עבדאללה א-תל

עבדאללה א-תל
عبد الله التل

עבדאללה א-תל
לידה	17 ביולי 1918 אירביד, ירדן
פטירה	1973 (בגיל 54 בערך) אירביד, ירדן
מדינה	ירדן
השכלה	אל-אזהר
השתייכות	הלגיון הערבי
תקופת הפעילות	1941–1950 (כ־9 שנים)
דרגה	מייג'ור
תפקידים בשירות
מפקד הרגימנט השישי של הלגיון הערבי מפקד הכוחות בירושלים
פעולות ומבצעים
המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות הקרב על גוש עציון
תפקידים אזרחיים
מושל ירושלים הירדנית וסופר

עבדאללה א-תל (בערבית: عبد الله التل, תעתיק מדויק: עבד אללה אלתל; 17 ביולי 1918 - 14 באוגוסט 1973) היה קצין צבא ופוליטיקאי ירדני. א-תל היה מפקד הלגיון הערבי בירושלים בימי מלחמת העצמאות.

ביוגרפיה

ראשית דרכו

עבדאללה א-תל נולד בשנת 1918 למשפחה מיוחסת הקשורה במשפחה ההאשמית, בעיר אירביד. א-תל סיים בהצטיינות את לימודיו בבית הספר התיכון בעיר א-סאלט, בירתה העתיקה של ירדן, בשנת 1937, בהיותו בן 18, נכלא על השתתפותו בהפגנה אנטי-בריטית.

בשנת 1941 התגייס א-תל ללגיון הערבי והשתתף בדיכוי מרד ראשיד עלי אל-כילאני בעיראק. בשנת 1942 הוסמך לקצונה. בשנת 1946 עבר קורס פיקודי במסגרת הצבא הבריטי.

במלחמת העצמאות

על חלקו בשלב הראשון של מלחמת העצמאות - שלב מלחמת האזרחים לאחר הכט בנובמבר, עת היה מסופח לדיוויזיה הבריטית הראשונה, שמפקדתה בסרפנד מעיד א-תל בספר זיכרונותיו: "סייע אללה בידי למלא את חובתי במאבק בארץ ישראל". חברתי למספר קצינים ערביים נוספים ובתאום עם ראשי ההנהגה המקומית של ערביי ארץ ישראל וביניהם ראש עיריית לוד, אימנו צעירים מלוד, רמלה, ספרייה, עבאסיה, סרפנד ואל-בריה בהפעלת נשק ששאלנו ממחסני הלגיון, כולל מטווחים.

מפקד הלגיון הערבי עבדאללה א-תל (מימין) יחד עם סרן חיכמת מיהיאר (משמאל) מצטלמים עם יעקב אדלשטיין ויצחק בן סירא שנלקחו בשבי לאחר נפילת גוש עציון.

א-תל ומרדכי ויינגרטן, מוכתר הרובע היהודי לאחר כניעת הרובע

עבדאללה א-תל נפגש עם דוד שאלתיאל בעת ההפוגה בקרבות בחודש יוני 1948

א-תל ומשה דיין, 30 בנובמבר 1948

משה דיין ועבדאללה א-תל משרטטים את מפת הקו העירוני

לאחר פלישת צבאות ערב לתחום ארץ ישראל ואל מעבר לגבולותיה של המדינה היהודית על פי החלטת החלוקה מילא א-תל תפקיד של מפקד הרגימנט השישי של הלגיון והיה מפקד כוחות הלגיון הערבי בירושלים. כיקירו של המלך עבדאללה, הועלה א-תל בדרגה שלוש פעמים במהלך המלחמה הוא החל את המלחמה כסרן, וסיים אותה בדרגת סגן-אלוף.

בעת שניטש הקרב על גוש עציון בחודש מאי 1948, נתקל מפקד כוחות הלגיון במקום בקשיים והזעיק את א-תל לעזרתו. א-תל נטל לידיו את ניהול הקרב, הפריד את חיל הרגלים הסדיר של הלגיון מן הכוחות הבלתי סדירים, וערך מחדש את משורייני הלגיון כדי לרכז את כוח האש שלהם. גוש עציון נפל ב-13 במאי, יום לפני הכרזת המדינה.

