מהשורש ק־ד־ח שמשמעו לבעור, כמו בפסוק: ”כִּי־אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי” (דברים לב, כב), בצירוף אל"ף פרוסתטית. את הוראתה הרווחת של המילה (במשמעות כלי נשק) חידש אליעזר בן-יהודה שסלד מהחלופה בזמנו, "קנה רובה", במאמר בעיתונו "הצבי" מיום ו' בטבת תרנ"ז: "השם אשר קראו להכלי הזה לשונות [אירופיות] [...] הוא על שם האבן שקודחים ממנו אש, יען הכלי הזה בראשיתו היה מתלהב בכוח הכאת הכלב על האבן הנזכרה [...] לנו בעברית יש שורש המורה גם על מין אבן כזאת, וגם על התלהבות האש. השורש הזה הוא קדח. והשם הוא אֶקְדָח [...] ועל כן לפי דעתנו וחושנו טוב לקבוע לו השם אֶקְדָח".
