פוליטיקה של רודזיה

רודזיה

ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של רודזיה

מושל רודזיה הדרומית נשיא רודזיה ראש ממשלת רודזיה איאן סמית ממשלת רודזיה הרשות המחוקקת של רודזיה האספה המחוקקת של רודזיה הפרלמנט של רודזיה מפלגות פוליטיות ברודזיה החזית הרודזית כוחות הביטחון של רודזיה

הפוליטיקה של רודזיה הייתה מבוססת על משטר פרלמנטרי, תחילה כממלכה לא מוכרת בחבר העמים הבריטי ומאוחר יותר כרפובליקה. להלכה הייתה נהוגה במדינה דמוקרטיה, אך לנוכח היעדר ייצוג יחסי לרוב השחור במדינה, אפשר לתאר את המשטר ברודזיה כדמוקרטיה למיעוט בלבד.

החוקה

חוקת 1961

מ-1899 עד 1962, האספה המחוקקת החד-ביתית כללה חברים שנבחרו לייצג אזורי בחירה על פי עקרון "המנצח לוקח הכל". בשלבים מסוימים היו אזורי בחירה עם שני חברים, ובשנים הראשונות היו גם חברים ממונים. תחת החוקה, הייתה הוראה להקמת בית עליון שייקרא מועצת החקיקה, אך הוא לא הוקם אף פעם.

חוקת 1961 אימצה מערכת מורכבת יותר שנועדה להרחיב את זכות הבחירה לקהלים רחבים יותר, כולל לא-לבנים – אך מבלי לסיים את שלטון הלבנים באופן מיידי. בזמן הכרזת העצמאות, החוקה המתוקנת של 1961 (שצורפה להכרזה) כללה הוראה למינוי קצין מנהל הממשלה על ידי הפרלמנט באם המלכה לא תמנה מושל כללי. לבסוף הכוח הפוליטי נשאר בידי האספה המחוקקת.

תחת חוקת 1961, היו באספה המחוקקת 65 חברים נבחרים: 50 מחוזיים ו-15 אזוריים. רשימות הבוחרים היו עם דרישות השכלה, רכוש והכנסה. הרשימה העיקרית הייתה עבור אזרחים שעמדו בדרישות גבוהות ו-95% מחבריה היו לבנים ו-5% שחורים או אסיאתים. הרשימה השנייה הייתה עם דרישות נמוכות יותר ו-90% מחבריה היו שחורים ו-10% לבנים או אסייתים. גודל הרשימה השנייה היה כעשירית מהרשימה הראשונה. שתיהן הצביעו בבחירות למחוזות ולאזורים, אך בבחירות למחוזות, ההצבעה מהרשימה השנייה הוגבלה ל-20% מהסך הכולל, ובבחירות לאזורים ההצבעה מהרשימה הראשונה הוגבלה ל-20% מהסך הכולל. הליך זה נקרא 'הצבעה מוצלבת'. בפועל, 50 החברים המחוזיים היו לבנים ו-15 החברים האזוריים היו בעיקר שחורים.

הבחירות הכלליות של 1962 היוו נקודת מפנה למדינה, מכיוון שהן הביאו לבחירת ממשלת החזית הרודזית בראשות וינסטון פילד, שהייתה מחויבת לעצמאות ללא שלטון רוב ולהמשך פיתוח נפרד של קהילות לבנות ושחורות ברודזיה. מפלגת הפדרציה המאוחדת המובסת בראשות אדגר וייטהד הייתה מחויבת להתקדמות הדרגתית לעבר שלטון רוב.

לא הייתה אפליה גזעית מפורשת במערכת הפוליטית של רודזיה לפני 1969. נטען כי לו הקהילה השחורה הייתה משתתפת יותר בתהליך הפוליטי, תוצאות הבחירות של 1962 היו שונות והכרזת העצמאות הייתה נמנעת. קבוצות לאומיות אפריקניות התנגדו לחוקת 1961 וקראו לזכאים להצביע שלא להירשם, ולמי שנרשם לא להצביע. מספר קטן יחסית של אפריקנים זכאים נרשם להצביע, ושיעור ההצבעה של רשימת B בבחירות של 1962 היה פחות מ-25%.

