עליות מגורשי ספרד ופורטוגל

עליות מגורשי ספרד ופורטוגל הם גלי העלייה לארץ ישראל של מגורשי חצי האי האיברי וצאצאיהם לארץ ישראל. גלי העלייה החלו במהלך המאה ה-15, התגברו לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 (רנ"ב) ופורטוגל בשנת 1497, ונמשכו שנים רבות לאחר מכן לאורך המאה ה-16. בדורות שלאחר הגירוש, המשיכה הגירתם של רבים מיהודי ספרד ופורטוגל שנשארו בהן לאחר שהתנצרו, ונקראו אצל היהודים אנוסים, ובחברה הנוצרית: "נוצרים חדשים"; הם ביקשו לעזוב את חצי האי האיברי, ולזנוח את הנצרות בארצות הגירה חדשות.

חלקם ניסו להיקלט במדינות השכנות של ספרד, והקרובות לה מבחינה תרבותית; בפורטוגל שבה שכנה קהילה יהודית גדולה; אולם מלכי ספרד עודדו את גירוש היהודים גם מפורטוגל, ארבע שנים מאוחר יותר.

רבים היגרו לצפון אפריקה, אחרים אל מרכז אירופה ומזרחה, ואף אל יבשת אמריקה, שהדרך אליה נפתחה בשנת 1492. אולם חלק ניכר היגר לאימפריה העות'מאנית הצעירה, שהעומד בראשה – הסולטאן באיזיט השני, קיבל אותם בזרועות פתוחות, מתוך תקווה שיועילו לקידום האימפריה. עלייתם הביאה לתמורות ולהתחדשות משמעותית ביישוב היהודי בארץ ישראל.

בשלהי התקופה הממלוכית

מפת יישובים בארץ ישראל וסביבתה, 1489

לפני עליית מגורשי ספרד

החל מהרבע השני של המאה ה-15 התקיימה גזירת הים, שהייתה למעשה איסור בצו אפיפיורי על העברת יהודים ואולי גם סחורות של סוחרים יהודים במזרח הים התיכון מאירופה לארץ ישראל, בעקבות סכסוך על המקומות הקדושים בירושלים והמצב הגאופוליטי במזרח הים התיכון. איסור זה היה בתוקפו, לסירוגין, למעלה מיובל שנים: מ-9 במרץ 1427 עד 1467–1485‏. מאידך, בהשפעת האירועים הגאופוליטיים, בראשם כיבוש המוסלמים את קונסטנטינופול, השריד האחרון של האימפריה הרומית המזרחית, התעוררה עלייה בקרב יהודים בארצות המזרח.

ירושלים

בשלהי התקופה הממלוכית הייתה ירושלים במצב ביטחוני קשה. לעיר לא היו חומות, ותושביה סבלו מפשיטות שודדים. יהודי העיר נקלעו לבעיה כלכלית ולחובות בשל הריסת בית הכנסת המרכזי שלהם (1474) ובנייתו מחדש בעזרת הלוואות בריבית ממוסלמים ומראשי הכנסיות בעיר, ורבים מהם נטשו את העיר. בשנות ה-80 של המאה ה-15 ניכר שינוי ביחס השלטון כלפי הקהילה היהודית ולתלמידי חכמים הוענק פטור ממסים. בעקבות כך חל גידול במספר העולים לירושלים.

בשלהי התקופה חיו בירושלים יהודים מוסתערבים, רומניוטים ואשכנזים, ובנוסף להם כבר הייתה קהילה קטנה של ספרדים.

רבי עובדיה מברטנורא הגיע בשנת ה'רמ"ח 1488 אל העיר, בה חייתה קהילה קטנה ודלת אמצעים, כפי שהוא מתאר באיגרתו:

”ומן היהודים לא נשארו בה היום שבעים בעלי בתים מדלת העם...”.

