פח'רי נשאשיבי
.jpg) | |
| פח'רי נשאשיבי, 1932 | |
| לידה |
1899 ירושלים, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
9 בנובמבר 1941 (בגיל 42 בערך) |
  | |
פח'רי א-נשאשיבי (בערבית: فخري النشاشيبي; 1899 – 9 בנובמבר 1941) היה מנהיג פוליטי ערבי פלסטיני בתקופת המנדט הבריטי ואישיות בולטת באופוזיציה להנהגה החוסיינית. לדברי יעקב שמעוני, פח'רי היה "הרוח החיה" של משפחת נשאשיבי ו"זרועה המבצעת" של מפלגתה, מפלגת ההגנה הלאומית.[1][2]
פעילותו הגיעה לשיאה בזמן המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, שבתחילתו היה מראשי המסיתים למהומות ובמהלכו עבר להילחם בכנופיות הטרור באמצעות ארגונן של "כנופיות השלום". בשנת 1941 נרצח בבגדאד, ככל הנראה בידי מתנגדיו הפוליטיים.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]1918–1935
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פח'רי נשאשיבי היה בן למשפחת נשאשיבי הירושלמית, ובן אחיו ויד ימינו של ראש המשפחה, ראע'ב נשאשיבי.[3][4][5] הופעת רעיון האחדות של ארץ ישראל עם סוריה עם סיום מלחמת העולם הראשונה, הביא להקמתן ב-1918 של שתי אגודות מתחרות שדגלו בו: "המועדון הספרותי" (אַל-מֻנְתַדַא אַל-אַדַבִּי) ו"המועדון הערבי" ("א-נאדי אל-ערבי"). בלחץ השלטונות הבריטיים, שינתה האגודה הראשונה את מנהיגותה ונבחרה הנהלה חדשה שהורכבה ברובה מבני משפחת נשאשיבי, ובהם פח'רי, שהיה הבולט בארגון עד אביב 1920.[6] הוא היה מזכיר האגודה ועד אז היה בעל עמדה אנטי-בריטית קיצונית, אולם במרץ 1920 הוא מונה לעוזרו של מושל מחוז ירושלים, רונלד סטורס.[7] הוא היה קצין משטרה ושימש גם כשלישו של הנציב העליון, הרברט סמואל. במשך רוב תקופת כהונתו של ראע'ב נשאשיבי כראש עיריית ירושלים, שימש פח'רי סגנו ומזכירו.[1]
פעילות באופוזיציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1923 היה לפח'רי נשאשיבי חלק חשוב בארגון מפלגת האופוזיציה הראשונה, "המפלגה הלאומית הערבית הפלסטינית". במהלך תהליך הארגון, הוא אף פנה אל חיים מרגליות קלווריסקי, ראש המחלקה הערבית של ההנהלה הציונית בירושלים, בבקשה לתמיכה כספית להקמת מועדוני המפלגה, אולם זו לא ניתנה.[8]
ביום פרוץ פרעות תרפ"ט, ב-23 באוגוסט 1929, נהרו המוני המתפללים בסיום תפילת יום שישי אל מחוץ לעיר העתיקה בירושלים, כשהם חמושים במוטות ובמקלות. נשאשיבי, שהיה מראשי המתנגדים למופתי של ירושלים ונשיא המועצה המוסלמית העליונה, חג' אמין אל-חוסייני, עמד עם אישים נוספים בשער יפו וניסה למנוע מההמונים לתקוף, אולם ללא הועיל.[9]
באוקטובר 1930 פורסם הספר הלבן של פאספילד, בו הודיעה הממשלה על כוונתה לכונן מועצה מחוקקת לתושבי ארץ ישראל. הנשאשיבים תמכו ברעיון ומספר חודשים לאחר פרסום ההצהרה, עסקו ראע'ב ופח'רי בתעמולה למען בחירתם למועצה העתידית, אולם זו לא קמה.[10] בינואר 1931 פתחו תומכיו של אמין אל-חוסייני בהתקפה על האופוזיציה, שבהמשך אותה שנה כוונה גם נגד פח'רי נשאשיבי באופן אישי, שהואשם על ידם כשותף למכירת אדמות ואדי אל-קבאני ליהודים. נשאשיבי הכחיש את ההאשמות, אולם חילופי ההאשמות נמשכו. בחודשים אוקטובר-דצמבר אותה שנה, בזמן ההכנות לוועידה הכל-אסלאמית שכינס אל-חוסייני, ניהלה האופוזיציה מסע חריף נגדו, ואישים בולטים בה, ובהם נשאשיבי, ערכו פגישות ברחבי הארץ והשמיעו בהן את האשמותיהם. במסע זה העבירה האופוזיציה אל צדה את רוב המנהיגים הכפריים החשובים.