הרודזים טענו שמערכת הבחירות הייתה הוגנת באופן כללי מכיוון שחלוקת הכוח 50:15 שיקפה את התרומות היחסיות של הקהילות הלבנות והשחורות לקופת המדינה (המיסים). התקדמות לשלטון רוב שחור הייתה אפשרית במסגרת חוקת 1961 כתוצאה מהתקדמות בעושר וחינוך השחורים, אם כי זה היה לוקח שנים ודורש מהקהילה השחורה לקבל תקופה ממושכת של שלטון מיעוט לבן ואחריה תקופה ממושכת של חלוקת כוח. פוליטיקאים שחורים בתחילת שנות ה-60 לא נטו לקבל סידור כזה. בכל מקרה, דרישות ההכנסה והרכוש לרשימת הבוחרים הפכו לאנכרוניסטיות.

בשנת 1965 הועברו תיקונים לחוקה ששיקפו את הסטטוס החדש של המדינה לאחר הכרזת העצמאות. התיקונים מחקו את זכויות ממשלת בריטניה לחוקק ולפעול בשם רודזיה, וקבעו תיקונים חוקתיים נוספים ברוב של שני שלישים מהפרלמנט. קצין מנהל הממשלה היה אמור להיות מפקד הכוחות המזוינים.

הכרזת העצמאות הרודזית

חוקת 1969 (הכרזת העצמאות)

ממשלת החזית הרודזית בסופו של דבר ניסחה חוקה חדשה לחלוטין שחיזקה עוד יותר את שלטון המיעוט הלבן והפכה את המדינה לרפובליקה, לאחר תוצאות משאל העם ב-1969. תחת חוקה זו, היה פרלמנט דו-ביתי שכלל סנאט שנבחר בעקיפין ובית נבחרים שנבחר ישירות, שבו רוב המושבים הוקצו ללבנים באופן יעיל יותר מאשר בחוקת 1961. תפקיד הנשיא היה סמלי, כאשר הכוח הביצועי נשאר בידי ראש הממשלה.

חוקת 1969 שינתה את הסעיפים המפורטים בנוגע לרשימות הבוחרים והמושבים בבית הנבחרים. השינויים המשמעותיים ביותר של 1969 היו ביטול ההצבעה המוצלבת והקדשת רשימת הבוחרים B ללא-אירופאים. מחוזות הבחירה של בית הנבחרים הוקצו מחדש כך שהיו 50 מושבים ברשימת הבוחרים A ו-8 מושבים ברשימת הבוחרים B. נקבע שהמספר של מושבי רשימת הבוחרים B יעלה עם הזמן בהתאם לשיעור סך כל מס ההכנסה האישי שמשלמים השחורים עד להגעה ל-50 מושבים לשחורים. בנוסף למושבי רשימת הבוחרים B, ראשי השבטים האפריקאים היו יכולים לבחור עוד 8 חברים. התוצאה המיידית של סידור זה הייתה ש-270,000 לבנים קיבלו 50 מושבים ו-6 מיליון אפריקאים קיבלו 8 מושבים בבית הנבחרים, יחד עם קומץ של ראשי שבטים אפריקאים שקיבלו 8 מושבים נוספים.

החוקה החדשה נתנה אינדיקציה ברורה לגבי הכיוון הפוליטי שהאדריכלים של הכרזת העצמאות חשבו שרודזיה צריכה ללכת בו. רעיון ה"פיתוח הנפרד" עבור שחורים ולבנים נכנס לתוך החוקה. הרעיון של שוויון ייצוגי בפרלמנט בין הגזעים אומץ גם הוא. תכונה אחרונה זו תמכה ברעיון של 'שותפות שווה בין שחור ולבן' כאלטרנטיבה לשלטון הרוב. עם זאת, מנהיגי הכרזת העצמאות הבהירו כי שוויון בייצוג יכול להידחות ללא הגבלת זמן, אם לא לנצח. נתוני ההגירה הלבנה בשנות ה-60 עודדו אותם להאמין שאולי ניתן לשנות משמעותית את המאזן הדמוגרפי, בהינתן מספיק זמן.

