עמיחי שלו

עמיחי שלו

לידה	17 באפריל 1973 (בן 51) ראשון לציון, ישראל
מדינה	ישראל
מקום לימודים	אוניברסיטת תל אביב
שפות היצירה	עברית
יצירות בולטות	ימי הפופ
פרסים והוקרה	פרס היצירה לסופרים עבריים (2013)

עמיחי שלו (נולד ב-17 באפריל 1973) הוא סופר, עורך, משורר, מתרגם, מבקר ספרותי ומרצה ישראלי. זוכה פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת 2012 ופרס משרד התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת 2019 וכמו כן זוכה פרס אקו"ם לשנת 2024 ליצירה בעילום שם. ספריו היו מועמדים פעמיים ברשימה הארוכה של פרס ספיר. שלו נולד בחולון, גדל בראשון לציון ובהרצליה. אביו היה יליד הארץ, אימו עלתה בגיל 18 מליברפול, אנגליה, והוא הצעיר מבין שלושה אחים.

ביוגרפיה

עמיחי שלו הוא בעל תואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב, וכן בוגר בית הספר לתסריטאות של קמרה אובסקורה. הוא מלמד במכללת ספיר, במסגרת התוכנית "תרבות, הפקה, יצירה". בעבר לימד במכללה למנהל, ב"מקום לשירה" ובסדנה לאמני הקיבוץ. שלו עורך ספרי מקור, עיון ושירה. עומד יחד עם ד"ר שגיא אלבז בראש הוצאת הבית החילוני. ערך בעבר את סדרת "טרמינל" לספרות מתורגמת בהוצאת עם עובד, את מדור הספרים של אתר ynet, וכותב ביקורות ספרותיות בעיתון מקור ראשון. בנעוריו ניגן על גיטרה חשמלית בלהקת OverDrive, שהפכה ל-Metal Detonator, מלהקות הדת' מטאל הראשונות בישראל ולאחר מכן בלהקת הג'וניס.

יצירתו

ספרו הראשון, "ימי הפופ", יצא לאור ב-2004. הספר בנוי מארבע נובלות הקשורות אחת לשנייה, ומתארות את עולמו וחוויותיו של נער שאיבד את אמו בצורה טרגית ומסתורית, תוך כדי שהוא מגלה את מוזיקת הפופ של האייטיז המשמשת לו כמשען וכפורקן. ב-2009 יצא הספר במהדורה נוספת עם עטיפה חדשה.

ספרו השני, "הנפשיים", ראה אור ב-2010, ומספר על בחור הנקלע לטירונות במחנה דותן, טירונות של חיילים בעלי פרופיל נפשי. גיבור הספר אורי קרביץ נאחז בהערצתו ללהקת נושאי המגבעת, ונאלץ להתמודד עם תקריות אלימות, ועם המטען הביוגרפי-רגשי שהוא נושא איתו מקודם. בחלקו השני של הספר מנגנון ההישרדות שלו נשחק, בעת מסעו לאזור הדמדומים של באר שבע. הספר היה מועמד לרשימה הארוכה של פרס ספיר ב-2011.

ספרו השלישי "ילדה גדולה" ראה אור ב-2012. הוא מספר את סיפורן של צמד חברות שלא גויסו לצבא, וכשהחיים במדינת ישראל של שנות התשעים סוגרים עליהן, הן מחליטות לקחת את עצמן ולנסוע ללונדון ואמסטרדם, למסע רווי סמים, אלימות והכרה בערך האמיתי של הקשר שלהן, ובכלל מקומן על פני כדור הארץ. הספר מרמז בצורה לא שגרתית עם סיפורה של דבורה בארון "שברירים". בפרק השלישי המספרת רויטל יוצאת למעין פלאשבק טריפי המשלב ציטוטים מתוך הצגה בה גילמה את הדמות הראשית בסיפור, חיה פרומה, וכן שברי הזיות וסיוטים מתוך ההווה שלה.

