עדיו בחתומיו זכין לו

בחתימת העדים הם מזכים את הקניין לקונה

עדיו בחתומיו זכין לו (בתרגום מארמית: עדים זוכים על ידי חתימה) הוא כלל יסוד בהלכות השטר. הכלל קובע כי קניין המכירה במעשה קניין שיש עליו שטר, מתחיל בשעת כתיבת השטר על ידי העדים, גם אם ההלוואה עצמה טרם בוצעה. הכלל נתון במחלוקת בין אביי שקבע את הכלל, לבין רב אסי, מראשוני האמוראים, החלוק עליו. לפי חלק מהראשונים, אף האמורא שמואל (שההלכה נפסקת כמותו תמיד בכל פסקיו המשפטיים) סובר כאביי, אך רבים מהראשונים חלוקים על כך.

הכלל

על פי הכלל, כאשר עדים חותמים על השטר, בין אם מדובר בשטרי קניין ובין אם מדובר בשטרי ראייה, מעניקה עצם חתימת העדים תוקף לשטר, ומעניקה תוקף לפעולה המשפטית הנחזית על פני השטר - העברת בעלות בקניין או אחריות נכסים בשטרי ראייה, על אף שתפקידו של השטר אינו יצירת הפעולה המשפטית, אלא אך ראייה לעצם קיומה. בכך יוצר השטר עילה קניינית חדשה ועצמאית, ומהווה, כשלעצמו, עילה מספקת לדרישה קניינית מצד הזוכה על פי השטר, וגם אם למעשה הקניין היה בזמן מאוחר יותר, ניתן לסמוך על תאריך כתיבת השטר עצמו, מכיוון שחתימת השטר עצמה מחייבת ומהווה את כל הדינים המשפטיים היוצאים ממנו.

מקור הכלל

מהתורה, אין לכאורה כל סברא לומר שחתימת העדים תהווה מעשה קניין, ואכן גדולי הראשונים מסיקים כי מדובר בתקנת חכמים, שמטרתה לגרום לאמינות השטר, ולפתור בעיות שעלולות להגרם, במקרה שהתאריך שעל גבי השטר איננו התאריך המדויק בו אכן התבצע מעשה הקניין.

המהרש"א, מסייג את הדברים, ומסביר שדווקא לפי שיטת רבי אלעזר, הפוסק שעדי מסירה כרתי, כלומר התוקף המשפטי של השטר מתבצע דרך מעשה המסירה ועדיו, יש לומר שדין זה הוא תקנת חכמים, אבל לפי רבי מאיר הפוסק עדי חתימה כרתי - שתוקף השטר מתבצע על ידי החתימה ועדי החתימה, ואילו המסירה נחשבת רק לתנאי צדדי אין צורך לסייג את הדברים, שהרי מעיקר הדין יש לומר שמכיוון שעל ידי החתימה נעשה התוקף המשפטי של השטר, ניתן גם על ידו לבצע מעשה קניין. כך גם כותב רבי יהונתן אייבשיץ.

הריטב"א מחלק בפשטות בין שתי השיטות, ופוסק שהכלל קיים דווקא לפי רבי מאיר, אך לפי רבי אלעזר אין הכלל קיים כלל.

דינים הלכתיים

לפי שיטת הרמב"ן, אחת מהמחלוקות ההלכתיות היא בין אביי שסובר כי עדיו בחתומיו זכין לו לבין שיטת רב אסי, הוא לא רק בשטרי הלוואה, אלא גם בשטרות מכר ומתנה.