[11] בכנס ארצי שכינס הוועד הפועל הערבי ביפו ב-20 במרץ 1933, תמך נשאשיבי בהצעת מפלגת אל-איסתקלאל בזכות אי-שיתוף פעולה עם הממשלה, וזאת כדי להביא להתפטרות עובדי הציבור הערבים, ובהם גם נשיא המועצה המוסלמית העליונה, אמין אל-חוסייני.[12] הוא אף הציע בכנס לקרוא לאוכלוסייה הערבית שלא לשלם את מס המעשׂר המוטל על החקלאים ואת מס הרכוש העירוני, וזאת על פי העיקרון של "אין מיסוי ללא ייצוג".[13] אולם הרוב בכנס סירב לאמץ את רעיון ההתפטרות.[12]
מנהיג פועלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לדברי יעקב שמעוני, נשאשיבי היה "איש רב־פעלים". הוא עסק בארגון תנועות פוליטיות, בארגון מסחרי וכלכלי ובהקמת תנועת פועלים.[1] לדבריו, נשאשיבי היה "מנהיג פועלים" מסוגם של אותם עסקנים ערבים שהשתמשו בארגון פועלים כ"קרש קפיצה" למנהיגות.[14] בסתיו 1934 החריף מאוד המאבק בין הפועלים היהודים והערבים, ולקראת סוף אותה שנה, כחלק ממאמצי הנשאשיבים להתאושש מתבוסתם בבחירות לעיריית ירושלים, החל פח'רי נשאשיבי לארגן אגודות מקצועיות של פועלים ערבים ולהציב משמרות מטעמם כנגד משמרות "העבודה העברית".[15] באוגוסט אותה שנה, ניסה נשאשיבי לגבש בסיס יציב לאופוזיציה בקרב הפועלים, לקראת הבחירות לראשות העיריות בספטמבר. בנובמבר חידש את מאמציו בקרב הפועלים, וארגן משמרות פועלים ערבים בחיפה כנגד משמרות הפועלים היהודים שנאבקו למען "עבודה עברית". ביפו ניסה לארגן את פועלי הנמל ואורזי פרי ההדר הערבים באגודות מקצועיות, שאמורות היו להתחרות בסניף המקומי של אגודת הפועלים הערבית הפלסטינית, שהוקמה על ידי החוסיינים, ובהסתדרות העובדים הכללית, שהקימה בעיר סניף של "ברית פועלי ארץ ישראל", ארגון הפועלים הערבים של ההסתדרות.[16] ב-1935 החל נשאשיבי לפעול באגודת הפועלים הערבית הפלסטינית ביפו. בין האגודות ביפו ובחיפה, שהתנהלו באופן נפרד, התחולל מאבק מפלגתי בין חוגי החוסיינים והנשאשיבים, שאף גבר כאשר ניסה פח'רי נשאשיבי להרחיב את השפעתו גם על האגודה בחיפה.[17]
במרד הערבי הגדול 1936–1939
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסתה למהומות ותמיכה בחלוקה 1936–1937
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילתו של המרד הערבי הגדול ב-1936, היה נשאשיבי מן המסיתים הראשיים למהומות.[1] באפריל אותה שנה היה המסית הראשי ביפו[18] וככל הנראה היה האחראי על ההתפרצות האלימה בעיר ב-19 באפריל.[2] בתגובה לרישיון שנתנה הממשלה ליהודים ב-15 במאי להקים מזח בחוף תל אביב, הוא הסית את הסוורים הערבים בנמל יפו נגד הצבא והמשטרה באומרו להם: "תקופת השביתה כבר חלפה. כל מי שיכול לשאת משהו בידיו, חייב לצאת לשדה־הקרב". בסוף אותו חודש אסרה הממשלה כ-60 מנהיגים, רובם מהחוגים הרדיקליים, והגלתה אותם למקומות שונים בארץ. בין הגולים, שזכו לתהילה בציבור, היה גם נשאשיבי, שלפני צאתו לגלות פרסם ב-7 ביוני כרוז פרידה בניסוח לאומי. תגובת האוכלוסייה העירונית להגליות הייתה חריפה, וביפו הותקפו בנייני השלטונות, חיילים ושוטרים ביריות ופצצות.[19]
