו, שבק חיים לכל חי, יצא לחופשי, החזיר נשמתו לבורא, נקרא לישיבה של מעלה.

לאחר שמו של אדם שנפטר נהוג להוסיף את הביטוי "זיכרונו לברכה" או "זכרו לברכה", ובראשי תיבות ז"ל. לשמות רבנים או מכובדים אחרים שמתו נהוג להוסיף "זכר צדיק לברכה" – זצ"ל, וביתר הידור – "זכר צדיק וקדוש לברכה" (זצוק"ל), "זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא" (זצוקללה"ה) או "זכותו יגן עלינו אמן" (זיע"א).

ביטויים אחרים שמקובל להוסיף לשמם של אנשים שמתו: "עליו השלום" (ע"ה), "מנוחתו עדן" (או: "נוּחוֹ עדן"), "ינוח בשלום על משכבו". אם המנוח המדובר נרצח בשל יהדותו או בהגנה על עמו, נהוג לאמר "השם ייקום דמו" (הי"ד).

לשמותיהם של צוררים או רשעים מפורסמים שמתו נהוג להוסיף את הביטוי "ימח שמו" (ימ"ש) או "ימח שמו וזכרו". יש המעדיפים "שם רשעים ירקב" (שר"י), הנדיר יותר. הקיסר הרומי אדריאנוס אף זכה לכינוי "שחיק טמיא" (יישחקו עצמותיו).

כאשר מאזכרים ברצף שמות של מספר אנשים, שאחדים מהם מתו ואחדים עודם בחיים, נוהגים להציב לאחר שמות החיים את ראשי התיבות "יבדל"א" או "תבדל"א", לציון "ייבדל/תיבדל לחיים ארוכים, אמן". או "להבחל"ח" = להבדיל בין חיים לחיים, כלומר בין החיים לחיי עולם הבא לבין החיים בעולם הזה.

הנצחת המת

ערך מורחב – הנצחה

הנצחה נועדה לשמר את זכרו של המת. ההנצחה יכולה להיעשות במגוון של דרכים, ביניהם, הקמת מצבות, אנדרטאות, לוחית זיכרון, פסלים, ספרי זיכרון, שירים, יצירות ספרותיות וכיום גם אתרי אינטרנט שמטרתם הנצחה. דרכי הנצחה אחרות קשורים בטקסים ובימי זיכרון שנועדו להזכיר את המת.

הדת היהודית מאמינה בהישארות הנפש, וכן במשפט לאחר המוות, בו אדם נידון על מעשיו וזוכה לגמול או לעונש. בהתאם לאמונה זו יש באפשרותן של פעולות של אנשים חיים לשפר את מצבו של אדם לאחר מותו ב"עולם הבא". לפיכך פעולות ההנצחה בדת היהודית מיועדות גם להטבה עם נשמתו של הנפטר לאחר מותו. פעולות אלו מכונות במסורת היהודית בשם "עילוי נשמה".

לקריאה נוספת

• גיריראג' סוואמי, המבחן האחרון - למות בתודעה רוחנית, הוצאת לפיד הידע, 2015
• סוגיאל ריפונצ'ה ספר המתים והחיים הטיבטי, הוצאת גל, 1996
• אביחי שמידט, אל תעזו למות לא מוכנים, הוצאת אוריון, 2016
• דרור בורשטיין, הנזיר הבודהיסטי שניסח במילים פשוטות את התובנה המערערת מכולן, באתר הארץ, 9 בפברואר 2022

קישורים חיצוניים

• סוף החיים, באתר כל זכות
• פרק בנושא טכנולוגיה ומוות בפודקאסט "עושים היסטוריה" של רן לוי
• בנימין מינץ, ‏ספר ההסתלקות, באתר "דעת"
• רותם שטרקמן ורוני לינדר, מירב גרי מלווה אנשים לפני מותם. ולסיפורים שלה אי אפשר להישאר אדישים, באתר TheMarker‏, 10 בפברואר 2017
• הרצאה של אהרון דיטשר - האם לדבר עם הילדים על מוות
• איך מסבירים לילדים על מוות? מאמר באתר "את זה"
• מבוא למוות | חווה יבלונקה, חיים ומוות במערכות החיים בעולמנו, חלק א' | חלק ב' | דוד עילם, יחסם של בעלי החיים למוות | אבינועם רכס, המוות אצל בני האדם, חלק א' | חלק ב' | עוזי בן צבי, המצאת המוות | גל ונטורה, ייצוגי המוות באמנות החזותית | חן קוגל, התהליכים שעובר הגוף לאחר המוות, חלק א' | חלק ב' | דניאל נווה, תפיסת המוות בחברות מסורתיות | ערן רולניק, המוות החבוי בנפשנו | רון מרגולין, מקומו של המוות בדת היהודית | אסא כשר, הפילוסופיה של המוות | הרצאות באתר האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, מרץ-יולי 2017
• טטיאנה נעמי טמל, מותם של אחרים, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, ינואר 2024
• קביעת רגע המוות(הקישור אינו פעיל, 10.1.2024), מאמרים באתר של מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה
• מוות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מוות, דף שער בספרייה הלאומית