ענווה
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה – עיצוב הרשימות, תבניות, קישורים פנימיים, אין חלוקה ברורה בין פסיכולוגיה, תרבות ודת..
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה – עיצוב הרשימות, תבניות, קישורים פנימיים, אין חלוקה ברורה בין פסיכולוגיה, תרבות ודת.. | |
עֲנָוָה או עַנְוְתָנוּת היא מידה טובה, הנחשבת על ידי חכמים רבים לשורש המאפיין את כל המידות הטובות. בין אם אדם אינו רואה עצמו כבעל ערך; בין אם מחשיב עצמו כשווה בין שווים. העניו מכיר בכישוריו וערכו אך באותה מידה גם בחסרונותיו לצד ערכם וכישוריהם של אחרים; משכך הוא נמנע מלהתנשא על אחרים ולא מבקש לעצמו כבוד ותהילה, כל שאיפתו היא לעשות את הטוב והראוי.
בדתות ובחברות רבות ענווה נחשבת למידה טובה ונעלה ורק השלמים במידותיהם הצליחו לקנותה לעצמם. אופן ביטוייה של מידת הענווה דומה למידת הצניעות, בה האדם מצניע את כישוריו ומעשיו הטובים ונמנע מהבלטת עצמו. יש אומרים שענווה היא ההפך מגאווה: לא למצוא בעצמו ערך כלל ולחשוב שהוא כאין. לעומתם יש אומרים שענווה היא מידה ממוצעת בין שפלות וגאווה; כלומר: היא אינה התבטלות מכל וכל, ולא מבטלת לכישורי האדם, אלא מבקשת לשים אותו במקומו הנכון ובהקשר הראוי.
על פי פרופסור שלום רוזנברג הענווה היא היפוכה של הנרקיסיזם, והיא כוללת בתוכה שלושה מרכיבים שונים: א. הערכה עצמית שקולה ונאותה. ב. סובלנות כלפי האחר, ובמיוחד כלפי מי שעומד במדרגה חברתית ושכלית נמוכה יותר. ג. מוכנות לוותר על כבוד והערצה של אחרים ועל גינוני כבוד[1].
לפי הרמח"ל, בספרו מסילת ישרים, הענווה באה לידי ביטוי מעשי בהתנהג עצמו בשפלות, בסבול העלבונות, בשנוא הרבנות ובריחה מן הכבוד, ובחלוק כבוד לכל. הוא מדגיש שמידת הענווה היא אחת המידות הגבוהות (וממילא, המאוחרות יותר בספרו) מכיוון שיש לעבור תהליך ארוך ומשמעותי בכדי לקנות אותה- לאחר הפנמה של המידות הקודמות המנויות בספר.
פסיכולוגיה של הענווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הענווה איננה רגש אלא תכונה, ולכן אדם שיש לו תכונה זו לא יחוש בה, אך היא תבוא לידי ביטוי התנהגותי בעיקר בנוכחות אנשים אחרים. על פי רוב, אדם עניו ינהג במתינות כלפי הזולת, דבר שיכול לבוא לידי ביטוי בדרכים חיצוניות - כמו צורת הלבוש ובחירת המילים בשפה - אך לאו דווקא. אדם עשוי להיות עניו אך לנהוג בשררה ואפילו בתקיפות[2]. בד בבד, הסובבים אותו בדרך כלל יחושו בכך שהוא אינו מרכז העולם בעיני עצמו אלא נותן מקום לזולת, ולפיכך העניו יהיה על פי רוב אהוב ומכובד על הבריות. ענווה קשורה ליכולת לחוש אמפתיה, וקבלה כלפי עצמי והזולת, ובאופן כללי היכולת להעניק את מלוא תשומת הלב לאדם אחר, ההפך הגמור מנרקיסיזם. יכולות אלו מאפיינות לרוב אנשים בעלי ערך עצמי בריא, יציב ומאוזן, לפיכך ערך עצמי בריא עשוי להיות הבסיס לתחושת ענווה. יחד עם זאת, מכיוון שביטוייה העיקריים של ענווה הם חיצוניים, ניתן לומר שהיא מתקיימת לרוב בהקשר של אינטראקציה חברתית.