באביב וקיץ 1937 התחדשו מעשי הטרור, בעיקר נגד ערבים מתונים שנחשדו בתמיכה בתוכנית החלוקה שנידונה בוועדת פיל.[20] ערב פרסום המלצות הוועדה, הואשם פח'רי נשאשיבי על ידי מעצבי דעת הקהל הפלסטינית ב"בגידה בעניין הלאומי", ב"הליכה עם בריטניה והתנועה הציונית" וב"סטייה מאחדות השורה הלאומית".[21] בעקבות פרסום המלצת החלוקה, נתחדש המרד, אולם בניגוד לשנת 1936, לא לקחו בו הפעם אנשי האופוזיציה הנשאשיבית חלק, וגם פח'רי, שהמשיך לתמוך בחלוקה, התרחק ממנו. בתגובה ליחס העוין של הנשאשיבים כלפיהם, הגבירו המורדים את פעולות הטרור נגדם.[20] בסוף יוני 1937 נעשה ניסיון לרצוח את פח'רי נשאשיבי,[22] ככל הנראה על ידי תומכי אמין אל-חוסייני.[23] עקב ההתנקשות, פרשה בתחילת יולי מפלגת ההגנה הלאומית הנשאשיבית מהוועד הערבי העליון.[24] על רקע הצעת החלוקה של ועדת פיל, החלה המפלגה להתפורר. בתחילה קיבלה המפלגה את עקרון החלוקה, אולם לאחר מכן גינתה את התוכנית המוצעת. אף על פי כן, נשאר פח'רי נשאשיבי נאמן לעקרון ואף ניסה להחליף את דודו, ראע'ב, כראש המפלגה, בראש עיריית שכם הפופולרי, שגם הוא המשיך לתמוך בחלוקה.[25]
ארגון "חבורות השלום" 1938–1939
[עריכת קוד מקור | עריכה]_sheet_prepared_by_Fakhri_Nashashibi_who_is_seen_in_the_picture_with_his_back_to_the_camera_LOC_matpc.18911.jpg)
במהלך שנת 1938, עשו ראע'ב ופח'רי נשאשיבי מאמצים להתגונן ולהילחם בטרוריסטים. ב-12 ביולי ערך פח'רי בביתו בירושלים פגישה בהשתתפות נכבדים מכפרי הסביבה. הוא הפציר בהם שלא להיכנע למורדים ועודד אותם להקים חבורה מזוינת שתילחם ב"טרוריסטים של המופתי". הם הוציאו את הצעתו לפועל, אך היו לכך תוצאות: כעבור חודש נשלחה לכמה מן הכפרים הללו "יחידת עונשין" מטעם אחד ממפקדי המורדים. כפריי סביבת ירושלים התארגנו להגנתם, ובאמצע ספטמבר ארגן נשאשיבי חבורות נוספות כאלו באזור רמאללה, שהחלו להילחם במורדים.[26] הנשאשיבים עשו מאמצים רבים להרחיב את חוג הלוחמים במורדים וניסו להעביר לצדם את אחד ממפקדיהם. עוד בתחילת מרץ 1938 נפגש פח'רי נשאשיבי בביירות עם פח'רי עבד אל-האדי, שהיה המפקד הראשי של כנופיות הטרור בתחילת המהומות, והציע לו להצטרף אל שורות האופוזיציה.[27] באוקטובר-נובמבר אותה שנה, החל נשאשיבי לארגן את "כנופיות השלום", שעסקו בטרור נגדי ובביעור הכנופיות הערביות תוך שיתוף עם הצבא הבריטי. המפקד הצבאי של "כנופיות השלום" היה עבד אל-האדי.[1][18][28]
נשאשיבי פעל באזור ירושלים–חברון, ופרסם כרוזים נגד אמין אל-חוסייני. הבולט מבין גילויי הדעת שפרסם, היה פמפלט בשם "קול מקברי פלסטין, עושק הערבי בידי אחיו הערבי",[29] שבו תקף את המופתי בחריפות ומנה את פשעיו. עארף עבד אל-ראזק, מפקד המורדים באזור טולכרם, הוציא על נשאשיבי פסק-דין מוות, אולם זה המשיך לקרוא לכפריים להצטרף ל"חבורות השלום". לקריאתו נענו גורמים שעד אז תמכו במורדים והצטרף אליו גם מפקד חבורת מורדים במערב הר חברון.[30] נשאשיבי ערך סדרת כינוסים כפריים המוניים,[30] בהם בישר לתושבים כי הממשלה הבריטית תומכת בו. ב-30 בנובמבר 1938 כינס בביתו 25 שייח'ים ומוח'תארים, שייצגו 45 כפרים בהר חברון ובסביבות ירושלים.[31] הכינוס הגדול ביותר נערך ב-18 בדצמבר בכפר יטא, בפני 3,000 כפריים,[30][32] שהביעו את תודתם של תושבי הר חברון לצבא על שהסיר מהם את אימת הטרור הפנימי.[31] בכינוס השתתפו הגנרל ריצ'רד אוקונור, המפקד הצבאי של מחוז ירושלים, והשיח' רשיד שחאדה עראם, מנהיגם של כפריי חברון (משאיח' ג'בל אל-ח'ליל), שנשא בפני המתכנסים נאום שהכין נשאשיבי, שגינה את מסע הטרור של אמין אל-חוסייני ושליחיו.[30]