את הקרב לכיבוש הרובע היהודי בעיר העתיקה החל א-תל לנהל באמצע חודש מאי ממפקדתו שהתמקמה באחד מבתי הספר הערביים בעיר העתיקה. סביב הרובע היהודי התרכזו כוחותיו הסדירים של א-תל ולצידם כוחות בלתי סדירים בהנהגת עשרה מתנדבים יוגוסלבים, אנגלים וגרמנים, שמפקדם קצין אס אס לשעבר בשם רוברט ברנדנבורג. מלבדם היו כוחות חבלה בלתי סדירים ועשרות מאנשי המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. במקום ההתקפות המקריות של הבלתי סדירים החליט א-תל להכריע את הרובע היהודי בצורה שיטתית בהתקפה מכל עבריו. הוא ציווה להרוס כל מעוז יהודי שנכבש, כדי שהיהודים לא ישובו להשתלט עליו. הסתערותו על הרובע היהודי נמשכה ללא הפוגה. הוא הציב את משורייניו נושאי התותחים על הר הזיתים, והללו ירו על הרובע היהודי כמאתיים פגזים ביום. מצבו של הרובע היהודי היה חמור, ותגבורות שהובטח כי יחושו לעזרתו לא הגיעו. א-תל, שלא הסתפק בתוצאות שהשיגה הפגזת תותחיו מהר הזיתים, החליט להביא את תותחיו ללב העיר העתיקה. הוא הצליח להעביר שני משוריינים דרך הסמטאות הנפתלות של העיר העתיקה, והופעתם הפתיעה את הלוחמים היהודים שלא ידעו כלל מה פגע בהם. מצב הרובע היהודי הפך נואש. בבוקר ה-27 במאי דיווחו מפקדי פלוגותיו של א-תל למפקדם כי דרושה דחיפה אחת והרובע ייפול. א-תל החליט כי ההתקפה צריכה להיערך על בית הכנסת החורבה, והורה להורסו עד הצהריים. כיבוש בית הכנסת הכריע את הקרב. בשעה תשע בבוקר ה-28 במאי יצאו מן הרובע שני רבנים ובידיהם דגלים לבנים. א-תל ציווה עליהם לחזור ולהביא במקומם את מוכתר הרובע ואת מפקד כוחות ההגנה שבו והם שהביאו את כניעת הרובע, על כשלושים הלוחמים שהיו בו ועל אלף ושבע מאות תושביו. לוחמי ההגנה הסתדרו במסדר, וכאשר א-תל סקר אותם אמר למפקדם "לו ידעתי שאתם מעטים כל כך היינו באים עליכם במקלות ולא ברובים". א-תל נוכח כי התושבים היהודים חוששים שיערך בהם טבח, אך הוא הרגיעם. פחדיהם נתבדו, קורבנותיו היחידים של א-תל היו בוזזים ערבים שהסתערו על השלל. לפני שקיעת החמה יצאו אלף ושבע מאות תושבי הרובע בצעדה משער ציון אל העיר החדשה. חילי הלגיון מכוחותיו של א-תל גוננו עליהם בגופם כשעברו בסמטאות. רק מאה חמישים ושלושה פצועים של הרובע נשארו בעיר העתיקה עם רדת החשכה, מצפים לביקור של צוות רופאים שיקבע מי מהם יוחזר לעיר החדשה ומי יישלח למחנה שבויים. במפקדתו, קיבל א-תל את המחמאה על ניצחונו. המלך עבדאללה עצמו התקשר טלפונית לברכו אישית.

