עדה אמיכל ייבין

עדה אמיכל ייבין
לידה	7 באוקטובר 1931
פטירה	19 באפריל 2021 (בגיל 89)
מדינה	ישראל
מקום קבורה	הר המנוחות
מקום לימודים	הגימנסיה העברית "הרצליה"
שפות היצירה	עברית
בן או בת זוג	זאב ייבין (?–20 בינואר 2015)

עדה אֲמִיכָל יֶיבין (7 באוקטובר 1931 – 19 באפריל 2021) הייתה סופרת ומחזאית ישראלית.

ביוגרפיה

עדה אמיכל ייבין נולדה וגדלה בעין גנים, בתם של רבקה (לבית שצקי-כהן) ופנחס ספקטור.^[1] למדה בבית הספר יק"א פיק"א במושבה פתח תקווה ובגימנסיה הרצליה בתל אביב. במלחמת העצמאות, בגיל 16.5 שירתה במטה חטיבת הראל בפלמ"ח, בהפוגה שוחררה לסיים את בחינות הבגרות. כשמונה חודשים שירתה במשטרת ישראל ואחר כך החלה בלימודיה באוניברסיטה העברית בחוגים לספרות עברית והיסטוריה כללית. למדה שנה בבית הספר למשחק שליד תיאטרון הקאמרי. הייתה מורה עד שנישאה.

עדה אמיכל ייבין נישאה לארכאולוג זאב ייבין. נולדו להם שלושה ילדים: מיכל (מורה), אביתר, רב-חובל ומנהל במכון להכשרה ימית, וברק, מוזיקאי, מנהל בית הספר למוזיקה "מוזיקון" וחבר בחמישיית המתכת הישראלית.

מפעלה הספרותי

סיפורת

ספינת השמש - סיפורים לילדים בהוצאת "מחברות לספרות" תשכ"ד 1964.
בארגמן - ביוגרפיה של יאיר שטרן בהוצאת "הדר" תשמ"ו 1986.^[2]
חופת אבלים - סיפורים בהוצאת עם עובד, יצא לאור בתשמ"ח 1988. זכה בפרס לסיפור הקצר מטעם ההוצאה על-שם דב גורפונג.
על פעמונים וצרצרים - רומן בהוצאת "ירון גולן" בתשנ"ג 1993. הרקע לספר: הפשיזם באיטליה. סיפור על פעמונר זקן בכפר קטן המציל יהודיה - על היחסים הנרקמים ביניהם עד שהוא מסגיר אותה.
סמבסטיון - אידאולוגיה במבחן תמיד: ביוגרפיה של ד"ר ישראל אלדד. יצא לאור בהוצאת "בית-אל" בתשנ"ה 1995. זוהי ביוגרפיה רוחנית, שעיקרה השקפותיו ומעשיו הפוליטיים-התרבותיים.
המלך המשוגע - רומן היסטורי לבני הנעורים. העלילה מתרקמת על רקע גזירות אנטיוכוס הרביעי ועל רקע הקרבות של יהודה המקבי. יצא בהוצאת "ירון גולן" בשנת תשנ"ה 1995.
האפוקליפסה יצאה לדרך - הספר זכה בפרס ירושלים בשנת תשנ"ה. יצא לאור בהוצאת כרמל בשנת תשנ"ח 1997. העלילה מתרחשת בעיר לייפציג במשך כעשרה ימים עד ליל הבדולח בנובמבר 1938. בסיפורו של גיבור הספר, זיגפריד באואר יש משום פרפרזה על המאבק הניטש בין פאוסט למפיסטו. זיגפריד מתענה בשאלה, האם הוא מוכן בכל תנאי לשלם לפרנץ חברו, ראש הגסטאפו בעיר את המחיר להצלתו.
עין-גנים: סיפורו של מושב הפועלים הראשון בארץ-ישראל - הספר יצא לאור בהוצאת יד בן-צבי בשנת תשס"ו 2005. ביומן בדוי שכתב אבי המחברת, איש העלייה השנייה, שהיה מראשוני עין גנים נפרשת פיסת היסטוריה של תולדות היישוב בטרם קמה המדינה. היומן משתרע משנת 1907 ועד פרוץ המלחמה ב-1939.
געגועים - יצא לאור בהוצאת סטימצקי 2011. מונולוג של אישה כבת חמישים, דור שני לשואה, זמרת במקצועה, אשר שוכרת חדר שבו היא יושבת פעם בשבוע ומדברת אל דמות ערטילאית של פסיכולוג, שיושב מולה ומשמש לה משוב של רוח תזזית המגרה ומעוררת את זרם תודעתה המפוצלת בין זיכרונות אמיתיים ומדומים.
כמו שאלה פתוחה - הוצאת עולם חדש, 2016
וחי אדם והלך - הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018
בין הזמנים, הוצאת פרדס, 2019^[3]

מחזות ותסכיתים

בפרדס נפל תפוח - זכה בפרס מטעם רשות השידור בשנת 1966 תשכ"ו, שודר פעמים מספר.
הורדוס האדומי - קיבל פרס מטעם המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות בשנת 1966 תשכ"ו - המועצה גם הוציאה לאור את המחזה בחוברת בשנת תשכ"ט. המחזה הוצא גם לאור בכתב עת לאמנות התיאטרון "במה" בשנת 1967, מס 32, 33. המחזה מתאר את הקונפליקט בין בית חשמונאי להורדוס. היינו, חדירת הציוויליזציה הרומית לחיי היהודים בארץ-ישראל והמאבק לשמירה על הזהות היהודית.