בעקבות הטרור הנגדי של "כנופיות השלום", כמה מאוהדי הוועד הערבי העליון שפוזר ב-1937, נרצחו או נאלצו לברוח מן הארץ, ואילו הנשאשיבים ואוהדיהם, שנמלטו בעצמם קודם לכן מפחד הטרור של החוסיינים, החלו לשוב לארץ. למרות זאת, נכשל פח'רי נשאשיבי בשכנוע הבריטים שכדאי להם לנהל משא ומתן עם הנשאשיבים. העיתונות הערבית בארץ ישראל ובארצות השכנות סירבה לפרסם את הודעותיו וחיבור שכתב על פשעי החוסיינים כונה על ידה "תזכיר צהוב".[31] ראשי ממשלת המנדט היו נייטרליים והסתייגו מאנשי האופוזיציה. בינואר 1939 הביע הנציב העליון הרולד מקמייקל בפני שר המושבות את הסתייגותו מהדרך בה ארגן נשאשיבי את הכינוס ביטא ובתחילת ספטמבר אותה שנה הביע בפניו את שמחתו על כך שמתחולל תהליך של התפייסות בין הממשלה למחנה הלאומי של הפלסטינים, אך גם את חששו שנשאשיבי ואנשיו עלולים להכשיל את התהליך: "מגמה בריאה זו מופרת, למרבה הצער, על ידי מסע בלתי־אחראי שמנהלת מפלגת ההגנה בראשות פח'רי אל-נשאשיבי. אין ספק שג'נטלמן זה היה לעזר מסוים בכך שעודד מסירת מידע ונשק לשלטונות. אולם היותו נכס בעל ערך בתהליך כינון תנאי שלום הושמה לאל על ידי רצונם של אנשי הפלג הנשאשיבי לחטוף את כל היד לאחר שניתנה להם זרת ולנצל את מעמדם המועדף למטרותיהם האישיות יותר מאשר למען מטרות הממשלה. בזאת הם פגעו בפופולריות שלהם כמנהיגים לאומיים". הממשלה האזרחית לא סייעה ל"חבורות השלום" וכך גם הבולשת של המשטרה, אך בניגוד אליהם, הצבא כן שיתף עמן פעולה.[33]
לאחר המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקראת ועידת השולחן העגול בלונדון, התנגד הוועד הערבי העליון בתוקף להשתתפות הפלג הנשאשיבי בה. בתגובה לכך, ארגן פח'רי מסע תעמולה בארץ, שנועד לאלץ את הוועד והממשלה להסכים לייצוג הפלג שלו, אולם התקפותיו הקשות על המופתי עוררו התנגדות חריפה ואנשי סיעתו, ובהם ראע'ב, נאלצו להסתייג ממנו.[34] בפברואר 1939 נערכה הוועידה ואת הפלסטינים ייצגה משלחת שהורכבה מחוגי החוסיינים בלבד. חוגי האופוזיציה הרכיבו משלחת נפרדת ופח'רי נשאשיבי היה חבר בה.[35] רק לאחר שהחלה הוועידה בעבודתה, הותר לשני נציגי האופוזיציה, ראע'ב נשאשיבי ויעקוב פראג', להצטרף אל המשלחת הפלסטינית, וזאת כדי שהמשלחת הנפרדת לא תזכה למעמד שווה לה. ראע'ב דרש מקום נוסף במשלחת עבור פח'רי, אך נאלץ לוותר על דרישתו, וזאת רק לאחר שהופעל עליו לחץ כבד במהלך דיוני הוועידה.[36]
לאחר המרד הערבי הגדול, החל נשאשיבי לעסוק במסחר. כמו כן, עסק בגיוס ערבים לצבא הבריטי ובמדיניות.[1] אולם גם לאחר שנסתיים המרד, נמשכו במשך מספר שנים רציחות הנקמה.[37] ב-1941 הגיע פח'רי נשאשיבי, מנהיג מתנגדי המופתי, לביקור בבגדאד,[38] ובנובמבר אותה שנה הוא נרצח בעיר על ידי פלסטיני,[39] ככל הנראה בפקודת אמין אל-חוסייני.[40] צעיר ממשפחת נוסייבה נאסר כחשוד ברצח בשליחות מתנגדיו של נשאשיבי.[3][1] באותה שנה בעיראק, הואשם עבד אל-קאדר אל-חוסייני ברצח, אך במהלך המשפט חזרו בהם העדים מעדותם והוא שוחרר וגורש מהמדינה.[38] לאחר הרצח, משפחת נשאשיבי כמעט ולא הייתה פעילה יותר בעניינים פוליטיים.[3]