בדת
[עריכת קוד מקור | עריכה]כתבי הדתות האברהמיות משבחים את מעלת הענווה, הנחוצה בראייתם לכל מאמין. כך למשל, הפסוק "ענוים יירשו ארץ" מופיע גם בתהילים בתנ"ך (פרק ל"ז, פסוק י"א) וגם בבשורה על-פי מתי (פרק 5, פס' 5) הכתבים גם מציינים כי אלוהים ירומם את מעמדו של אדם עניו[3]. בנצרות ובאסלאם כאחד מצוין כי רק הענווים יכנסו לגן עדן[4].
ביהדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במסורת היהודית הענווה מועלית על נס, ונחשבת לכתר המידות הטובות. על משה, הנביא והמחוקק, נאמר: "וְהָאִישׁ משֶה עָנָו מְאֹד מִכֹל הָאָדָם אֲשֶר עַל פְנֵי הָאֲדָמָה"[5]. ילקוט שמעוני קושר במפורש את יכולתו הנבואית המיוחדת לתכונת הענוה[6]. גם אישי מקרא ותנ"ך נוספים כמו אברהם[7], אהרון[8] ודוד[9] מוכתרים במידת הענוה.
בתורה מלך ישראל מצווה על ענווה, ולכן הוא מצווה לכתוב לעצמו ספר תורה ולקיים את אשר נכתב בו "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול..."[10]. יש פרשנים שלמדו שמכאן נרמזה חובת הענווה לכל אדם.
על פי ישעיהו הנביא, הקב"ה שוכן עם הענוותנים ושבורי הלב: "כי כה אמר רם ונשא שוכן-עד וקדוש שמו: מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים." (ישעיה, נ"ז, ט"ו)
בספר משלי מובא שהענווה מביאה למידות רבות ואף לעושר וכבוד: "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים"[11], "לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֶב אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה"[12]. בעקבותיו נאמר בתלמוד, כי "מה שעשתה החכמה עטרה לראשה – עשתה הענווה עקב לסולייתה"[13]. חז"ל אמרו "לעולם יהיה האדם ענוותן כהלל ולא קפדן כשמאי". הם אף ציינו כי התורה ניתנה בהר סיני, דווקא מפני שהוא הנמוך והשפל שבהרים[14]. חז"ל אף אמרו כי מי שדעתו שפלה עליו, כאילו שהקריב את כל הקורבנות כולם על פי הפסוק "זבחי אלהים רוח נשברה" (תהלים, נ"א, י"ט). עוד אמרו כי תפילתו מקובלת[15], והוא בן העולם הבא[16], רבי יוחנן מאמוראי ארץ ישראל, עוד הוסיף וציין שתכונה זו של ענוותנות אפילו הקב"ה מקיים בעצמו והיא קשורה לגבורתו[17]. חז"ל עוד ציינו שבניגוד למידת בשר ודם, הקב"ה הוא גבוה שרואה דווקא את השפל. (שם). הסמ"ג כולל את תכונת הענווה בלאו ס"ד, של איסור שכחת אלוהים – "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך." (דברים, ח', י"א), על פי חיזיון שהיה לו בחלום הלילה.
בספר חובות הלבבות יש שער שלם, שער הכניעה, שנושאו הוא חשיבות הענווה, דרכי הקנייה שלה, דרכי התנהגות הנגזרות ממנה.
הרמב"ם כותב בשמונה פרקים כי הענווה היא המידה הממוצעת הטובה בין שתי התכונות הקיצוניות הרעות: גאווה בקצה אחד, ושפלות רוח בקצה האחר, כשה"אמצע" אינו במשמעותו המדויקת, אלא קרוב אל הקצה של שפלות הרוח. אדם יהפוך לעניו לאורך זמן, תוך חזרה והתרגלות למעשים הנובעים ממידת הענווה[18]. אולם בספרו משנה תורה בהלכות דעות ישנה סתירה בדבר. מחד, כותב הרמב"ם שיש ללכת בה בדרך האמצע[19], ומאידך כתב: "שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה מאוד"[20].
הרמב"ן מפרש באיגרתו מספר מעשים הקשורים לענוה, בהם דיבור בנחת תמיד, הימנעות מכעס, בושה מכל אדם, והחשבת כל אדם כגדול ממנו.
על פי הרמח"ל (במסילת ישרים) הביטויים המעשים של הענווה ניכרים בהנהגותיו של האדם כמו דיבור מתון ושקט ומלא כבוד לאחרים, וישיבה בין הציבור הרחב ולא בראש. ספיגת עלבונות וסבילתם, שכן מי שמגיב בתוקפנות על עלבונות מראה שהוא מחשיב את עצמו. שנאת תפקידי שררה ובריחה מקבלת כבוד, ובחלוקת כבוד לכל אדם, שכן הענו מעריך את הכול ולא רק את עצמו[21].