ראש המדינה

ערכים מורחבים – מושל רודזיה הדרומית, נשיא רודזיה

סר ג'ון קנדי.

מושל רודזיה הדרומית

מושל רודזיה הדרומית היה נציג הכתר הבריטי ומילא את התפקיד הרם ביותר בממשל הקולוניאלי של רודזיה הדרומית, שהייתה קולוניה בריטית מאז שנת 1923. תפקיד המושל כלל סמכויות ביצועיות, ייצוג המלוכה הבריטית, ופיקוח על יישום המדיניות הקולוניאלית. במהלך השנים, פעלו המושלים בתיאום עם הממשלה הבריטית בלונדון, אך גם עם ממשלות מקומיות שנבחרו על ידי המתיישבים הלבנים. המושלים היו אחראים לניהול ענייני המושבה, שמירת הסדר הציבורי, והבטחת האינטרסים של הכתר הבריטי.

במשך רוב התקופה הקולוניאלית, נתקלו המושלים בקונפליקטים בין השלטון הבריטי למתיישבים הלבנים, ששאפו לאוטונומיה רחבה יותר ולעיתים גם לשלטון עצמאי. על אף המתחים הללו, המושלים היו צריכים לשמור על איזון בין דרישות המתיישבים הלבנים לבין מדיניות הממשלה הבריטית. בין המושלים הבולטים ניתן להזכיר את סר ג'ון רוברט מוריסון, שהיה המושל הראשון, ואת סר ג'ון קנדי, שפעל לחיזוק מבני הממשל והכלכלה המקומית.

בעקבות הכרזת העצמאות, הסמכות של המושל הבריטי בוטלה, ובפועל ניתנה לממשלה המקומית. המושלים שהיו בתפקיד במהלך התקופה שקדמה להכרזת העצמאות, כגון סר המפרי גיבס, ניסו לשמור על הסדר ולהניא את הממשלה המקומית מהכרזת העצמאות, אך ניסיונות אלו לא צלחו.

נשיא רודזיה

רה"מ		שם	כהונה
סמית	1	קליפורד דופונט Clifford Dupont	1970–1975 (5 שנים)
	-	הנרי אווראר (בפועל) Henry Everard	1975–1976 (חודשים ספורים)
	2	ג'ון ווראת'ל John Wrathall	1976–1978 (שנתים)
	-	הנרי אווראר (בפועל) Henry Everard	1978 (חודשים ספורים)
	-	ג'ק ויליאם פית'יי (בפועל) Jack William Pithey	1978–1979 (חודשים ספורים)
	-	הנרי אווראר (בפועל) Henry Everard	1979 (חודשים ספורים)
מוזורווה	3	ג'וזאיה ציון גומדה Josiah Zion Gumede	1979 (מספר חודשים)
השתייכות מפלגתית:      החזית הרודזית;      המועצה המאוחדת האפריקנית הלאומית

נשיא רודזיה היה תפקיד פוליטי מרכזי שנוצר לאחר הכרזת העצמאות של רודזיה מבריטניה ב-11 בנובמבר 1965. הכרזה זו הובילה ליצירת תפקיד חדש שנועד להחליף את המושל הבריטי ולסמל את ריבונותה החדשה של המדינה. הנשיא הראשון של רודזיה היה קליפורד דופונט, ששימש כנשיא בפועל מ-1965 עד 1970. דופונט נבחר על ידי ראש הממשלה איאן סמית וממשלתו על מנת להנהיג את המדינה בתקופה הסוערת הזו. בשנת 1970, בעקבות אימוץ חוקה חדשה שהפכה את רודזיה לרפובליקה, מונה דופונט לנשיא רשמי, וכיהן בתפקיד עד 1975.

התקופה בה שימש דופונט כנשיא הייתה מאופיינת במתיחות פוליטית ובינלאומית רבה. הכרזת העצמאות לא הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית, ורודזיה הייתה נתונה לסנקציות כלכליות ולחץ דיפלומטי מצד האו"ם ומדינות אחרות. הממשל הרודזי, נאבק בתנועות גרילה שחורות כמו זאנ"ו וזאפ"ו, שניהלו מלחמת גרילה במטרה לסיים את השלטון הלבן.

