פורטל:ג'אז/ערך נבחר/אוסף
בִּי בּוֹפּ (באנגלית: Bebop) או בופ, הוא ז'אנר מרכזי בג'אז, שהתפתח בשנות ה-40 של המאה ה-20. אף על פי שבי בופ ספג זלזול מהקהל ומהמוזיקאים בראשית דרכו, כיום הוא מוכר כחשוב שבסגנונות הג'אז. זאת מכיוון שניגוני הג'אז שהולחנו ובוצעו מאז נמנים עליו או על סגנונות שהיו המשכיו הישירים. הבופ אף עיצב בדמותו את מרבית התרבות הסובבת את הג'אז - החל במועדוני הג'אז שהיו שונים בתכלית לפני כן, עבור בציבור החובבים וכלה באופי ההרכבים ובמניין חבריהם.
מן הבחינה המוזיקלית גרידא, נחשבת מהפכת הבי בופ בעיני רבים לנקודת המפנה המשמעותית ביותר בתפיסה המוזיקלית של הג'אז. בעוד הסגנונות שקדמו לו נועדו בעיקר לצורכי בידור, הרי שייעודו של הבופ הוא בעיקרו אמנותי. נוסף על כך, הביא הבי בופ לפיתוח הגישה האינדיבידואלית בג'אז, הקובעת כי חשיבותם של המוזיקאים המבצעים את הקטע גדולה לאין ערוך מזו של מלחינו. כיום זוהי הגישה המקובלת בג'אז ועל פיה מרחב הביטוי העצמי של כל חברי ההרכב עד האחרון שבהם זוכה לחשיבות ראשונה במעלה.
הבי בופ נבדל מהסווינג שקדם לו בשתי נקודות עיקריות: המלודיות מורכבות יותר, אף על פי שהן נכתבו על סמך אותו רצף אקורדים; והאלתור נעשה בצורה הרבה יותר חופשית, ללא קשר למלודיה המקורית של השיר. בבי בופ נעלמת בדרך כלל המלודיה המקורית כבר בפזמון השני או השלישי. נוסף על כך, הטמפו (מפעם) בבופ מהיר בדרך כלל, והמבנה ההרמוני מורכב יותר. פיתוח הסגנון מיוחס בעיקר לנגן הסקסופון אלט, צ'ארלי פארקר, אשר במהלך חייו הקצרים הספיק להוביל מספר מוזיקאים הרפתקנים ואמיצים למהפכה הגדולה ביותר בתולדות הג'אז.
גלן מילר (באנגלית: Glenn Miller; 1 במרץ 1904 - כנראה 15 בדצמבר 1944) היה מוזיקאי ג'אז אמריקאי, מנהלה ומנצחה של תזמורת "ביג בנד" (Big band), שנשאה את שמו ושנעימותיה בסגנון הסווינג הפכו ללהיטים מבוקשים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
ב-1938 חתמו מילר ותזמורתו על חוזה הקלטות עם חברת תקליטי RCA. הם התפרסמו באביב 1939, בעקבות הקונצרטים שקיימו באולם הריקודים בגלן איילנד קזינו היוקרתי שבניו יורק, ובאולם הנשפים של "סידר גרוב" בניו ג'רזי. צלילי הסווינג המיוחדים של התזמורת משכו את תשומת לבם של המאזינים וגם של חברות התקליטים ועד מהרה כיכב מילר בראש מצעד המכירות ומצעדי הפזמונים בכל רחבי ארצות הברית. תזמורתו הקליטה עשרות להיטים, הגדולים ביניהם היו "מונלייט סרנייד","אין דה מוד" (In the Mood), "יש לי נערה בקלמזו" (I've Got a Gal in Kalamazoo), "צומת טוקסידו" (Tuxedo Junction) ו"צ'טנוגה צ'וצ'ו" (Chattanooga Choo Choo).
להקת גלן מילר השתתפה בשני סרטים מוזיקליים, Sun Valley Serenade מ-1941 ששיאו הוא ביצוע השיר "Chattanooga Choo Choo" ומבוצעים בו גם הקטעים "Moonlight Serenade", "It Happened in Sun Valley", "I Know Why And So Do You", ו-"In the Mood". בשנה שלאחר מכן הופיעה הלהקה בסרט Orchestra Wives שבמרכזו ביצוע השיר "I've Got a Gal in Kalamazoo" והבלדה "At Last".
מילר הפך פופולרי במיוחד בקרב חיילי ארצות הברית שלחמו באירופה ובאוקיינוס השקט.
