פוינילה דה סוב מונטה
 | |
| תמונת פנורמה של פוינילה דה סוב מונטה | |
| מדינה / טריטוריה |
 רומניה |
|---|---|
| מחוז |
 מרמורש |
| חבל ארץ | טרנסילבניה |
| ראש העיר | אלכסה צ'יפה |
| בירת העיירה |
פוינילה דה סוב מונטה  |
| שטח | 293.36 קמ"ר |
| גובה | 530 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיירה | 10,073 (2011) |
| ‑ צפיפות | 34 נפש לקמ"ר (2011) |
| קואורדינטות | 47°49′00″N 24°26′00″E / 47.816667°N 24.433333°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
| http://www.poieni.ro/ | |
  | |
פוינילה דה סוב מונטה (ברומנית: Poienile de sub Munte; בהונגרית: Ruszpolyána ובעבר Havasmező; ביידיש: פאליען ריסקווה[1] או האוואש מזו) היא עיירה במחוז מרמורש שברומניה, סמוך לגבול האוקראיני, שבה התקיימה קהילה יהודית מהמאה ה-18 עד השואה.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פוינילה דה סוב מונטה שוכנת על גדת נהר רוסקובה (אנ') בהרי מרמורש (גר') שברכס הרי הקרפטים, כ-61 ק"מ דרומית-מזרחית לסיגט. מיקומה המבודד והרכבה האתני הכולל בעיקר אוקראינים יצרו במקום תרבות ואורח חיים ייחודי.
רבים מתושבי העיירה עוסקים בחקלאות ובפרט באספקת עץ.
בעיירה שוכנת כנסייה אורתודוקסית מפורסמת הבנויה מעץ, בדומה לכנסיות העץ במרמורש.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקום היה מיושב כנראה בתקופה הנאוליתית ובתקופת הברונזה.
האזכור הראשון של המקום בשמו הוא משנת 1353, מה שהופך אותו לאחד היישובים העתיקים באזור מרמורש. התושבים הראשונים בימי הביניים היו הוצולים ורותנים.
החל מהמאה העשירית ועד 1918 היה האזור בשליטה הונגרית. בחוזה ורסאי שנחתם לאחר מלחמת העולם הראשונה הועבר כל האזור לשליטת ממלכת רומניה, והיה בשליטתה עד 1940, אז הוחזר לידי הונגריה בתכתיב וינה. אחרי מלחמת העולם השנייה חזר האזור לידי הרומנים על פי חוזה פריז.
דמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נכון לשנת 2011, מתגוררים בפוינילה דה סוב מונטה כ-10,000 תושבים. כ-92% מהם אוקראינים ורק כ-3% רומנים, וזהו היישוב בעל האחוז הגבוה ביותר של אוקראינים בכל רומניה.
בתחילת המאה ה-20 היה אחוז גבוה של גרמנים בכפר, וכן עד השואה היה אחוז משמעותי של יהודים (ראו להלן).
הקהילה היהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]תולדות הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר במפקד האוכלוסין בשנת 1735 נמצא בפוינילה יהודי אחד ממוצא גליציאני בשם ישראל לייזר, שישב בה עם משפחתו. בעשורים שלאחר מכן שוב אין יהודים בפוינילה, אך בסוף המאה ה-18 הוקמו מקווה טהרה, בית עלמין וחברה קדישא, ובתחילת המאה ה-19 הוקמו בית כנסת ובית מדרש והתמנה שוחט. כמו כן, הוקמה "חברת משניות" לבעלי בתים וחדרים פרטיים ללימוד הילדים.
בתחילת המאה ה-20 נוסד תלמוד תורה קהילתי שהחליף את החדרים הפרטיים.
מרבית היהודים השתייכו לחסידות קוסוב, והאדמו"ר מקוסוב היה מבקר בקהילה לפחות פעם בשנה. כמו כן, היו בקהילה גם לא מעט מחסידי ויז'ניץ ולפרקים שררה מתיחות בין שתי הקבוצות (ראו לקמן), וכן חסידים של אדמו"רי שושלת טייטלבוים.
אנטישמיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]יחסיהם של היהודים עם שכניהם הרותנים היו תקינים בדרך כלל, ובין שניהם שררה "אחוות מיעוטים". המצב השתנה החל משנות ה-30 של המאה ה-20, בעקבות המשבר הכלכלי הכבד, בעיות המיעוטים ועליית האנטישמיות הרומנית של אלכסנדרו קונסטנטין קוזה ואחרים. התעמולה האנטישמית הציגה את היהודים כמקור לבעיות הכלכליות הקשות שרומניה הייתה נתונה בהם. חנות גדולה בבעלות יהודית נפרצה ונשדדה. היה חשש שגורלם של יהודי פוינילה יהיה זהה לגורל יהודי בורשה, שבתיהם הועלו באש זמן קצר קודם לכן, והנוער היהודי התארגן לשמירה על הרכוש היהודי.
בשואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1940 הועבר צפון טרנסילבניה להונגריה, על פי תכתיב וינה. השלטון ההונגרי האנטישמי הצר את צעדיהם של היהודים. יוסף טרויב, מעשירי הקהילה, נאסר בעקבות הלשנה של איכר מקומי, ועונה למוות.