לאחר פרישתו של דופונט בשל מצב בריאותי רעוע, מונה לתפקיד ג'ון וראנאמאטה (John Wrathall), שכיהן כנשיא משנת 1976 עד מותו בשנת 1978. אחריו שימש בתפקיד הנרי אווריל (Henry Everell) כנשיא זמני עד שהוחלף על ידי ג'וזיה זיון גומו (Josiah Zion Gumede) בשנת 1979, בתור נשיא של ממשלת ההסכם הפנימי, שניסתה ליצור פתרון פוליטי כולל במטרה לסיים את הקונפליקט.

מלחמת הסבך הרודזית הסתיימה בהסכמי לנקסטר האוס בשנת 1979, שהובילו לקיום בחירות דמוקרטיות בפיקוח בינלאומי ולהקמתה של זימבבואה העצמאית בשנת 1980. עם הקמת זימבבואה, תפקיד נשיא רודזיה בוטל, ורוברט מוגאבה, מנהיג זאנ"ו, הפך לראש הממשלה הראשון של זימבבואה העצמאית.

הרשות המבצעת

ממשלת רודזיה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

ראש הממשלה

ערך מורחב – ראש ממשלת רודזיה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

הרשות המחוקקת

ערכים מורחבים – הפרלמנט של רודזיה, האסיפה המחוקקת של רודזיה

מערכות הבחירות הכלליות ברודזיה
מפלגה	קולות	%	מושבים
בחירות 1962 (#)
החזית הרודזית	38,282	54.9%	35
המפלגה המאוחדת הפדרלית	30,463	43.7%	15
אחר	939	1.3%	0
סה"כ	69,684	100%	50
בחירות 1965 (1)
החזית הרודזית			50
מפלגת רודזיה			10
אחר			5
סה"כ			65
בחירות 1970 (2)
החזית הרודזית	39,066	76.8%	50
מפלגת המרכז	5,619	11.0%	0
אחר	6167	12.1%	0
סה"כ	50,852	100%	50
בחירות 1974 (3)
החזית הרודזית	55,597	77.0%	50
מפלגת רודזיה	13,776	19.1%	0
אחר	2,846	3.9%	0
סה"כ	72,219	100%	50
בחירות 1977 (4)
החזית הרודזית	57,348	85.4%	50
מפלגת הפעולה הרודזית	6,224	9.3%	0
אחר	3,614	5.4%	0
סה"כ	67,186	100%	50
בחירות 1979 (5)
המועצה המאוחדת האפריקנית הלאומית			51
החזית הרודזית			28
האיחוד האפריקני הלאומי של זימבבואה			12
הארגון המאוחד העממי של זימבבואה			9
סה"כ			100

האספה המחוקקת של רודזיה

האספה המחוקקת של רודזיה הייתה הגוף המחוקק המרכזי של רודזיה הדרומית, שהוקמה בשנת 1899 כאשר האזור היה תחת שליטתה של חברת דרום אפריקה הבריטית. הקמת האספה הייתה חלק ממסגרת השלטון הקולוניאלי הבריטי באפריקה, שנועדה לספק מידה מסוימת של שלטון עצמי למתיישבים האירופאים באזור. האספה המחוקקת הורכבה בתחילה ממושבים שהוקצו בעיקר למתיישבים האירופאים, עם ייצוג מצומצם בלבד לאוכלוסייה האפריקאית המקומית. מצב זה יצר חוסר שוויון משמעותי וגרר מתחים חברתיים ופוליטיים.