עוד על פי הרמח"ל (שם), מה שיכול להקנות לאדם את תפיסת הענווה ולהביאו להתגבר על האהבה העצמית היתרה שטבעית באדם, היא א. התרגלות לעשיה שיש בה סממנים של ענווה ואף מעט שפלות, כמו הליכה בסוף החברה ולבישת בגדים צנועים. ב. רכישת חכמה והתבוננות בעולם: ארעיותו של האדם בעולם, במיוחד בדרך שבה הוא נוצר ומתכלה, תמורות הזמנים והעיתים שעלולים להורידו מרום מעלתו ברגע אחד, ולבסוף ערותו למגבלותיו וחסרונותיו ואי מילוי חובותיו של האדם כלפי אלוהים.
לדעת הנצי"ב מוולוז'ין, משמעות "עניו" שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו[22].
היו הוגים שציינו כי חלק גדול מיכולותיו של אדם מצליח, מושתת על הדורות הקודמים. אם על תכונות טובות שקיבל בירושה מהוריו, ואם על ידע אנושי, שהוא תוצאה של עמל דורות רבים של האנושות.
יש מפרשים שאומרים שאין הכוונה בענווה שאדם ישפיל את עצמו וירגיש שהוא כלום, אלא הכוונה שלא יתגאה במעשיו הטובים ויזכור שכל יכולותיו מאת האלוקים.
יש להבדיל בין ענווה אמיתית לבין ענווה מזויפת, ולפעמים הגבולות ביניהן מאוד דקים. לדוגמה, אדם שאינו עומד על מידותיו, זו ענווה אמיתית. זו הייתה דרכו של רבי עקיבא, שהיה מעביר על מידותיו (אינו מקפיד על אנשים, מוכן לוותר ולסלוח)[23]. אולם ענווה המביאה את האדם לסובלנות יתר, וויתור על האמת ועל עקרונותיו באופן מזיק, זו ענווה מזויפת. במסכת אבות התנא יהודה בן תימא אמר: "הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". עזות של קדושה, עוז פנימי, נובעים מענווה אמיתית. אולם ענווה יתירה תוך קפדנות לשם שמים מבלי להתחשב בנסיבות ובדעות אחרות, זו ענווה פסולה, כמו שנאמר בתלמוד: "אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (תלמוד בבלי, גיטין נ"ו.).
בנצרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנצרות הענווה נחשבת לבסיס האמונה – אדם גאוותן אינו יכול לקבל את האמונה ללבבו. למשל: "...על כן אומר: אלוהים, ללצים (הלועגים על בני אדם) – הוא יליץ (יגרום שיתלוצצו עליהם), ולענווים – יתן חן.[24] לכן הכנעו לאלוהים... התענו והתאבלו ובכו.. הכנעו לפני ה' והוא ירים אתכם"[25]. תכונת הענווה מיוחסת רבות לישו כדוגמה לבני האדם, למשל: "...המשיח עונה בעבורכם והשאיר לכם מופת ללכת בעקבותיו; אשר חטא לא עשה ולא מרמה בפיו; אשר שמע חרפתו ולא השיב, נענה ולא גער, כי אם מסר דינו לשופט צדק ואת חטאותינו הוא נשא בגויתו על העץ"[26]. עוד מובא בברית החדשה הענווים זוכים לכבוד, חוכמה, חיי נצח בגן עדן ועוד. השבח הבולט ביותר בברית החדשה בזכות הענווה מופיע באיגרת פולוס השליח אל הפיליפיים: "ואל תעשו דבר בדרך מריבה, או כבוד שווא, כי אם בשפלות רוח תחשבו איש את רעהו יותר מעצמו... כי הרוח ההיא אשר הייתה במשיח תהי גם בכם, אשר אף כי היה בדמות האלוהים לא חשב לו לשלל היותו שווה לאלוהים, כי אם הפשיט את עצמו וימצא בתכונתו כבן אדם, וישפל את נפשו ויכנע עד מוות – עד מיתת הצליבה. על כן גם האלוהים הגביהו מאוד ויתן לו שם נעלה על כל שם, למען אשר בשם ישוע תכרע כל ברך... עשו כל דבר בלא תלונות ובלא מזימות, למען תהיו נקיים וטהורים, בני אלוהים לא-מום בם, בתוך דור עיקש ופתלתל אשר תאירו ביניהם כמאורות בעולם"[27].
באסלאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]גם באסלאם הענווה נחשבת לחיונית מבחינת אמונתו של אדם. כך בסורה 57, איה 16: "האם לא הגיעה השעה שענווה תמלא את לב המאמינים לנוכח זֵכר אלוהים, ולנוכח האמת אשר הוריד ממרומים? אל להם לנהוג כדוגמת אלה אשר ניתן להם הספר זה כבר, וברבות הימים גס בו לבם."[28] ומצוין כי בעלי הלב הגאה, בו מצוי השטן אינם פונים לאללה בעת צרתם. כך למשל, בסורה 6, איאת 42-43 נאמר: "כבר לפניך (מוחמד) שלחנו שליחים אל בני האומות, והכינו אותם באזון ובצרה למען ישטחו תחינה. ואולם עם בוא חרון אפנו עליהם, מדוע לא שטחו תחינתם? אדרבא: הם הקשו לבבם והשטן השיאם להשתבח במעלליהם."[29] התפילה באסלאם המבוצעת, בין השאר בהשתטחות, תורמת בראיית הקוראן לענוות האדם[30]: "המאמינים יעשו חיל. הם הענווים בתפילתם"[31]. בחדית' מפורסם, שאל עומר בן אל-ח'טאב את מוחמד מדוע על המוסלמים להיות ענווים, אם אמונתם היא הנכונה והם מונהגים על ידי נביא אמת, ואילו אמונת אויביהם אינה צודקת. בתגובה הזכיר לו מוחמד כי המוסלמים ומוחמד עצמו כפופים לאל[32]. בחדית' אחר מסופר על כך שהגיהנום טען כי רק ה"רודנים והגאוותנים" נכנסים לשעריו, ותהה מדוע "החלשים והענווים" אינם נכנסים לשעריו[33]. בחדית' בסונה אבו דאוד, מציין מוחמד בבירור "אללה גילה בפני כי חובה להיות ענווים, כך שאף אחד לא ידכא את האחר או יתגאה בפני אחרים[34].
בחכמות ודתות המזרח הרחוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחכמות ודתות המזרח הרחוק הענווה מוערכת מאוד. בסין העתיקה, לענווה מקום מרכזי בדאואיזם[35], וכן באופן פחות מפורש בקונפוציאניזם[36]. הינדואיזם, אחת מהדתות בעלות מספר המאמינים הגדול בעולם, מתייחסת על הענווה כאל אחת התכונות המוערכות ביותר אצל האדם, כפי שמתואר במזמור בהגאוואד גיטה[37] בבודהיזם ענווה היא אחד מהישגיו של האדם בדרכו להיות אדם טוב יותר.[38] על פי אחד מעקרונות הדת הסיקית, המאוזכר בספר הראשון מתוך כתבי הקודש הסיקיים, שורש הענוה הוא בתפישה, שכל כישורי האדם הם מתנה אלוהית.[39] במקור אחר ישנה אמרה, כי שפל הרוח יזכה לכבוד ויוקרה.[40] דת נוספת המקדשת את הענווה היא הג'ייניזם המציגה את הגאווה והאגו האנושי כתכונות שלילות ביותר המונעות על ידי הדחפים האנושיים הרעים.[41].
בלשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בַּלשון מקובלים ביטויים אחדים של ענווה. ביטוי נפוץ מסוג זה הוא "לעניות דעתי" – ביטוי שבו אדם המביע את דעתו מקטין עצמו בענוותנותו. שיבוש נפוץ של ביטוי זה הוא הצורה "לעניות דעתך"[42] – שבו הדובר מקטין את זולתו, מעשה שאין בו ענווה אלא גסות רוח (אף שהדובר כך עושה זאת מבוּרוּת ולא מגסות).
בספרות התורנית מקובלת החתימה "הנני הק'", שבה "ק'" היא קיצור של המילה "קטן" – גם במקרה זה הכותב מקטין עצמו משום ענווה. הרחבה של צעד זה נעשית בביטוי "הנני העני ממעש", שמקורו בתפילה שאומר החזן בתחילת תפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים).