באפריל 1944 רוכזו היהודים והועברו לגטו וישאו דה סוס, ומשם נשלחו לאושוויץ בשלוש אקציות בין ה-17 ל-23 במאי. בית הכנסת נהרס, ובמקומו נבנה בית ספר[2].
18 צעירים ששרדו את השואה רצו לשקם את הקהילה מחדש, אך הם נרצחו בידי אוקראינים לאומנים מצבאו של סטפן בנדרה, משום שסירבו לתת להם מזון.
יהודים בודדים גרו לאחר מכן בעיירה[3], והקהילה לא הוסיפה להתקיים עוד.
דמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במפקד האוכלוסין שנערך ב-1735 נמנה בפוינילה יהודי אחד יוצא גליציה בשם ישראל לייזר, שהיה בן חסות של האציל המקומי וחי עם משפחתו בעיירה. כבר בשנת 1743 הוא לא מוזכר יותר במפקדים, ולראשונה מוצאים יהודים בפוינילה רק בתחילת המאה ה-19.
| שנה | מספר חברי הקהילה | אחוז חברי הקהילה מכלל האוכלוסייה בעיר |
|---|---|---|
| 1735 | 8 בערך | לא ידוע |
| 1830 | 58 | 1.81 |
| 1880 | 623 | לא ידוע |
| 1920 | 784 | 16 |
| 1930 | 726 | 12.7 |
| 1941 | 912 | 10.7 |
| 1944 | 934 | לא ידוע |
| 1956 | 45 | 0.7 |
| 1966 | 2 | 0.03 |
| 1977 | 5 | 0.06 |
| 1992 | 1 | 0.01 |
רבנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרב הראשון של הקהילה היה הרב יוסף כ"ץ[4].
בשנת 1875 התמנה לרב בפוינילה הרב אליהו בצלאל טייטלבוים (יי') על ידי אביו רב המחוז יקותיאל יהודה טייטלבוים. לאחר מכן כיהן כרב בטעטש.
החל משנת 1890 (ה'תר"ן) כיהן הרב משה שטרן, שכיהן לפני כן כרב בדראגומירשט. הרב שטרן כיהן מעל ל-30 שנה, עד לפטירתו בשנת 1923 (ה'תרפ"ג).
את מקומו מילא חתנו הרב דוד שפרבר עד לשנת 1926 (ה'תרפ"ו), אז עבר לכהן כרבה של בראשוב.
לאחר עזיבתו, חסידי קוסוב מינו את הרב אברהם ישכר בער איזקסון (בנו של הרב שלמה איזקסון מרומאן), שהיה מחובבי ציון ונפגש עם הברון רוטשילד בפריז ואף ביקר בארץ כדי לייסד מושבות לחסידים ממחוז מרמורש[5]. כיהן עד להירצחו בשואה, ועוזרו היה בנו הרב יחיאל יהודה (חתן הרב חיים צבי טייטלבוים מסיגט)[6].
במקביל אליו, מינו חסידי ויז'ניץ את הרב ברוך הגר, בנו של האדמו"ר ר' ישראל. למרות המחלוקת, בין הרב איזקסון לרב הגר שררו יחסים טובים, והוסכם ביניהם כי הרב הגר ישמש כרב ואילו הרב איזקסון ישמש כאב בית דין. מצב זה נמשך ארבע שנים, ולאחריהן עזב ר' ברוך הגר את פוינילה משום שלא הייתה בידי הקהילה האפשרות להחזיק שני רבנים, ועבר לקיצמן.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שלמה שפיצר, קהילות הונגריה, מכון ירושלים ה'תשס"ט, עמ' 120–121.
- שלמה יעקב גרוס ויצחק יוסף כהן (עורכים), פאליען ריסקווה, בתוך: ספר מארמארוש, תל אביב ה'תשמ"ג, עמ' 181–184.
- יקותיאל יהודה גרינוולד, מצבת קודש, חלק א תשי"ג, עמ' 49
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של פוינילה דה סוב מונטה- פוינילה דה סוב מונטה באתר JewishGen (באנגלית). קישורים לאתרים ותמונות רבים בנושא הקהילה היהודית בפוינילה דה סוב מונטה.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יש להבחין בינה לבין ריסקווע הסמוכה.
- ^ ראו כאן
- ^ נפתלי בן מנחם, יליד פוינילה, ביקר בה בשנת 1969 ומתאר שבעיירה חי יהודי אחד (נשוי לנוצרייה), ועל פי דיווחים יהודי זה מת באותה השנה. עם זאת במפקדים שנערכו במהלך השנים נמנו מספר יהודים בין תושבי פוינילה.
- ^ ראו כאן, משנת ה'תרכ"ח.
- ^ ראו אודות פועלו לעלייה לארץ בערך אודותיו שכתב נפתלי בן מנחם ב"אנציקלופדיה של הציונות הדתית"
- ^ במפקד הקהילות בשנת 1944 נמנו כרבני הקהילה הרב אברהם ישכר בער איזקסון ובנו הרב יחיאל יהודה.
| בקרת זהויות |
|
|---|