פתיחת המושב הראשון של האספה המחוקקת של דרום רודזיה, 30 במאי 1924

ב-1923, בעקבות סיום המנדט של חברת דרום אפריקה הבריטית, הפכה רודזיה הדרומית למושבה תחת שלטון עצמי בריטי. בתקופה זו, האספה המחוקקת הפכה לגוף המרכזי לקביעת מדיניות וחוקים. האספה כללה 30 חברים, מתוכם 20 נבחרו על ידי בעלי הרכוש והלבנים, ו-10 על ידי קבוצות אחרות, כולל האוכלוסייה השחורה. עם זאת, האוכלוסייה הלבנה המשיכה להחזיק ברוב המושבים ובכוח הפוליטי, בעוד שהייצוג של האוכלוסייה השחורה נותר מוגבל. מצב זה נמשך גם לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר התנועות לשוויון זכויות החלו לתפוס תאוצה ברחבי אפריקה.

בשנת 1965, בהנהגת ראש הממשלה איאן סמית, הכריזה רודזיה על עצמאות מבריטניה. הכרזה זו נעשתה במטרה לשמר את שלטון המיעוט הלבן, ונעשתה ללא הסכמת הממלכה המאוחדת. כתוצאה מכך, לא הוכרה רודזיה כמדינה עצמאית על ידי הקהילה הבינלאומית. אך האספה המחוקקת המשיכה לפעול תחת התנאים החדשים, גם כאשר המצב הפוליטי הפנימי והבינלאומי הפך למורכב ומאתגר יותר.

ב-1970, על רקע הכישלון להשיג הכרה בינלאומית ולנוכח הלחצים הפנימיים והבינלאומיים, פורקה האספה המחוקקת של רודזיה. היא הוחלפה בגוף מחוקק חדש במסגרת הרפובליקה החדשה של רודזיה, שנשארה בלתי מוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית. האירועים הללו סימנו את סופה של תקופה והיוו אתגר משמעותי בדרך להקמת מדינה עצמאית וריבונית תחת שלטון רוב.

הפרלמנט של רודזיה

הסנאט של רודזיה

ב-1970, רודזיה הכריזה על עצמה כרפובליקה, והפרלמנט עבר שינוי מבני. הוא הפך לדו-ביתי וכלל את בית הנבחרים (House of Assembly) והסנאט (Senate). בית הנבחרים כלל 66 חברים, רובם הגדול נבחרו על ידי אוכלוסייה לבנה, תוך שמירה על מספר קטן של מושבים לנציגים אפריקאים, שנבחרו על ידי ראשי שבטים או מתוך גלגלי בחירות מוגבלים. הסנאט כלל 23 חברים, כאשר 10 נבחרו על ידי בית הנבחרים 10 מונו על ידי ראשי שבטים אפריקאים ו-3 מונו על ידי הנשיא.

המערכת הפוליטית של רודזיה הייתה מבוססת על הפרדה גזעית, כאשר האוכלוסייה הלבנה, שהיוותה מיעוט קטן, החזיקה ברוב הכוח הפוליטי והכלכלי במדינה. החוקה של 1969 שהותקנה ברפובליקה החדשה הדגישה עוד יותר את ההפרדה והעניקה ייצוג יתר לאוכלוסייה הלבנה בפרלמנט.

הבחירות לפרלמנט

הבחירות הראשונות שהובילו להכרזת העצמאות התקיימו בשנת 1962. הבחירות הללו התקיימו תחת השלטון הבריטי, כאשר המפלגה המאוחדת הפדרלית הפסידה למפלגת החזית הרודזית בראשות וינסטון פילד ואחר כך איאן סמית. מפלגה זו הובילה את הכרזת העצמאות של רודזיה בשנת 1965, צעד שהוביל לבידוד בינלאומי של המדינה.

בית הנבחרים של רודזיה

בשנת 1965 התקיימו הבחירות הראשונות לאחר הכרזת העצמאות. הבחירות הללו חיזקו את שליטת מפלגת החזית הרודזית, שניצחה בבחירות אלו באופן משמעותי. החוקה החדשה שהתקבלה במשאל עם בשנת 1969 הביאה לבחירות נוספות בשנת 1970, גם בבחירות אלו, החזית הרודזית זכתה לניצחון מכריע.