תושביה היו עניים ואפילו לא היו להם ספרי תורה. מאחר שפרנסתו הייתה מצויה מפקדונות בנקאיים נושאי ריבית אותם השאיר באיטליה, נרתם רבי עובדיה לשיפור המצב העגום. הוא אף קיבל תרומות ייעודיות לצורך זה, מאחיו ואביו. עקב השתדלותו לסייע לביסוס וחיזוק הקהילה מבחינה רוחנית וחומרית כאחד, וכן בשל גדלותו התורנית, תפס הוא עד מהרה מקום של כבוד בין תושביה היהודים של ירושלים, ונתמנה לרבה הראשי, מינוי שהוכר גם על ידי השלטונות הממלוכים. בין שאר פעולותיו הייתה הקמתה המחודשת של החברה קדישא בירושלים, בה שימש הוא כחבר מן המנין ואף עסק בעצמו בקבורה. כמו כן, סייע בשיקום בית הכנסת ברובע היהודי שנהרס על ידי פורעים.

לאחר גירושי ספרד פורטוגל

חלק מהמגורשים ניסה להתיישב בארץ ישראל, ובמיוחד בעיר צפת. נראה שכבר בשנת 1504 (רס"ד) תפסו יוצאי ספרד מעמד של בכורה בעיר, על פני קהילת המוסתערבים. הספרדים אף זכו לתרומות שארגן נגיד קהילת יהודי מצרים – יצחק שולאל – וקוממו עליהם את חכמי המוסתערבים.

הנוסע הפורטוגזי פנטלאו דה אביירו (פור'), שביקר בארץ ישראל סמוך לשנת 1565, דיווח כי יהודים "ממשיכים להימלט מספרד" אל תחום האימפריה העות'מאנית.

בתקופה העות'מאנית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ארץ ישראל וסביבתה במפה שצייר אברהם אורטליוס, מ-1570

האימפריה העות'מאנית, כבשה מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1516 (רע"ז), את ארץ ישראל מידי הממלוכים, ופתחה את התקופה העות'מאנית בארץ ישראל. העות'מאנים שנמצאו בשיא פריחתם, השקיעו בבנייה, בסדר ובביטחון, והשגשוג ניכר הן בקרב האוכלוסייה המוסלמית של סוריה-ארץ ישראל והן ביישוב היהודי בארץ.

גלי עלייה של יהודים גברו, בעיקר מקרב מגורשי ספרד וצאצאיהם, אך גם מאיטליה, אשכנז וצפון-אפריקה; ויהודים רבים הצטרפו ליישוב המקומי – המוסתערבים. העולים שבארצות מוצאם, חיו בדרך כלל בערים, העדיפו להמשיך ולגור בערים גם בארץ ישראל (בארבע ערי הקודש – ירושלים, חברון, טבריה, וצפת – ובעזה); ולא לגור בכפרים, אף על פי שגם בהם ישבו יהודי הארץ (בעיקר אלה שבגליל).

היישוב היהודי בעיר עזה באותה תקופה, גדל באורח ניכר. זוהי גם תקופת הפריחה הכלכלית והתרבותית של העיר צפת, ובייחוד של הרובע היהודי בה, שרבים מן המגורשים פנו להתיישב בו.

ארבע ערי הקודש

ירושלים

ערך מורחב – יהודים בירושלים במאה ה-15 וה-16

גם על ירושלים עברו שינויים דמוגרפיים, ארגוניים ותרבותיים. בראשית התקופה עמד בהנהגתה ר' יצחק הכהן שולאל, אשר שימש בשלהי ימי השלטון הממלוכי כנגיד על קהילת מצרים. כמנהיג קהילת מצרים ומפרנסיה, פרס את חסותו גם על יושבי ארץ ישראל ובפרט ירושלים. לאחר הכיבוש העותמאני בוטל מעמדו במצרים, וגם מעמדו הכלכלי נפגע. הוא עלה לארץ ישראל ושימש בירושלים בתפקיד מנהיגותי לצד רבי שמואל מסעוד ורבי יעקב בן מני. ואליהם הצטרפו כמה חכמים חשובים שעלו מאשכנז ואיטליה בהם ר' יוסף בן פרץ קולון ורבי ישראל מיפורשא.

זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים בידי העות'מאנים בשנת 1517, החל השלטון העות'מאני לשקם את העיר ואת המבנים שבה, ואף עודד יהודים ממגורשי ספרד להתיישב ברחבי האימפריה העות'מאנית בכלל, ובארץ ישראל בפרט. לפיכך, יהודים רבים יותר יכלו לפקוד את המקום והכותל המערבי הוכר כאתר תפילה יהודי באופן רשמי על ידי השלטונות בפקודת הסולטאן סֻלמאן. התפילה נערכה בסמטה צרה ליד קטע קטן שאורכו היה עשרים מטרים, ובמרחק של כ-110 מטרים מצפון לפינה הדרומית-מערבית.

במהלך המאה ה-16 התרבו התיאורים של הכותל המערבי ברשימותיהם של נוסעים יהודים וקראים, ונראה שבתקופה זו כבר הפך המקום לאתר תפילה יהודי מוכר וסמל קדוש ליהודי התפוצות.

אמנם בשנת 1509 (רס"ט) היו בה עדיין יחסית מעט ספרדים, אך כעבור עשר שנים נמצאו בה חכמים יוצאי ספרד מן השורה הראשונה של חכמי דור גירוש ספרד, המפורסמים בפעילותם הרוחנית והציבורית בראשית התקופה העות'מאנית. בהם המקובל ר' אברהם בן אליעזר הלוי, גיסו ר' אברהם זכות, ר' יעקב בירב ור' לוי בן חביב (הרלב"ח) אשר הנהיג את קהילת ירושלים לאחר פטירתו של ר' יצחק הכהן שולאל. הרלב"ח הוביל מחלוקת והתנגדות גדולה בנוגע לחידוש הסמיכה שניסו לעשות חכמים אשר ישבו בעיר צפת, שנודע בשם פולמוס הסמיכה הראשון בשנת 1538.

בירושלים חי ופעל באותה תקופה ר' שלמה סיריליו מראשוני פרשני התלמוד הירושלמי, שעלה עם קבוצתם של מגורשי ספרד בשנות ה-30 של המאה ה-16, וכן ר' אברהם בן אליעזר הלוי. בהנהגתה עמד ר' משה קאשטרו עד פטירתו ב-1547. בשנים שלאחר פטירתו התמעטה הקהילה היהודית בירושלים עד שהיו נצרכים לפנות בכל עניין אל מנהיגי הקהל בצפת.

בין חכמי ירושלים הנודעים שעלו אליה מארצות שונות לאחר המחצית השנייה של המאה ה-16 נמנה ר' בצלאל אשכנזי בעל השיטה מקובצת שעלה בחזרה אליה ממצרים. ור' מנחם די לונזאנו שעלה מטורקיה ב-1575.

חברון

ב-1540 קנה הרב מלכיאל אשכנזי בחברון את "חצר היהודים" מהקראים שישבו במקום מהמאה ה-10. בחלקה זו הוא הקים את בית הכנסת על שם אברהם אבינו.

במאה ה-16 חי ופעל בחברון רבי שלמה עדני שעלה מתימן. הוא כתב בשבתו בחברון חיבור פרשנות למשנה הנקרא מלאכת שלמה.

צפת

ערכים מורחבים – צפת במאה ה-16, מקובלי צפת

עשרים שנה לאחר שעברה א"י לידי העות'מאנים, הפכה צפת למרכז תעשיית טקסטיל בזכות היזמות של העולים החדשים. הפריחה הכלכלית הביאה עמה פריחה תרבותית אדירה שמשכה אליה חכמים מכל התפוצות. יציבותה של הקהילה מבחינה כלכלית בתקופת פריחתה של צפת בא לידי ביטוי גם בכך שלכל אורך תקופה זו לא נצרכו לשלוח שד"רים מצפת עד לקריסתה בשלהי המאה עקב צרות קשים שפקדוה בזה אחר זה.

בשנת ה'של"ז (1577) הקים אברהם בן יצחק אשכנזי בצפת את בית הדפוס העברי הראשון. בשלהי המאה ה-16 בעקבות המצב החמור בצפת עקב הבצורת הקשה והמגפות, ההתנכלויות שפקדו את היישוב בגליל והידלדלות הרבה של היישוב בו, סגר את בית הדפוס ובניו העבירוהו לדמשק.