החילוק המעשי יהיה, בשני שטרות המקנים זכות באותה קרקע עצמה, אך יש ביניהם סתירה, ובעוד שבאחד מהם כתוב כי הקרקע מוקנית לפלוני, מקנה השטר השני את הקרקע לאלמוני, וחתימת השטרות על ידי בעלי הקרקע והעדים התרחשו באותו יום, (לפי התאריך המופיע עליהם), אך ייתכן שנמסרו בזה אחר זה, בשני ימים נפרדים. בתלמוד כתוב שלפי רבי מאיר הסובר שעדי חתימה כרתי, הפסק יהיה יחלוקו, שכן מכיוון שהחתימה היא העיקר, ואין ניכר מנוסח השטר ומהחתימה למי נקנה הקרקע, נמצא ששניהם קונים כאחד. אך לפי רבי אלעזר הסובר שעידי מסירה כרתי, הדבר ספק למי נמסר תחילה, ומספק יש לבית דין לבצע שודא דדייני - פסק מתוך השערה, בלית ברירה והוכחה אחרת.

בניגוד לדעת רוב הראשונים, סבור הרמב"ן, שסוגיא זו סבורה כשיטת אביי שעדיו בחתומיו זכין לו, נמצא שקניין השטר הוא לפי חתימת העדים שהיא על הכתוב בשטר, ומכיוון שמתוך השטר עצמו לא ניכר מי משניהם קנה את הקרקע, קונים שניהם את הקרקע כאחד בשקיעת החמה, לפי הזמן שניכר בבירור מתוך החתימה. אך לפי שיטת רב אסי, שאין חתימת העדים זו שעושה את הקניין, נמצא שאם אחד מהשטרות נמסר לאחד משני האנשים לפני חבירו, הרי זה שנמסר לו השטר בתחילה הוא קנה, שכן לפי שיטתו, אף על פי שעידי החתימה הם עיקר השטר, אין תוקף השטר נגמר עד שימסר ליד מי שאמור להמסר לו, ולכן הקניין נגמר בשעת המסירה.

לפי זה נמצא, שלפי רב אסי, אין חילוק הלכתי בנושא זה בין רבי מאיר ורבי אלעזר, ולפי שניהם השטר יחול בשעת המסירה, ואם כן הן לפי רבי מאיר והן לפי רבי אלעזר תהיה ההלכה שודא דדייני.

במשפט הישראלי

השטר במשפט הישראלי שונה מאוד מהשטר במשפט העברי. שטרי מכר, המהווים תיעוד להתחייבות קניינית בין שני צדדים ישירים, מהווים אכן ראייה בלבד לקיומה של עסקה במקרקעין, שאינה משתכללת לא עם חתימת ההסכם ולא עם מסירתו, וגם לא עם החתימה על שטרי המכר הנלווים להסכם ומסירתם, אלא, על פי סעיף 7 לחוק המקרקעין, רק ברישום העסקה בלשכת רישום המקרקעין.

עם זאת, מוסד משפטי בעל רעיון דומה לרעיון "עדיו בחתומיו זכין לו" הוא רעיון הסחירות בשטר החליפין. כשם שעם חתימת העדים על השטר נוצרת על פי "עדיו בחתומיו זכין לו" עילה משפטית חדשה, היא העילה השטרית, המנותקת מעצם המעשה הקנייני, היכול להיות מאוחר לחתימת השטר, כך גם החתימה על שטר החליפין במשפט הישראלי יוצרת עילה שטרית מנותקת מעסקת היסוד בגינה ניתן השטר. שטר חליפין במשפט הישראלי הוא מכשיר סחיר, היוצר עילה עצמאית הן בין הצדדים הישירים לשטר, והן בין צדדים להם סוחר. בין הצדדים הישירים יש הגבלה על הטענות הנוגעות לעסקת הבסיס שניתן להעלות, כך, למשל, לא ניתן לטעון "כישלון תמורה חלקי בלתי קצוב". שטר כזה, כשסוחר בנסיבות המתאימות לצד ג', מתנתק לחלוטין מעסקת הבסיס, ולא ניתן להעלות בפני אותו צד ג' טענות הנוגעות לעסקת הבסיס כגון "כישלון תמורה" כלשהו - חלקי או מלא.

לקריאה נוספת

• חידושי רבי שמואל על מסכת בבא מציעא דף י"ב

קישורים חיצוניים

• הרב צבי קופר, עדיו בחתומיו זכין לו