במהלך שנות ה-70 המשיכה מפלגת החזית הרודזית לשלוט, אף על פי שהלחץ הבינלאומי לרפורמות פוליטיות והמאבק המזוין מצד זאנ"ו וזאפ"ו הלך והתגבר. הבחירות של 1974 ו-1977 התנהלו באותה מתכונת, עם מערכת פוליטית שנועדה לשמור על שליטת האוכלוסייה הלבנה תוך הגבלת השתתפות האוכלוסייה השחורה.

הבחירות האחרונות שנערכו ברודזיה במסגרת הזו היו ב-1979, כחלק מתוכנית ההסכם הפנימי שנחתמה בין ממשלת רודזיה לבין מנהיגים מתונים מהקהילה השחורה. במסגרת התוכנית, הוחלט על קיום בחירות בהשתתפות כללית של כל אזרחי המדינה. הבחירות הובילו להקמת ממשלת מעבר בראשות בישוף אבל מוזורווה, אך לא זכו להכרה בינלאומית רחבה.

המאבק הפוליטי והלחץ הבינלאומי נמשכו עד להסכם בית לנקסטר בשנת 1979, שהביא לקיום בחירות חדשות בפיקוח בריטי ולהקמת מדינת זימבבואה ב-1980, בראשות רוברט מוגאבה.

מפלגות בזימבבואה במאות ה-19 וה-20 המזוהות עם האוכלוסייה הלבנה
הצ'ארטר		מפלגת הרפורמה (1923–1939)		מפלגת רודזיה (1917–1934)
המושבה	מפלגת הלייבור הרודזית (1923–1953)
			מפלגת רודזיה המאוחדת (1933–1957)		המפלגה הליברלית (1939–1955)
		מפלגת הלייבור הדרום רודזית (1944–1948)
הפדרציה	מפלגת הלייבור העצמאית (1953–1963)					מפלגת הקונפדרציה (1953–1958)
		המפלגה המאוחדת הפדרלית (1957–1963)				מפלגת הדומיניון (1958–1962)
					החזית הרודזית (1962–1981)
המדינה		המפלגה הפדרלית (1963–1970)	מפלגת רודזיה (1963–1970)
		מפלגת המרכז (1970–1975)
						מפלגת הפעולה הרודזית (1977–1980)
מקרא מפלגות:       מפלגות השמאל;       מפלגות המרכז;       מפלגות הימין

מערכת המשפט

מערכת המשפט של רודזיה עד להכרזת העצמאות (1924-1965)

עד הכרזת העצמאות ב-1965, מערכת המשפט של רודזיה פעלה בהתאם לדגם הבריטי הקולוניאלי, שהותאם לצרכים המקומיים. בראש המערכת עמד בית המשפט העליון, ששימש כערכאה הגבוהה ביותר ושמטרתו הייתה לשפוט בערעורים ובהחלטות משפטיות מורכבות. מתחת לבית המשפט העליון פעלו בתי המשפט הגבוהים, אשר טיפלו במקרים חמורים יותר ובערעורים שהוגשו מבתי המשפט המחוזיים. בתי המשפט המחוזיים עצמם טיפלו בתביעות אזרחיות ובעניינים פליליים שהיו בעלי חשיבות בינונית, וכן שימשו כערכאת ערעור על פסקי דין של בתי המשפט המקומיים. בתי המשפט המקומיים, שהיו הנפוצים ביותר, טיפלו במגוון רחב של עניינים אזרחיים ופליליים, בעיקר בתביעות בעלות ערך נמוך ובעבירות קלות. במערכת זו, השופטים היו בעלי הכשרה משפטית רחבה, ורבים מהם הושפעו מהמסורת המשפטית הבריטית, מה שהשתקף בפסיקותיהם ובאופן ניהול המשפטים. מערכת המשפט בתקופה זו הייתה מבוססת

על עקרונות של צדק, שוויון בפני החוק ונוהלי משפט הוגנים, למרות שהמצב הפוליטי והחברתי ברודזיה יצר לעיתים קרובות מתחים ומחלוקות סביב סוגיות של גזע וזכויות אדם.