טבריה

יהודים חזרו להתיישב בטבריה במאה ה-16. תייר נוצרי מצא בטבריה ב-1549 עדה יהודית קטנה. כנראה יהודים מצפת שהתיישבו בטבריה לאחר רעידת האדמה הגדולה ב-1546. שיקום טבריה לאחר רעידת האדמה החל בשנת 1564 מידי המדינאית ואשת העסקים היהודיה דונה גרציה נשיא וחתנה דון יוסף נשיא, מאנוסי פורטוגל, ששמו להם למטרה לחדש את הריבונות היהודית בארץ ישראל ולסייע ליהודים בכל העולם. הם חכרו מידי הסולטאן הטורקי סולימאן הראשון ("המפואר") את חורבות העיר ב-1,000 דוקאט לשנה. דונה גרציה מימנה את הקמת החומה ושיקום העיר, הקימה בה בתי כנסת והחזיקה ישיבה. דון יוסף נשיא העמיד לרשות העולים ספינות, וכן שתלו בעיר עצי תות לפיתוח תעשיית משי והביאו כבשים מרונים לפיתוח תעשיית אריגים. בכוונתה של דונה גרציה היה לעלות ולהתיישב בעיר אך היא נפטרה בדרכה בקושטא בשנת 1569, שנים ספורות לאחר השלמת הבנייה. את מפעלם המשיכו אחריהם יהודי פורטוגלי בשם דון שלמה בן יעיש ובנו יעקב. העיר טבריה התקיימה בזכותם כמאה שנים.

חלוקת היישובים שבהם יהודים בארץ ישראל במאה הט"ז לפי מספרם

אברהם דוד, מונה את היישובים שבהם יהודים בארץ ישראל במאה הט"ז לפי גודל האוכלוסייה היהודית המוערך בהם:

• חצביה וקדש נפתלי כפר פרעם, מירון – גודל אוכלוסייה אינו ידוע.
• בית צידה, כפר נחום, כורזין, עין טיראין, עכו – גודל אוכלוסייה אינו ידוע.
• חאן אל תוג'אר, עג'לון, עין גנים, רמלה – גודל אוכלוסייה אינו ידוע.
• עלמא, ביריה, ג'וליס, פקיעין, כאבול, שפרעם, חברון – גודל אוכלוסייה עד 20 משפחות.
• כפר חנניה (כפר ענאן), עין זיתון, כפר יסיף – גודל אוכלוסייה מ-21–49 משפחות.
• טבריה, כפר כנא, שכם – גודל אוכלוסייה מ-50–99 משפחות.
• עזה – גודל אוכלוסייה מ-100–199 משפחות.
• צפת, ירושלים – גודל אוכלוסייה מעל 200 משפחות.
• ידוע על יהודים גם בנפת שקיף (כיום בדרום לבנון).

השלכות רעידת האדמה ב-1546

ב-14 בינואר 1546 – התרחשה רעידת אדמה בשבר הירדן (כיום אזור גשר אדם). נצפה צונאמי גדול בים המלח, וצונאמי בטריפולי. נרשמו נזקים קשים בירושלים, חברון, שכם, רמלה, עזה ודמשק ומאות אנשים נהרגו. ישנם סיפורים לפיהם נהר הירדן הפסיק לזרום ליומיים שלמים, גלי הצונאמי פקדו לסירוגין גם את ערי החוף מעכו ועד עזה, וכן בים המלח. ביפו, לפי המסופר נסוג הים מרחק "יום הליכה", ומי שלא נפגע מקריסת הבניינים נשטף בגלי הים שחזרו לחוף.

מסעות יהודים מתועדים

• אלמוני איש קנדיא (כרתים) – 1473
• מסע משולם מוולטרה בארץ-ישראל – 1481
• רבי משה באסולה – 1521–1523
• אליהו מפיסארו – 1563
• זכריה המכונה יחיא אלצ'אהרי מתימן – 1567

ראו גם

• צפת במאה ה-16
• יהודים בירושלים במאה ה-15 וה-16
• פולמוס הסמיכה הראשון

לקריאה נוספת

• אברהם דוד, עלייה והתיישבות בארץ-ישראל במאה הט"ז, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשנ"ג.

קישורים חיצוניים

• מיכאל ליטמן, ‏העליות לארץ-ישראל ממצרים בשלהי התקופה הממלוכית וראשית השלטון העות'מאני, קתדרה 23, אפריל 1982