א-תל קיווה כי לאחר כיבוש הרובע היהודי יוכלו כוחותיו לפרוץ למערב ירושלים. גלאב פאשה, שהפנים את לקח כישלון הפריצה לכיוון מנזר נוטר-דאם ב-21 במאי, הורה שלא לפרוץ למערב ירושלים אלא להפגיזה בתותחים. בהיכנס ההפוגה הראשונה לתוקפה ב-11 ביוני, עמד א-תל בפני דילמה; ירושלים העברית כמעט כרעה תחת נטל ההפגזות הכבדות והוא רצה לנצל את התנופה ולהסתער על העיר. מאידך, כבדה עליו פקודת המלך עבדאללה להפסיק את האש. כאשר המלך התקשר אליו באותו יום בטלפון אמר לו א-תל כי אינו יכול לעצור את אנשיו החשים שהם קרבים לניצחון. על כך השיב לו המלך כי כחייל עליו למלא את פקודת מלכו, ואכן האש פסקה. לאחר כניסת הפסקת האש לתוקפה בירושלים, הגיע המלך לעיר המזרחית והעלה את א-תל מדרגת רב-סרן לדרגת סגן-אלוף. לאחר שפסקה האש נפגש א-תל לראשונה, פנים אל פנים, עם המקביל לו בצד היהודי דוד שאלתיאל. ערב כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה ב-17 ביולי נלחמו שוב כוחותיו של א-תל בכוחותיו של שאלתיאל. היה זה בניסיון האחרון של כוחות צה"ל אצ"ל ולח"י, מבצע קדם, לכבוש מחדש את עיר העתיקה. א-תל, שצפה את ההתקפה, הוציא פקודת יום לאנשיו בה נאמר: "יחליט כל מאמין נאמן לעמוד או למות על משמרתו. אנחנו נגן על העיר הקדושה עד האיש האחרון ועד הכדור האחרון, הלילה לא תהיה כל נסיגה". כוחותיו של א-תל הצליחו להדוף את ההתקפה, שבאה מכיוון שער ציון והשער החדש.

מושל ירושלים המזרחית

עם סיום הקרבות בירושלים נתמנה א-תל כמושל ירושלים המזרחית. מולו עמד מן הצד הישראלי סגן-אלוף משה דיין, אשר כמפקד חטיבת עציוני -חטיבת ירושלים, מאז 1 באוגוסט, היה המפקד הצבאי של ירושלים. עיקר פעולתו של דיין הייתה לשפר עמדות מול הלגיון הערבי בירושלים, לקראת המשא ומתן העתידי על גורלה של העיר. במסגרת זו ניהל דיין את המגעים הדיפלומטיים עם הירדנים ואף נפגש לשם כך עם המלך עבדאללה. בן שיחו של דיין היה עבדאללה א-תל. ב-30 בנובמבר, עם שוך הקרבות בירושלים נפגשו דיין וא-תל בבית נטוש בשכונת מוסררה. על גבי מפה בקנה מידה של 1:20,000 שרטטו שני המפקדים את גבולות הפסקת האש בזירת ירושלים. דיין שרטט בעיפרון שעווה אדום את העמדות שבשליטה ישראלית, וא-תל התווה בעיפרון ירוק את קו העמדות הירדני. השטח שבין שני הקווים, יחד עם עובי קווי העפרונות, יצרו שטחי הפקר לאורך גבול הפסקת האש. באותה עת נראה היה לצדדים כי מדובר בקו הפסקת אש זמני, ולא ייחסו משמעות מיוחדת לאי-הדיוקים שנבעו מעובי קווי העפרונות, וכן לא לסטיות קלות וקטעים לא רציפים בקו. הם לא ידעו כי קו זה, שחילק את העיר בין שלטון מדינת ישראל לבין שלטון ממלכת ירדן, על כל אי-הדיוקים שבו ושטחי ההפקר שיצר, ונקרא מאז הקו העירוני - יאריך ימים 19 שנה, עד לאיחוד ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967.

השניים הגיעו בחודש דצמבר להסכם מפקדים, לפיו לא ייזום כל צד פעולה צבאית נוספת. הסכמה זו קדמה בארבעה חודשים להסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן. ההסכם קבע בין היתר את מעמדה של המובלעת הישראלית בהר הצופים ואת המעבר הקבוע של השיירות מן המובלעת ואליה.

בין מפקדתו של משה דיין לבין מפקדתו של עבדאללה א-תל נמתח קו טלפון ישיר, שלא רק סייע בשמירת הפסקת האש, אלא גם הפך לצינור להעברת מסרים ולהכנת המפגשים בין המלך לנציגי ישראל. בהסכם המפקדים בין א-תל לבין דיין ובקו העירוני שיצרו שני המפקדים סוכמו קווי הפסקת האש.