מערכת המשפט של רודזיה מהכרזת העצמאות ועד 1979

עם הכרזת העצמאות של רודזיה ב-1965, מערכת המשפט נותרה במידה רבה דומה במבנה הכללי שלה, אך עברה התאמות ושינויים בהתאם לנסיבות הפוליטיות החדשות. בית המשפט העליון המשיך לפעול כערכאה הגבוהה ביותר, ושמר על תפקידו המרכזי בהכרעות משפטיות חשובות ובערעורים על פסקי דין של בתי המשפט הגבוהים. בתי המשפט הגבוהים והמחוזיים שמרו על תפקידם המסורתי בטיפול במקרים חמורים ובערעורים, אך נוספו להם סמכויות בתחום האכיפה והפיקוח על רשויות המדינה.

בתקופה זו, הוקמו מספר בתי משפט מיוחדים שהתמחו בתחומים מסוימים. בין בתי המשפט המיוחדים ניתן למנות את בתי המשפט לתחבורה, שטיפלו בעבירות תחבורה ותנועה; בתי המשפט למיסים, שעסקו בעבירות מס והעלמות מס; בתי המשפט לעבודה, שדנו בסכסוכי עבודה וחוקי עבודה; בתי המשפט למשפחה, שטיפלו בענייני משפחה כמו גירושין, משמורת והסדרי ראייה; ובתי המשפט לצבא, שדנו בעבירות צבאיות ופשעים בשירות הצבאי. כל אחד מבתי המשפט המיוחדים היה בעל היררכיה פנימית משלו, כאשר בתי המשפט המקומיים טיפלו במקרים קלים ופשוטים, ואילו בתי המשפט המחוזיים והגבוהים טיפלו במקרים חמורים יותר ובערעורים.

בנוסף, במהלך תקופה זו הוקמו בתי דין מנהליים שהתמחו בעניינים מנהליים ותפעוליים, ופעלו במקביל למערכת בתי המשפט הרגילים. בתי הדין המנהליים טיפלו בנושאים כמו רישוי, רגולציה ומנהל ציבורי, וסייעו ביישום מדיניות הממשלה ותקנותיה.

מערכת המשפט הרודזית בתקופה זו התאפיינה בגמישות והתמחות, שאפשרו טיפול יעיל ומדויק במגוון רחב של סוגיות משפטיות. אף על פי שהמערכת שמרה על עקרונות משפטיים מסורתיים, היא התמודדה עם אתגרים פוליטיים וחברתיים משמעותיים, שדרשו התאמות ושינויים מתמידים כדי לשמור על סדר משפטי וצדק במדינה.

משאלי עם

משאלי עם ברודזיה
תשובה	קולות	%
5 בנובמבר 1964
הקמת רודזיה העצמאית
בעד	58,176	90.51%
נגד	6,101	9.49%
סה"כ	65,242	100.0%
שיעור ההצבעה		61.87%
20 ביוני 1969
אישור חוקת 1969
בעד	54,724	72.48%
נגד	20,776	27.52%
סה"כ	76,706	100.0%
שיעור ההצבעה		81.01%
הקמת הרפובליקה
בעד	61,130	81.01%
נגד	14,327	18.99%
סה"כ	76,664	100.0%
שיעור ההצבעה		80.97%
30 בינואר 1979
העברת השלטון לרוב השחור
בעד	57,269	85.38%
נגד	9,805	14.62%
סה"כ	67,838	100.0%
שיעור ההצבעה		71.48%

משאל העם על הקמת רודזיה (1964)

ב-5 בנובמבר 1964, נערך ברודזיה משאל עם שבו התבקשו הבוחרים להביע את עמדתם לגבי קבלת עצמאות על בסיס חוקת 1961. זה היה מהלך מרכזי של הממשל הלבן ברודזיה, בראשות איאן סמית, שביקש לסיים את הקשר הפורמלי עם בריטניה ולהכריז על עצמאות. מתוך כ-100,000 בוחרים פוטנציאליים, למעלה מ-58,000 השתתפו במשאל, והתוצאות הראו תמיכה כמעט גורפת במהלך - כ-90% מהמצביעים תמכו בעצמאות. עם זאת, יש לציין כי פחות מ-15% מהמצביעים היו שחורים, ורבים מהם החרימו את המשאל כמחאה על היעדר ייצוג אמיתי של האוכלוסייה השחורה, שהייתה רוב במדינה.