ב-2014 יצא ספרו "על החתרנות" (הוצאת אפיק). מדובר בשתי נובלות, הראשונה "חדר בלי דלת (קעקעתי את מוחי בשרשרת של אסקימוסים)", היא מסה ובעצם מסע של דמות בין תנועות חתרניות של המאה ה-20, כמו הדאדא, הסוריאליזם, דור הביט וכדומה, תוך כדי שיטוטים מבעיתים בתל אביב הדחוסה והפוסט מודרניסטית להבחיל. נקודת המוצא היא שבמציאות הנוכחית, החתרנות - אם היא קיימת - באה כשהיא כבר מבויתת וממורכזת וחסרת נשמה. המסה כתובה בצורה חדשנית מבחינה פואטית, כשגם הסיפור, גם ההגות וגם השפה הנועזת נשזרים יחד לכדי סוגה חדשה ובועטת (חתרנית) כשלעצמה. הנובלה השנייה, "הסרטנים של סטלין" היא פרוזה אפלה וסוריאליסטית המציבה חייל עולה מברית המועצות בבסיס נטוש לגמרי, כשהוא אמור לשמור שם על "החבילה", מעין סוד צבאי, ולא ברור עד הרגע האחרון האם הבסיס מאויש בעוד חיילים, או שמא הוא לבד, וגם היה לבד מלכתחילה.

ב-2015 ערך יחד עם הסופר והעיתונאי הגרמני, נורברט קרון, את האנתולוגיה "לא נשכח, נצא לרקוד", סופרים בני הדור השלישי מישראל וגרמניה כותבים על הארץ האחרת. הספר יצא בישראל בהוצאת אפיק ובגרמניה בהוצאת פישר.

ב-2015 ראה אור הרומן שלו "בדידות מזהרת" (עם עובד), במרכזו ארקדי וחיים, עולים חדשים מברית-המועצות בתחילת שנות ה-90, העובדים במחלקת שרות חדרים במלון מפואר בתל אביב, שהוא בעצם מעין חדר מכונות גדול ומיוזע של החברה הישראלית. הספר כתוב בשני קולות, ובעיקר בפרקים המובאים מתוך קולו של ארקדי, ניכרת כתיבה אחרת מבחינה פואטית, יותר צפופה, קדחתנית, פיגורטיבית, מזכירה מאוד את הנובלה הראשונה ב"על החתרנות", אך גם שונה ממנה מאוד. גם בספרו זה מסתייע שלו ביצירות מוזיקליות על מנת להעצים את החוויה הסוריאליסטית בה נתונות הדמויות, בספר זה בחר המחבר להסתייע במלחין הקלאסי, סטרווינסקי.

ב-2016 ראה אור ספר שערך יחד עם ד"ר יוחאי עתריה "העידן הפוסט-אנושי" (הוצאת פרדס) - אסופת מאמרים אקדמיים וסמי אקדמיים על חייזרים, מכונות חושבות, אינטליגנציות מלאכותיות, פסיכדליה, טבעונות ועוד, שכל אחד מהם מנסה בדרכו להתעסק בשאלה הפוסט-אנושית.

ב-2018 פורסם הרומן השישי שלו "וולקשטיין" (מועמד לפרס ספיר 2020). הרומן מגולל את סיפורו של מרצה פזור דעת לנאציזם, שהמציאות הישראלית הולכת וסוגרת עליו, והוא נאלץ לנחות בברלין, שם הוא איכשהו נוחת אמנם עם רגליו על הקרקע, אך דרמות אישיות ורגע של הארה המתרחש תוך כדי שיעור, גורמים לו לבחון שוב את חייו מהיסוד. בחלק השני אחותו נמצאת בחזית במעין סיפור בלשי. גם היא נוחתת בברלין כדי להתחקות אחר עקבותיו האבודים של אחיה, לברוח מבן זוגה המשמים ולהמציא את עצמה מחדש. שם הרומן הוא מחווה לד"ר עודד וולקשטיין, מרצה, עורך, מתרגם וסופר.

ב-2019 פרסם את ספר השירה הראשון שלו, "מרסיסייד", פואמה שהיא מסע שורשים של חמישה ימים לעיר ליברפול.