לואי דניאל ארמסטרונג (באנגלית: Louis Armstrong; 4 באוגוסט 1901 - 6 ביולי 1971) (ידוע גם בכינוי "סצ'מו") היה זמר ונגן חצוצרה שעסק בעיקר בסגנון הג'אז. ארמסטרונג הוא ככל הנראה מוזיקאי הג'אז המפורסם ביותר במאה ה-20. נגינתו הכריזמטית, יכולת הביצוע החדשנית שלו ואישיותו המזהירה הפכו את הג'אז ממוזיקת ריקודים פרובינציאלית לצורת אמנות פופולרית.
ארמסטרונג נודע בתחילה בעיקר בזכות נגינתו בחצוצרה, אולם הוא גם היה אחד מזמרי הג'אז המשפיעים ביותר, ולקראת סוף הקריירה שלו היה מפורסם בעיקר בשירתו.
מיילס דייוויס (באנגלית: Miles Davis; 25 במאי 1926 - 28 בספטמבר 1991), מוזיקאי ג'אז, חצוצרן, מלחין ומעבד מוזיקלי, בשנות פעילותו שארכו למעלה מחמישה עשורים, המציא את עצמו בכל פעם מחדש ודחף קדימה את גבולות הז'אנר, עד כי בשנותיו האחרונות היה יותר מוזיקאי רוק מתקדם מאשר מוזיקאי ג'אז. בכל המהפכות שפקדו את הג'אז המודרני השתייך דייוויס ליוזמים או לראשוני המאמצים של ההמפכה. כך היה מחלוצי הבי בופ, יוזם ה-Cool Jazz, מראשוני הזרם השלישי, ההארד בופ, הג'אז המודאלי והפיוז'ן. דייוויס נקרא "הפיקאסו של הג'אז" בשל חיפושו המתמיד אחר דרכים חדשות להבעה עצמית שהתבטאו ב"תקופות" שלא היו רק אינדיבידואליות אלא השפיעו על עולם הג'אז כולו.
מרכזיותו של דייוויס הייתה לא רק כתוצאה מההערכה הרבה שרחשו לו כ חצוצרן מחונן אלא בעיקר בשל היותו בעל אישיות כריזמטית של מנהיג ומוביל. צליל החצוצרה שלו היה ייחודי, מלודי ולירי ומתואר במילים כ"רך", "מלטף" ו"עגול", והפך לחד ומחוספס יותר ברבות השנים. הוא היה גם מורה רוחני ו"צייד כישרונות" שבהרכביו השונים לאורך השנים נתן במה למוזיקאים צעירים שהפכו לכוכבי על של הג'אז מג'ון קולטריין וקנונבול אדרלי, דרך ביל אוונס וצ'יק קוריאה ועד ויין שורטר וג'ון מקלפלין ורבים אחרים.
דייוויס היה חבר בולט בתנועת המחאה של האפרו-אמריקאים נגד מדיניות ההפרדה הגזעית, תמך בצד הרדיקלי יותר של התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית והיה מראשי הקוראים לבדלנות שחורה. מפיו נרשמו מספר התבטאויות בוטות וגאות כנגד הגזענות של הממסד הלבן בארצות הברית וכנגד ה"תרבות הלבנה". דייוויס לא פעל רק דרך התבטאויות פוליטיות וציבוריות אלא היה גם מבין המובילים של מגמת ההינתקות מהאסתטיקה האירופאית במוזיקה וחתר ליצירת מוזיקה שחורה המושפעת ממקצבים אפריקאים, אסתטיקה אפריקאית וסולמות לא-אירופאים. מאידך, לדייוויס היו חברים אישיים ושותפים-לדרך לבנים רבים, כמו גם חלק מהנשים בחייו. מעמדו היה גבוה במיוחד באירופה (בעיקר בצרפת) בה הגזענות האנטי-שחורה בשנות החמישים והשישים הייתה נמוכה בהרבה מזו ששררה באמריקה.
צ'ארלס (צ'ארלי) מינגוס (באנגלית: Charles Mingus; 22 באפריל 1922 - 5 בינואר 1979), מוזיקאי ג'אז אמריקאי. נגן קונטרבס, מלחין ומוביל הרכבים, ששלח ידו גם בפסנתר ובשירה ונודע במחאתו כנגד הפרדה גזעית.
