פוליטיקה של סוריה
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של סוריה |
מאז מהפכת התיקונים בשנת 1970 ועד נפילת משטר אל-אסד בשנת 2024 נשלטה המערכת הפוליטית בסוריה על ידי משפחת אל-אסד ומפלגת הבעת'. באופן רשמי תפקדה המדינה כרפובליקה נשיאותית אשר מורכבת ממספר גורמים מבצעים: הנשיא, שני סגני נשיא, ראש ממשלה, קבינט והרשות המחוקקת של סוריה, מועצת העם הסורית. בפועל תפקדה סוריה כדיקטטורה העוברת בירושה[1][2] ואשר בה הזכויות והחירויות הפוליטיות של האזרחים מוגבלות מאוד.[3] בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה חוותה המדינה יותר מעשור של מלחמה ואי-יציבות, ששיאה בנפילת בית אסד. נכון לדצמבר 2024, קיימת בסוריה ממשלת מעבר, אך עדיין לא ידוע כיצד תתעצב המערכת הפוליטית של המדינה לאחר נפילת המשטר.[4]
החוקה הסורית משנת 2012 מחייבת את הנשיא להיות מוסלמי אך אינו הופך את האסלאם לדת הרשמית של המדינה. מערכת המשפט בסוריה היא מיזוג של חוקים עות'מאניים, צרפתיים ואסלאמיים ומכיל כ-3 סוגים של בתי משפט: בתי משפט לערכאה ראשונה, בית משפט לערעורים ובית המשפט החוקתי, בנוסף, קיימים גם בתי משפט דתיים שמטפלים בדיני משפחה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]משטר משפחת אסד החזיק בשלטון תקופה ארוכה כיוון ששמר על היציבות הפוליטית, אותה השיג בין השאר על ידי הענקת זכויות לקבוצות מיעוט אתניות. כמו כן, ניתן לזקוף את כוחו של הנשיא לנאמנות המתמשכת של הצבא עליו ולדיכוי האכזרי של האופוזיציה הפנימית, וכן חקיקת חוקים שבעזרתם תתרחב הבירוקרטיה הממשלתית שתיצור גם מעמד של אנשים נאמנים למשטר בכלל ולמשפחת אסד בפרט.
על פי חוקת סוריה שאושרה ב־1973, מפלגת השלטון במדינה היא מפלגת הבעת'. בתאוריה המפלגה אמורה לחלוק את השלטון עם מפלגות נוספות במסגרת החזית הפרוגרסיבית הלאומית, אך בפועל הדבר לא נעשה.[5]
לאחר מהפכת התיקונים ב־1970, החלה מפלגת הבעת' לאפשר את פעילותן של מפלגות נוספות במדינה. במועצת העם שהוקמה בפברואר 1971 נתנו 87 מושבים למפלגת הבעת', 40 לנאצריסטים ו־8 לקומוניסטים. במרץ 1972 הוקמה חזית פרוגרסיבית לאומית שכללה את אנשי הבת' ומחוצה לה. הנהגת החזית כללה 17 איש, מהם 9 בעת'יסטים. שנה לאחר מכן התקיימו בחירות פרלמנטריות במדינה, לראשונה מזה עשור. מפלגת הבעת' ובעלות בריתה זכו ברוב של שני שלישים בבחירות.[5]
במדינה נערך בתחילת 2000 משאל עם אשר אישר את המשך כהונתו של בשאר ברוב של כ-97%, אסד נבחר מחדש לתפקיד נשיא סוריה גם בבחירות לנשיאות שנערכו במאי 2007 והפעם ברוב של כ-97.62%[6]. המתמודד היחידי בבחירות אלו היה אסד ותוצאות מערכות הבחירות במדינה החלו לספוג גינויים ממדינות מכל רחבי העולם בטענה כי סוריה לא באמת מדינה דמוקרטיות[7]. לטענת שר הפנים הסורי, אחוזי ההצבעה היו גבוהים ואחוזי התמיכה הגבוהים באסד משקפים את "זוהרה של הדמוקרטיה שלנו"[8].
