סריאליזם

סריאליזם היא שיטה לכתיבת מוזיקה המבוססת על סידור שיטתי של אלמנטים מוזיקליים. בשיטה הסריאלית מסודרים בשורה או סדרה גובהי צליל, דינמיקה, תזמור, קצב, ולעיתים אלמנטים נוספים, כשכל ערך בסדרה (צליל גבוה יותר, חזק יותר) מקבל מספר. בצורתה המחמירה ביותר הנקראת סריאליזם טוטאלי חייבים להופיע כל גובהי הצליל, הדינמיקות, הכלים בתזמור והמקצבים הריתמיים במקומם בסדרה קבועה מראש, ולא לשוב ולהופיע עד שהסדרה כולה הושמעה.

מקורותיו של הסריאליזם הם בתקופת הרנסאנס המוקדם - אז הופיעה שיטת כתיבה הנקראת מוטט אזוריתמי. בשיטה זו נלקחה תבנית או שורה מיקצבית (טלאה) ועליה הותאמו צלילים מלחן אחר (קולור). בעשורים הראשונים של המאה העשרים נוצרה שיטת כתיבה - כמקרה פרטי ובולט של סריאליזם. היא שיטת שנים-עשר הטונים (הידועה גם כדודקאפוניה) אשר הומצאה בראשית המאה העשרים על ידי ארנולד שנברג.

כמה מהמלחינים הסריאליים החשובים הם ארנולד שנברג, קרלהיינץ שטוקהאוזן ופייר בולז. אלמנטים מתוך השיטה שמשו מלחינים רבים כאיגור סטרווינסקי, בנג'מין בריטן, אהרן קופלנד, אלפרד שניטקה ודמיטרי שוסטקוביץ'. מ-1920 מגוון מלחינים הושפעו מהשיטה או ראו צורך להגיב אליה, לא רק בתחום המוזיקה הקלאסית, אלא גם בג'אז. השימוש בשיטה מתמטית לשליטה במאפיינים מוזיקליים השפיע על מלחינים שלא אימצו את השיטה בגרסתה המלאה, ביניהם אליוט קרטר ויאניס קסנאקיס (Iannis Xenakis).