מינגוס פיתח סגנון ייחודי ושפה מוזיקלית חסרת תקדים, אותם הציג כבר מהמחצית השנייה של שנות החמישים: אנסמבל כלי נשיפה (גדול יחסית, שאינו מגיע כדי ביג בנד אך גדול בהרבה מאנסמבל בי-בופ) המובל על ידי חטיבת קצב דומיננטית ובראשה הקונטרבס של מינגוס, כלי אשר עבר ממקומו הנחבא אל הכלים בירכתי הבמה אל קדמת מרכזה. יסודות הסגנון של מינגוס כוללים שימוש במקצבים אפריקאים ושבטיים אחרים (כגון מהאיטי), באופן מודגש ובוטה יותר מאלה שהיו נהוגים בבלוז ובגוספל, שינויי קצב במהלך הנגינה, שימוש בטכניקות של "Call and response" מהמוזיקה האפריקאית השבטית ותחרות סולואים שמקורה בג'אם סשן'ס של מועדוני שיקגו וניו יורק במהלך הפיתוח האלתורי.
דאון ביט (Down Beat) הוא כתב עת המוקדש בעיקר למוזיקת ג'אז, בלוז ונושאים קרובים, כתב העת יוצא כירחון (מדי חודש). כתב העת נוסד בשיקגו בשנת 1934 והוא מכיל סקירות על תקליטים חדשים וציוד (כלי נגינה, מגברים, אפקטים וכדומה), ביקורות על תקליטים, DVD, ספרים בנושאי המגזין, מאמרים, גליונות המוקדשים לנושא או ליוצר מסוים וכדומה. בעבר היה כתב העת גם מקור לחדשות ורכילות הנוגעים לעולם הג'אז אולם חלקים אלה החלו גוועים לאור כמויות המידע שהלו להתפרסם באופן יומיומי בכלי תקשורת אחרים. כתב העת עורך מפעם לפעם משאלי קוראים בנושאים שונים ובפרט את משאל הקוראים השנתי ומשאל המבקרים השנתי לבחירת אמן הג'אז אשר ייכנס באותה שנה ל"דאון ביט#היכל התהילה של הג'אז".
מבקרי כתב העת משתמשים בשיטת דירוג של כוכב אחד עד חמישה כוכבים לדירוג תקליטים, ספרים ו-DVD ודירוג זה מפורסם בצד המוצר בחנויות ואתרים רבים. טור נוסף בכתב העת הוא "מבחן העיניים העצומות" (שהומצא על ידי המבקר לאונרד פד'ר) בו ניתנים לאמן או מבקר תקליטים של יוצר מסוים להערכה, מבלי לספק לו מידע מי האמן המבצע.
אדוארד קנדי "דיוק" ("הדוכס") אלינגטון (באנגלית: Edward Kennedy "Duke" Ellington; 29 באפריל 1899 בוושינגטון הבירה - 24 במאי 1974 בניו יורק) היה מלחין, פסנתרן ומוביל תזמורת אמריקאי בתחום הג'אז.
הוא כתב מאות יצירות בסגנונות מגוונים: שירים, קטעי ג'אז קאמריים ותזמורתיים, מוזיקה דתית ועוד. הוא ידוע במיוחד כמוביל תזמורת ביג בנד שהופיעה במשך עשרות שנים ברחבי ארצות הברית והעולם, ובשורותיה עברו כמה מהגדולים בנגני הג'אז.
אלינגטון, יחד עם יד ימינו בילי סטרייהורן, פיתח גישה ייחודית לתזמור, שהעניקה לתזמורת שלו צליל שונה ומזוהה: הוא ערב כלים מסקציות העץ והמתכת, וכתב תפקידים שיועדו לנגנים מסוימים בתזמורת, מתוך היכרות עם סגנונם האישי ויכולותיהם המיוחדות.
אלינגטון היה בין האפרו-אמריקאים המפורסמים ביותר במאה העשרים. הוא הקליט בחברות תקליטים אמריקאיות רבות והופיע במספר סרטים. דקסטר גורדון (Dexter Gordon; 27 בפברואר 1923 - 25 באפריל 1990) היה סקסופוניסט ג'אז אמריקאי שניגן בסקסופון טנור, ונחשב לאחד מנגני הטנור החלוצים במוזיקת הבי בופ. גורדון נחשב לאחד מנגני הסקסופון החשובים והמשפיעים בעולם הג'אז, ובמיוחד בבי בופ. סאני רולינס למשל הזכיר את גורדון כנגן שהשפיע עליו יותר מכל. עד היום יש רבים שטוענים שגורדון היה הסקסופוניסט המיוחד ביותר בג'אז, טענה מרשימה בהתחשב בצ'ארלי פארקר, ג'ון קולטריין, בן ובסטר ואינספור נוספים. הסגנון של גורדון הוא סגנון שמאוד קשה לחקות, בעל צליל מאוד ייחודי. בגלל גובהו המרשים, זכה לשם "דקסטר הארוך, הגבוה".