במגעים הישירים עם המלך עבדאללה סוכמו ההבנות האמיתיות לשביתת הנשק בין ישראל לירדן, אליהן הגיעו הצדדים בראשית שנת 1949, בעוד שהמשא ומתן הפורמלי בין נציגי ישראל לנציגי ירדן בחסות האו"ם ברודוס, באפריל 1949, שימש כתצוגה רשמית. כאשר א-תל נחשף למגעי ישראל עם המלך הוא החל לראות במלך בוגד.

גולה במצרים

לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן, החלו גישושים לחתימת הסכם שלום בין ישראל לירדן. א-תל, שהתאכזב מן המלך ותמך בלאומנים הפלסטינים, ניסה להכשיל את מאמציו אלו של המלך להגיע לידי הסכם שלום עם ישראל, ואפילו שקל הפיכה צבאית להדחת המלך. בית המלוכה חשד בא-תל בקשירת קשר להפלת המשטר ההאשמי בתמיכה מצרית וסורית. ביוני 1949 התפטר א-תל מן הצבא, ובאוקטובר אותה שנה נמלט למצרים כגולה פוליטי. הוא הביא עמו למצרים את צילומי האגרות שהוחלפו בין המלך עבדאללה לבין הישראלים.

לאחר רצח המלך עבדאללה ב-20 ביולי 1951 הואשם עבדאללה א-תל בירדן, שלא בפניו, בנטילת חלק בקשר לרציחתו של המלך ונדון למוות. א-תל מצדו הכחיש את מעורבותו בהתנקשות.

בשנת 1959 הוציא א-תל לאור בקהיר את ספר זיכרונותיו, ששמו בערבית "שואת פלסטין" (כארת'ת פלסטין), שהופיע גם בתרגום לעברית בשנת 1960, בשם "זכרונות עבדאללה אל תל". ספרו הכיל התקפה קשה על השושלת ההאשמית ועל המפקד הבריטי של הלגיון הערבי גלאב פאשה. א-תל התבסס בספרו על תעודות ומסמכים מקוריים שהגיעו לידיו בתוקף תפקידו, ותיאר את המאורעות בהם היה מעורב אישית. גרסתו היא כי לערבים הייתה היכולת הצבאית להביס את היהודים, או לפחות לשמור בידם חלקים רחבים מארץ ישראל, אלא שהדבר נמנע, לדעתו, עקב קונספירציה בריטית-ירדנית ליצירת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל, ואת שאר חלקי הארץ לספח לממלכת ירדן. האחראים למזימה זו, לדבריו, הם המלך עבדאללה ועושה דברו, מפקד הלגיון הערבי גלאב פאשה הבריטי. בעוד שהוא, א-תל, שאף להביס את המדינה היהודית פעל גלאב פאשה, לדבריו, רק לשם כיבוש אותם חלקים מן הארץ שנועדו להיות מסופחים לממלכת ירדן.

במצרים סיים א-תל לימודי תואר שני באוניברסיטת אל אזהר.

סוף הדרך

בשנת 1965 זכה עבדאללה א-תל בחנינה מהמלך חוסיין, הוא שב לירדן והשתקע בעיר מולדתו אירביד. במרוצת הזמן החל א-תל בפעילות פוליטית והיה לחבר הבית העליון של הפרלמנט הירדני. עבדאללה א-תל מת בעמאן בשנת 1973.

ספרו בעברית

• זכרונות עבדאללה אל-תל, הוצאת מערכות, 1960.

לקריאה נוספת

• ג'ון רוי קרלסון מקהיר עד דמשק, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1952.
• דומיניק לאפייר ולארי קולינס ירושלים, ירושלים, תל אביב: ספרית מעריב, 1972.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא עבדאללה א-תל בוויקישיתוף

• גילוייו של עבד-אללה תל, דבר, 29 במאי 1959
• עבדאללה אלתל, דף שער בספרייה הלאומית