החתימה "עבדך הנאמן" (your obedient servant), אף דרך להביע ענווה. כך גם הביטוי "כיהודה ועוד לקרא", שמקורו בתלמוד הבבלי, הבא לומר כי למעשה דעת האומר או הכותב אינה בעלת משמעות לאחר שאחרים, חשובים ממנו, כבר הביעו את דעתם בנידון והוא רק מצטרף לדברי קודמיו.[43] הראי"ה קוק היה נוהג לחתום על מכתביו בביטוי "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש".
בסיפורו של חיים נחמן ביאליק, "אלוף בצלות ואלוף שום", נוקטים הפונים אל המלך לשון ענווה מופלגת. כך בן המלך, האומר ”אֲדוֹנִי, אָבִי וּמַלְכִּי! / מִי-אָנֹכִי הַדַּל כִּי– / תָשִׂים בִּמְשִׁיבֵי טַעַם חֶלְקִי”, וכך זקן החכמים, האומר: ”כִּי חָכָם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּשְׁלֹמֹה, / וְאָנֹכִי מָה? הֲלֹא רַק פַּרְעֹש בֶּן-יוֹמוֹ, / מְלַחֵךְ עֲפַר נַעֲלֵי מַלְכִּי וְכַרְעֵי הֲדוֹמוֹ, / בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ שֵׁם כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ מִמְּקוֹמוֹ”.[44]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חובות הלבבות, השער השישי, שער הכניעה.
- משה חיים לוצטו, מסילת ישרים, פרק כב – בביאור מידת הענווה וחלקיה, באתר דעת
- מידות הראי"ה: "גאווה" ו"ענווה", ויקיטקסט.
- בצלאל שמחה מנחם בן ציון רבינוביץ, מבשר טוב - ענוה ושפלות, באתר היברובוקס
- שמואל לואיס, ולפני כבוד ענווה – אידיאל הענווה כיסוד בשפתם המוסרית של חז"ל, הוצאת מאגנס, 2013.
- יחיאל מנלדזאהן, ענוותנותם של חכמי ישראל ואהבתם את האמת, ב"האסיף", ורשה תרמ"ה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נמיכות רוח, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ שלום רוזנברג, הענווה ופרדוקסיה, אתר הגות יהודית
- ^ יוחאי אורלן, האם ענווה פירושה צניעות? ממש לא, באתר מילימילים
- ^ ראו בחדית' מס. 6264 בספר 32 של צחיח מוסלם. בחדית' מס' 4760, ספר 41 בסונה אבו דאוד מצוין כי אדם המוותר על בגדים מפוארים יולבש על ידי אללה ב"חלוק הכבוד". ראו גם בברית החדשה בבשורה על פי מתי, פרק 23, פס' 12: "כי המרומם את עצמו ישפל והמשפיל עצמו ירומם." וגם באיגרת פולוס אל הפיליפיים, פרק 2, פס' 9
- ^ ראו בבשורה על פי מתי, פרק 18 פס' 1–5: "...ויקרא ישוע אליו ילד קטן ויעמידהו בתוכם [בקרב תלמידיו] ויאמר: אמן אומר אני לכם, אם לא תשובו להיות כילדים, לא תבואו אל מלכות השמים. לכן כל המשפיל עצמו כילד הזה הוא הגדול במלכות השמים." (תרגום דעליטש). חדית' מס. 651 בספר 78, כרך 8 של צחיח אל-בח'ארי מציין כי רק הענווים יכנסו לגן עדן, והגאוותנים ימצאו עצמם בגיהנום
- ^ ספר במדבר, פרק י"ב, פסוק ג'
- ^ ילק"ש ישיעיהו נז – רמ"ז
- ^ "וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר:" (ספר בראשית, פרק י"ח, פסוק כ"ז)
- ^ "וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּונוּ עָלֵי" (ספר שמות, פרק ט"ז, פסוק ז')
- ^ "אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל? אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף? אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת, אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד?" (ספר שמואל א', פרק כ"ד, פסוק י"ד)
- ^ ספר דברים, פרק י"ז, פסוק כ'
- ^ ספר משלי, פרק כ"ב, פסוק ד'
- ^ ספר משלי, פרק י"ח, פסוק י"ב
- ^ ירושלמי שבת נ'
- ^ בבלי, מגילה לא/א
- ^ מסכת סוטה ה, ב,
- ^ "...שלחו מתם איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל, שייף ונפיק, וגריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה." – תלמוד בבלי מסכת סנהדרין פח, ב
- ^ "אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא – אתה מוצא ענוותנותו." (בבלי, מגילה לא/א)
- ^ רבי משה בן מימון, שמונה פרקים, פרק ד'
- ^ פרק א' הלכה ה'
- ^ רבי משה בן מימון, משנה תורה, הלכות דעות, פרק ב'
- ^ מסילת ישרים, פרק כ"ב
- ^ העמק דבר על במדבר יב ,ג. ועיין תלמוד בבלי מסכת הוריות דף יד, עמוד א.