ב-26 בינואר 2011 החל גל מחאות והפגנות בסוריה וזאת כחלק מאפקט הדומינו של גל ההתקוממויות בארצות ערב ב-2011. התמשכות והתגברות ההפגנות ברחבי המדינה, במשך יותר משנה, הצביעה על כך שמדובר בהתקוממות עממית רחבת היקף. בהפגנות השתתפו רוב תושבי המדינה, המשתייכים לאסלאם הסוני (כ-80% מהאוכלוסייה) וכן בני מיעוטים דרוזים וכורדים. ההתקוממות מסכנת את שלטונו הדיקטטורי של אסד, שמתבסס על בני העדה העלווית, שמחזיקים בכל המשרות הבכירות במשק ובתפקידי הקצונה בכוחות הביטחון הסוריים. במאי 2011 הכריז נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, לראשונה, על הרחבת הסנקציות שהוטלו על בכירי השלטון בסוריה, כך שיכללו גם סנקציות אישיות נגד בשאר אל-אסד, סגנו, ומספר בכירי שלטון נוספים אשר היו מקורבים לו.
עד פרוץ ההתקוממות בסוריה הייתה לנשיא, בשאר אל-אסד סמכות רחבה ונטולת ביקורת חיצונית וזאת מאחר שהמדינה פעלה תחת חוקי חירום, עם לא די בכך חוקת סוריה מעגנת את מעמדה העליון של מפלגת הבעת', בנוסף לכך צבא סוריה ושירותי הביטחון שמרו על נוכחות ניכרת במדינה השכנה, לבנון (דבר בהמשך הביא לזליגת המלחמה למדינה) והחזיקה שם כוחות משנת 1975 ועד אפריל 2005[9] וזאת מאחר שרצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי באותה שנה ומחאת מהפכת הארזים שבאו לאחר הרצח הביאו ליצירת משבר עמוק בין המדינות, בשל כך צבא סוריה משחק תפקיד מכריע בפוליטיקה הסורית; חאפז אל-אסד, עמד בראש הצבא וחיל האוויר בטרם היה לנשיא ואף תפס את השלטון בכוח הנשק. בשאר נכנס לאקדמיה הצבאית בחומס שנמצאת מצפון לדמשק ועם השנים נסק בסולם הדרגות עד לקבלת דרגת קולונל (דרגה שמקבילה לאלוף-משנה) בינואר 1999.
ביוני 2014 זכה אסד בבחירות לנשיאות שנערכו באותה שנה וניצח ברוב של 88.7% מול שני מתמודדים שנחשבו אלמונים, והחל את כהונתו השלישית. הבחירות נערכו רק באזורים שבשליטת ממשלו וגם ללא השתתפות המורדים[10].
בסוף מאי 2021 הוכרז שוב אסד כמנצח בבחירות שוב מול מתחרים אלמונים והפעם ברוב של 95.1%.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סוכנויות הידיעות, אירופה מתלבטת: 'צריך פתרון פוליטי בסוריה', באתר ynet, 29 באוגוסט 2013
- מרדכי ניסן, סוריה החדשה: אסד והאיראנים חותרים לקראת רוב שיעי במדינה, באתר מידה, 9 באוקטובר 2018
- מרק הלר, סוריה והליגה הערבית: פוליטיקה של זהויות, באתר News1 מחלקה ראשונה, 20 בנובמבר 2011
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "The World Factbook — Central Intelligence Agency". www.cia.gov. נבדק ב-25 ביוני 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Syria 101: 4 attributes of Assad's authoritarian regime - Ariel Zirulnick
- ^ Syria, Freedom in the World, 2023
- ^ Vibhu Mishra, "Syria faces uncertain future after regime’s collapse amid humanitarian crises", United Nations News, 17 December 2024
- ^ 1 2 Dawisha, A.I. (1978). "Syria under Asad, 1970–78: The Centres of Power". Government and Opposition. 13(3): 341–354. doi:10.1111/j.1477-7053.1978.tb00552.x.
- ^ איתמר ענברי, אסד גבר על עצמו וזכה בעוד 7 שנים על כיסאו, באתר nrg, 29 במאי 2007
- ^ רועי נחמיאס, אחרי משאל העם: מה על סדר היום של אסד?, באתר ynet, 2 ביוני 2007
- ^ אתר חדשות BBC הבריטי, Syria's Assad wins another term, 29 במאי 2007
- ^ "Syria". נבדק ב-25 ביוני 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ ירון שניידר, כתב לענייני ערבים, לא מפתיע: ניצחון מוחץ לאסד בבחירות, באתר מאקו, 4 ביוני 2014