ב-2024 פרסם את ספרו השמיני "היסוד הנפשי", שזכה בפרס אקו"ם עבור רומן בעילום שם. הספר מכיל 127 פרגמנטים שנשזרים למסגרת אחת ומתנפצים שוב ושוב בדומה למערכת היחסים המעורערת שאותה הם מתארים, בין אב מנוכר ומרוכז בעצמו לבין בן שמנסה לשרוד למרות החסכים הרגשיים ומתעקש בהתמדה לחפש וליצור משמעות לחייו. זה סיפור על הישרדות ועל בדידות שאינה מתכלה גם כאשר האב נעשה נכה ומוחו עדיין צלול, והבן נדרש להיות חלק מהמערך הטיפולי, ובעיקר – נדרש להתקרב.

ספריו

• ימי הפופ, ידיעות ספרים, 2004.
• הנפשיים, ידיעות ספרים, 2010.
• ילדה גדולה, ידיעות ספרים, 2012.
• על החתרנות, הוצאת אפיק, 2014.
• בדידות מזהרת, עם עובד, 2016.
• וולקשטיין, כנרת זמורה ביתן, 2018.
• מרסיסייד, אפיק-הליקון, 2019.
• היסוד הנפשי, ידיעות ספרים, 2024.

אנתולוגיות ופרויקטים

• נורברט קרון, לא נשכח את גרמניה - בואו נדבר עליה, באתר ynet, 6 באפריל 2015
• עפרי אילני, צייר לי כבשה משובטת, באתר "ידיעות אחרונות", 21 בפברואר 2017
• יאללה מכות, בצוותא עם יובל אביבי, אחוזת בית, 2018.יאללה מכות, באתר "אחוזת בית"

ספרים שערך (רשימה חלקית)

• אחדות או למות, יום טוב סמיה, ידיעות ספרים, 2024
• עושים סיפור, יוסי אלפי,, הוצאת פרדס, 2024
• עד שאיינשטיין בא, שרה אהרוני, ידיעות ספרים, 2022
• לא ארץ נוכרייה לקחנו, צחי הנגבי, ידיעות ספרים, 2021
• הילדה עם העניבה האדומה, קולט אביטל, ידיעות ספרים, 2021
• ידעתי את ארצי, מתן וילנאי/ יניב מגל, ידיעות ספרים, 2019
• האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן, יותם ראובני, אפיק, 2015
• האשדודים, יותם ראובני, אפיק, 2017
• סודות שלא אקח אתי, יוסי ביילין, ידיעות ספרים, 2021
• למה אתה לא מחייך, אודי שרבני, מודן, 2011
• ספארי, ג'וליה פרמנטו, אגם, 2011
• להציל את דובי הקוטב, דולב מור, שוקן, 2021
• מלחמת האמוניה, אהוד קינן, ידיעות ספרים, 2021
• ספר הכישרונות, יאיר כספי, ידיעות ספרים, 2021
• לב אש, אוליסיה קנטור, ידיעות ספרים, 2021
• אמור מילה למעני, יהודית רותם, הוצאת ידיעות, 2123

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של עמיחי שלו

• עמיחי שלו, ברשת החברתית פייסבוק
• מידע על עמיחי שלו בקטלוג הספרייה הלאומית
• רשימת הפרסומים של עמיחי שלו, בקטלוג הספרייה הלאומית
• עמיחי שלו, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• עמיחי שלו, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
• עמיחי שלו, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• רותי זוארץ, ‏הסופר עמיחי שלו מסרב לשקוע במרה שחורה, באתר מעריב אונליין, 1 בפברואר 2016
• רן יגיל, עמיחי שלו, שני קטעים מתוך "ילדה גדולה", פותחים רומן, באתר nrg מעריב, 5 ביוני 2012
• חגית גרוסמן, הגוף כבעיה - על הרומן ילדה גדולה מאת עמיחי שלו(הקישור אינו פעיל), באתר בננות, 24 במאי 2012
• סקס, ספרות וכדורגל - הכוריאוגרפיה של הדור השלישי, מגזין "שפיץ", אפריל, 2015
• עמיחי שלו, לבן כמו דם, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, 18 במאי 2017
• עמיחי שלו, מסה על פיליפ ק. דיק, "אני, חייזר", אתר אודות, 11 בדצמבר 2017
• עמיחי שלו, ‏ליברפול, לא רק ביטלס וכדורגל. טיול אחר בעיר, באתר גלובס, 19 באוקטובר 2019
• רונן טל, אחרי שנים של הדחקה, בספרו החדש משלים עמיחי שלו עם עברו המסוכסך, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2024