ספר הסיפורים האבודים
 | |
| כרך ראשון, מאויר על ידי ג'ון האו | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ג'.ר.ר. טולקין |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | פנטזיה |
| נושא |
הלגנדריום של טולקין  |
| מקום התרחשות |
ארדה |
| הוצאה | |
| הוצאה | 1983–1984 |
| הוצאה בשפת המקור | George Allen & Unwin (בריטניה), Houghton Mifflin (ארצות הברית) |
| תאריך הוצאה |
1983 |
| מספר עמודים | 297 (כרך 1), 400 (כרך 2) |
| עורך | כריסטופר טולקין |
| מהדורות נוספות | |
| מספר כרכים | 2 |
| סדרה | |
| סדרת ספרים | ההיסטוריה של הארץ התיכונה |
| ספר קודם |
The Monsters and the Critics |
| הספר הבא |
The Book of Lost Tales: Part II |
| קישורים חיצוניים | |
| מסת"ב | מסת"ב 0-395-35439-0 (כרך 1), 0-395-36614-3 (כרך 2) |
  | |
ספר הסיפורים האבודים הוא אוסף של סיפורים מוקדמים מאת הסופר האנגלי ג'. ר. ר. טולקין. האוסף פורסם כשני כרכים הראשונים בסדרת 12 הכרכים של כריסטופר טולקין, תולדות הארץ התיכונה, שבה הוא מציג ומנתח את כתבי היד של הסיפורים הללו. סיפורים אלה היו הגרסה המוקדמת ביותר (שהחלה בשנת 1917) של המיתוסים הבדיוניים המורכבים שהפכו בסופו של דבר להסילמריליון.
כל אחד מהסיפורים מלווה בהערות ופרשנות מפורטת מאת כריסטופר טולקין. [1]
לצורך הפרסום חולק הספר לשני כרכים: ספר הסיפורים האבודים 1 (1983) וספר הסיפורים האבודים 2 (1984), אך מדובר אך ורק בחלוקה עריכתית. כל כרך מכיל מספר "סיפורים אבודים".
תוכן
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות שהסיפורים מכסים היסטוריה דומה לזו של הסילמריליון, הם שונים ממנו באופן משמעותי. ראשית, הסיפורים מורכבים ומפורטים יותר; הם כתובים בסגנון פחות רשמי אך ארכאי יותר, ומשלבים מילים וביטויים מיושנים. שנית, האינטראקציה בין גזעי העלפים שונה בתכלית: הנולדולי (גנומים, הנולדור בגרסאות המאוחרות יותר) הובסו מכרעת כבר בשלב מוקדם, והפכו לעבדים של האויב שאותו ביקשו להעניש. בשל כך, כאשר תינגול מביע בוז כלפי ברן, הדבר נובע מכך שברן הוא גנום (ולא בן אדם בן תמותה), ולכן נתפס כחוסם של מלקו (שמו הקודם של מלקור).
בעוד ששמות רבים בספר זהים או קרובים לגרסאות המאוחרות יותר, ישנם כאלה ששונים באופן מהותי מצורותיהם הסופיות. טולקין החליף שמות לעיתים קרובות, ולעיתים אף יצר כמה גרסאות חדשות שנדחו בהמשך. באופן מבלבל, חלק מהשמות שניתנו לדבר אחד הופיעו מאוחר יותר בהקשר שונה לחלוטין, כאשר השימוש המקורי נזנח.
בסיפור המסגרת של הספר, אדם מבקר באי העלפי טול ארסאה, שם הוא לומד את ההיסטוריה של תושביו. בגרסאות המוקדמות הוא נקרא אריול ומוצאו צפון-אירופי מעורפל, בעוד שבגרסאות המאוחרות הוא הופך לאלפוין, אנגלי מימי הביניים.
הספר כולל שינויים רבים נוספים ואינו עקבי מבחינה פנימית, בין היתר משום שבעוד שטולקין כתב אותו, הוא החל לשכתב חלקים קודמים בהתאם להתפתחות רעיונותיו על העולם. לבסוף ננטשו הסיפורים, אך חלקם שבו והופיעו מאוחר יותר במסגרת "מתווה למיתולוגיה בהתייחסות מיוחדת לילדי הורין", שהפך מאוחר יותר ל"סילמריליון".
פרקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלק ראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "בית המשחקים האבודים" - סיפור "המסגרת".
- "שירת האיינור" - הגרסה הראשונה של מה שיהפוך לאיינולינדלה
- "בוא הולאר ובנייתולינור" - מאוחר יותר ולאקונטה והפרקים הראשונים של קוונטה סילמריליון
- "שלשלת מלקו" - מלקו הוא שם קודם של מורגות
- "בוא העלפים ובניית קור" -קור הוא טיריון המאוחר והגבעה שלה טונה
- "גניבת הסילמרילים והחשכת ולינור "
- "מנוס הנולדולי" - "נולדולי" הם האלפים שנקראו מאוחר יותר נולדור
- "סיפור השמש והירח"
- "הסתרת ולינור"
- "סיפורו של גילפנון: מצוקת הנולדולי ובוא בני האדם"
חלק שני
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "מעשה טינוביאל" — גרסה ראשונה של הסיפור על ברן ולותיין
- "טורמבר והפואלוקה" — גרסה ראשונה של סאגת טורין
- " מעשה מפלת גונדולין " - הנרטיב המלא היחיד של נפילת גונדולין
- "הנאוגלפרינג" - סיפור על שרשרת הגמדים הידועה בשם נאוגלפרינג, שבה נקבע הסילמריל.