לאחר התוצאות, הכריז איאן סמית על עצמאות ב-11 בנובמבר 1965. הכרזה זו, הידועה בשם הכרזת העצמאות החד-צדדית (UDI), הובילה לסנקציות כלכליות חמורות מצד האו"ם ולגינוי נרחב מצד הקהילה הבינלאומית, כולל בריטניה, שלא הכירו בלגיטימיות של המדינה החדשה. רודזיה הצליחה להמשיך ולתפקד עם התמיכה הדיפלומטית והכלכלית של דרום אפריקה ופורטוגל אם כי במעמד של מדינה לא מוכרת.

משאלי העם על תיקון החוקה והפיכה לרפובליקה (1969)

בשנת 1969 נערך ברודזיה משאל עם במטרה לאשר חוקה חדשה שתבסס את השלטון העצמאי של הממשל הלבן בראשות איאן סמית. החוקה החדשה נועדה להבטיח את השליטה הלבנה במדינה ולמנוע כל סיכוי לשלטון הרוב השחור, באמצעות הגבלות חמורות על זכויות ההצבעה של השחורים. במשאל העם, שנערך ב-20 ביוני 1969, השתתפו כ-80% מהבוחרים הרשומים, ולמעלה מ-72% מהם הצביעו בעד אישור החוקה החדשה. הקהילה הבינלאומית, כולל בריטניה והאו"ם, סירבה להכיר בתוצאות המשאל ובחוקה החדשה, בטענה שהיא אינה מייצגת את כלל האוכלוסייה, מה שהוביל להמשך הבידוד הדיפלומטי של רודזיה ולהטלת סנקציות כלכליות נוספות על המדינה

כתוצאה ממשאל העם ואישור החוקה החדשה, רודזיה הפכה לרפובליקה, עם הנשיא כראש המדינה במקום המושל הכללי שמונה על ידי בריטניה. החוקה החדשה הגדירה את מבנה הממשל של המדינה והעניקה לממשל הלבן סמכויות נרחבות להבטחת שליטתם. עם זאת, הקהילה הבינלאומית לא הכירה בתוצאות המשאל ולא במעמד החדש של רודזיה כרפובליקה עצמאית. המתח והאלימות בתוך המדינה התגברו, כאשר קבוצות הגרילה השחורות זאנ"ו וזאפ"ו המשיכו להיאבק לשלטון עצמי וריבונות מלאה. הקונפליקט הלך והחריף בשנים שלאחר מכן והוביל להחרפת מלחמת הסבך, שנמשכה עד להשגת שלטון רוב שחור ב-1980.

משאל העם להעברת השלטון לרוב (1979)

ב-30 בינואר 1979, נערך ברודזיה משאל עם נוסף, שבו התבקשו הבוחרים לאשר הסכם חדש להעברת השלטון לרוב השחור במסגרת "הסדר הפנימי". הסכם זה נחתם במטרה לסיים את מלחמת הסבך ולהביא לקיום בחירות דמוקרטיות. במסגרת המשאל, הוצע להעניק זכות הצבעה לכלל האזרחים ולהבטיח ייצוג הולם לשחורים בפרלמנט.

תוצאות המשאל הראו תמיכה רחבה בהסכם החדש, כאשר למעלה מ-85% מהמצביעים אישרו את החוקה החדשה. החוקה נכנסה לתוקף ביוני 1979 והובילה להקמת זימבבואה רודזיה עם נשיא שחור, הבישוף אבל מוזורווה. עם זאת, ארגוני הגרילה השחורים והקהילה הבינלאומית דחו את ההסדר הזה, מה שהוביל להמשך הלחימה ולבסוף לחתימת הסכמי בית לנקסטר בדצמבר 1979. הסכמים אלו כללו חזרה לשלטון בריטי זמני, וב-1980 הוקמה זימבבואה כמדינה עצמאית מוכרת בינלאומית.

ראו גם

• הפרלמנט של רודזיה
• מלחמת הסבך