בתחילת שנות ה-40, ג'וואד נשאשיבי, אחיינו של פח'רי, נישא לאסתר וינר, בת אחותו של ש"י עגנון.[41]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 214.
- ^ 1 2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 297.
- ^ 1 2 3 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 213.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 182.
- ^ לעומת זאת, בספרו של פורת, ממהומות למרידה, עמ' 273: "בן־אחותו" (!) ואילו בעמ' 335: "בן־אחיו".
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 59.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 82–83.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 182.
- ^ הלל כהן, תרפ"ט, עמ' 159–160, 387.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, עמ' 91.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 78.
- ^ 1 2 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 60–61.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 82–83.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 360, הערה 12.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 160.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 85–87.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 365.
- ^ 1 2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 312.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 214.
- ^ 1 2 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 296–297.
- ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 24.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 309.
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 133.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 268.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 272–273.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 298–299.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 299–300.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 435.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 402, הערה 38.
- ^ 1 2 3 4 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 301–302.
- ^ 1 2 3 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 164.
- ^ על פי שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 164: הכינוס ביטא התרחש ב-11 בדצמבר 1938.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 303–304.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 334.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 313–314, הערה 29.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 335.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 306.
- ^ 1 2 יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 41.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 318, הערה 37; עמ' 436.
- ^ ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, עמ' 124.
- ^ שירי לב-ארי, אבא ג'וואד וסבא מוריץ, באתר הארץ, 6 ביולי 2006