בשנות השישים לפני תחילת שידור הטלוויזיה ניתנו לתלמידי בתי-הספר תסכיתי השלמה בנושאים יהודיים והיסטוריים. המחברת כתבה תסכיתים רבים, ביניהם: "מיטב החלום אמיתו" - על משה מונטיפיורי. - "הצלת יהודי דנמרק" - "הבעל שם טוב" - "מלחמת האזרחים בספרד".

חיה אחת ברקיע - מחזה שמבוסס על מדרש תנחומא המספר על אישה קטלנית שחתניה מתים מיד לאחר חופתם. בחור רביעי נאבק עם מלאך המוות ומציל את נישואיהם. המחזה הוצג כעבודת גמר בתום השנה השלישית על ידי תלמידי בית הספר למשחק של ניסן נתיב ב-1972, לאחר מכן הוא עובד לתסכית בשם הזה וחוברה לו מוזיקה מקורית על ידי ריצ'רד פרבר. התסכית הושמע רק אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1973, כיוון שהשחקן הראשי בו היה עידו מוסינזון, שנפל במלחמה והיה זה תפקידו האחרון.
טמא עד הערב - תורגם לאנגלית והופץ על ידי הסוכנות היהודית בשנת 1974 בשם Impure until the Night. גיבור המחזה דניאל חוזר לאירופה אחרי המלחמה לחפש פרה אדומה, היינו לעשות אקט היטהרות של המתים במקום לנקום את נקמתם. מכיוון שמעשהו עומד בסתירה לציווי ההלכה היהודית, שההיטהרות חייבת להיעשות רק בבית המקדש - כישלונו מוכתב מראש והוא נרצח.^[4]
בין השמשות - מחזה על-פי הסיפור על יוסף דלה רנייה, מקובל בצפת, שרצה להחיש את בוא הגאולה על ידי התחברותו לסיטרא אחרא. המחזה הוצג בעברית בשנת 1975 בתיאטרון "לה מאמא" בניו יורק כעבודת גמר של סטודנטים ישראליים בפקולטה לתיאטרון באוניברסיטת ניו יורק.
פן אישן המוות - פסוק הלקוח מ"קריאת שמע על המיטה". המחזה נכתב בהשראת סיפורו של ש"י עגנון: האדונית והרוכל - ובשם הזה גם הוצג ב-30 בדצמבר 1984 בתיאטרון חיפה. סיפור העם על אישה ערפדית המוצצת דמם של גברים, רווח שנים רבות באירופה ושימש כר נרחב לדמיונם של סופרים ומשוררים. עגנון יצק תוכן חדש באגדה כשהעמיד מול האישה הערפדית הפגנית את היהודי התמים. המחזה "פן אישן המוות" נכתב בלשונה של אמיכל, כשהיא מרחיבה ומחדדת את הקונפליקט בין היהדות לנצרות, שנותר בה (כך לפי המתואר בסיפור) הרבה מן הפגניות.

קישורים חיצוניים

סבטלנה נטקוביץ', אמיכל ייבין עדה, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
רשימת הפרסומים של עדה אמיכל ייבין, בקטלוג הספרייה הלאומית
עדה אמיכל-ייבין באתר WorldCat Identities
הספרים של עדה אמיכל ייבין, באתר "סימניה"
"געגועים"(הקישור אינו פעיל) באתר 'חממה ספרותית' של "סטמצקי"
יאיר שלג, ‏"כולם כאן יותר מדי שמחים", בעיתון מקור ראשון, 13 בנובמבר 2018
עדה אמיכל ייבין, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ דוד תדהר (עורך), "פנחס ספקטור", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יג (1963), עמ' 4315.
^ פנחס גינוסר, על יאיר בחייו ובמותו, מעריב, 2 במאי 1986.
^ תמר רותם, מדוע "בין הזמנים" הוא ספר שקורס אל תוך עצמו?, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2021
^ מחזה זה מוזכר בספרו של בן-עמי פיינגולד בשם "השואה בדרמה העברית", עמ' 58–70.

[1] דוד תדהר (עורך), "פנחס ספקטור", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יג (1963), עמ' 4315.

[2] פנחס גינוסר, על יאיר בחייו ובמותו, מעריב, 2 במאי 1986.

[3] תמר רותם, מדוע "בין הזמנים" הוא ספר שקורס אל תוך עצמו?, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2021

[4] מחזה זה מוזכר בספרו של בן-עמי פיינגולד בשם "השואה בדרמה העברית", עמ' 58–70.

[1]

[2]

[3]

[4]