- ^ גמרא תענית דף כה עמוד ב
- ^ על פי משלי ג לד: "אִם לַלֵּצִים – הוּא יָלִיץ, וְלַעֲנָוִים – יִתֶּן חֵן."
- ^ הברית החדשה – איגרת יעקב, פרק 4, פס' 6–10. תרגום דעליטש
- ^ הברית החדשה – איגרתו הראשונה של פטרוס השליח, פרק 2 פס' 21–23, תרגום דעליטש
- ^ פרק 2 פס' 3–15, תרגום דעליטש
- ^ הקוראן – תרגום אורי רובין, הוצאת אוניברסיטת ת"א, 2005
- ^ תרגום אורי רובין
- ^ על פי דבריו של מוחמד בחדית', תפילה שבוצעה בענווה והשתטחות יכולה לכפר על חטאי העבר, כל עוד אינם חמורים. ראו צחיח מוסלם, ספר 2, חדית' מס' 441.
- ^ סורה 23, איאת 1–2, תרגום אורי רובין
- ^ ראו צחיח אל-בח'ארי, כרך 3, ספר 50, חדית' מס. 891
- ^ ראו צחיח אל-בח'ארי, כרך 6, ספר 60, חדית' מס. 373. גם חדית מס' 97, ספר 73 בכרך 8 של צחיח אל-בח'ארי מציין כי הענווים נכנסים לגן עדן, והגאוותנים לגיהנום
- ^ ראו ספר 41, חדית' מס. 4788
- ^ כגון "ספר הדרך והסגולה", 67; ספר "לייה דזה", פרק שני
- ^ למשל "ספר המאמרות" 1.1; "ספר מאמרות מאוזנות", פרק רביעי
- ^ היה עניו, אל תזיק / היה חסר יומרה,...
הרגע, שלוט באגו שלך / הפרד עצמך מהדחפים,
השתחרר מעצמך / היה מודע לחולשת האופי האנושי.
- הינדואיזם, בהגאוואד גיטה 13.7-8
- ^ טיפש שיודע שהוא טיפש, מכונה על כן אדם חכם.
- הטיפש שחושב שהוא חכם, יכונה טיפש.
- בודהיזם, Dhammapada 63
- הטיפש שחושב שהוא חכם, יכונה טיפש.
- ^ חסר מעלות אנוכי; כל המעלות הן שלך. שלך, אלוהי, הן כל המעלות – אם איזו לשון אוכל להלל אותך?
- סיקהיזם, Adi Granth, Wadhans, M.5, p. 577
- ^ מי שמכריז על עצמו כטוב – דעו, הטוּב מתרחק אינו מתקרב אליו.
- מי שליבו הופך לאבק לרגלי הכול – אומר נאנאק (מייסד הסיקהיזם), טהורה תהיה יוקרתו.
- סיקהיזם, Adi Granth, Gauri Sukhmani 12, M.5, p. 278
- מי שליבו הופך לאבק לרגלי הכול – אומר נאנאק (מייסד הסיקהיזם), טהורה תהיה יוקרתו.
- ^ הרגע את הגאווה עם ענווה, התגבר על צביעות באמצעות פשטות, העלֶם חמדנות על ידי שביעות רצון.
- Samanasuttam 136."ג'ייניזם"
- ^ ראו למשל: עע"ם 515/17 פלוני נ' משרד הבינוי והשיכון, סעיף 3
- ^ במקור בתמיהה – לאחר שהובא מקור מהמקרא, וכי יש צורך בראיה ממנהג חבל יהודה?
- ^ אף שורות אלו מרובות הפניות למקרא ולמסורת היהודית, למשל:
"מי אנכי כי אלך אל פרעה?" (משה לאלוהים, שמות ג יא)
"מי אנכי ומי חיי... כי אהיה חתן למלך?" (דוד לשאול, שמואל א, יח יח)
"אלפי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי" (גדעון למלאך ה', שופטים ו טו)
| רגשות | |
|---|---|
| |
| מצב רוח • אפקט |