- "מעשה אארנדל" - הנרטיב המלא היחיד של מסעותיו של אארנדיל
- "ההיסטוריה של אריול או אלפוין והסיפורים" - חיבור על השינויים במסגרת, ועל הסיפורים ה"לא כתובים".
כתובות
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש כיתוב בטנגוואר הפאנורי (טנגור, אלפבית שיצר טולקין עבור האלפים הנעלים) בדפים הראשונים של כל כרך בסדרת תולדות הארץ התיכונה. הספרים, שנכתבו על ידי כריסטופר טולקין, כוללים כתובות המסכמות את תוכנם.
הכתובת בספר הראשון (כרך I) נכתבת כך: "זהו החלק הראשון של ספר הסיפורים האבודים של האלפים, אשר למד אריול הימאי מהאלפים של טול ארסיאה, האי הבודד באוקיינוס המערבי, ולאחר מכן העלה בכתב בספר הזהב של תברובל. כאן מסופרות עלילות ולינור, מהמוזיקה של האיינור ועד גלות הנולדולי והסתרת ואלינור."
הכתובת בספר השני מציינת: "זהו החלק השני של ספר הסיפורים האבודים על האלפים, אשר למד אריול הספן מהאלפים של טול ארסיאה, האי הבודד באוקיינוס המערבי, ולאחר מכן העלה בכתב בספר הזהב של תברובל. כאן מסופרות עלילותיהם של ברן וטינוביאל, של טורמבר, של נפילת גונדולין ושל שרשרת הגמדים."
השוואה עם הסילמריליון
[עריכת קוד מקור | עריכה]להלן השוואה ישירה בין התוכן של ספר "הסיפורים האבודים" המוקדם לבין הסיפורים המאוחרים שהפכו ל"סילמריליון". למרות שרוב הסיפורים ב"סיפורים האבודים" תואמים לסיפורים ב"סילמריליון", הנרטיב ב"סיפורים האבודים" מורחב יותר (בדרך כלל, 50% יותר עמודים). במחברותיו של ג'.ר.ר. טולקין, הסיפור הרביעי והחמישי היו סיפור בודד שסופר על ידי הדמות מריל-אי-טורינקי, אך כריסטופר טולקין החליט להפריד ביניהם בגלל אורכם.
| ספר הסיפורים האבודים | מספר סיפורים | הסילמריליון | הערות |
|---|---|---|---|
| ספר א' | |||
| 1. "בית המשחקים האבודים" | וייר | - | |
| 2. "שירת האיינור" | רומיל | "אינולינדלה" | |
| 3. "בואו של הוולאר ובניין ולינור" | רומיל | "ואלקוונטה" | |
| - | 1. "של ראשית הימים" | ||
| - | 2. "של אולה ויוואנה" | ||
| 4. "השרשרת של מלקו" | מריל-אי-טורינקי | 3. "על בוא האלפים והשבי של מלקור" | |
| 5. "בואם של האלפים ויצירת קור" | מריל-אי-טורינקי | 4. "של תינגול ומליאן" | |
| - | 5. "של אלדמר ונסיכי האלדליה" | ||
| 6. "גניבת מלקו והחשכת ולינור" | לינדו | 6. "של פינור וביטול השרשרת של מלקור" | |
| 7. "טיסת הנוולדולי" | לינדו | 7. "של הסילמארילים והתסיסה של הנולדור" | |
| - | 8. "על האפלה של ולינור" | ||
| - | 9. "על מעוף הנולדור" | ||
| 8. "סיפור השמש והירח" | לינדו | 11. "של השמש והירח והסתרתו של ולינור" | |
| 9. "המחבוא של ולינור" | וייר | 11. "של השמש והירח והסתרתו של ולינור" | |
| 10. "סיפורו של גילפנון: מצוקת הנוולדולי ובוא האנושות" | גילפנון | 10. "של הסינדר" | לא כתוב; 2 שברים ו-2 קווי מתאר בלבד |
| - | 12. "של גברים" | ||
| - | 13. "של שובו של הנולדור" | ||
| - | 14. "של בלריאנד וממלכותיו" | ||
| - | 15. "של הנולדור בבלריאנד" | ||
| - | 16. "של מגלין" | ||
| - | 17. "על בוא האדם למערב" | ||
| - | 18. "על חורבן בלריאנד ונפילתו של פינגולפין" | ||
| ספר ב' | |||
| 1. "הסיפור של טינוביאל" | ואנה | 19. "של ברן ולוטיין" | |
| - | 20. "של הקרב החמישי: נירנת ארנודיאד" | ||
| 2. "טורמבר והפואלוקה" | אלטאס | 21. "של טורין טורמבר" | |
| 3. "נפילת גונדולין" | אילפיניון | 23. "של טאור ונפילת גונדולין" | |
| 4. "השוטה" | אייליוס | 22. "על חורבן דוריית" | |
| 5. "הסיפור של ארנדל" | - | 24. "על המסע של ארנדיל ומלחמת הזעם" | לא כתוב; 3 קווי מתאר ו-4 שירים בלבד |
| 6א. "סוף הסיפורים" | - | - | לא כתוב; מתאר אחד, 4 הערות, אפילוג בלבד |
| 6ב. "ההיסטוריה של Eriol או Ælfwine" | - | - | לא כתוב; 2 קווי מתאר (מבוסס על 19 תווים), 2 שירים, קטע אחד בלבד |
קבלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כללי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחבר המדע הבדיוני קולין גרינלנד סקר את הספר ספר הסיפורים האבודים הראשון עבור מגזין Imagine, וציין כי "מי שמעדיף את האגדות שלו מתוחכמות, בכתיבה רצינית עם הערות שוליים מלומדות ונספחים, יקפוץ בשמחה אל ספר הסיפורים האבודים הראשון של ג'.ר.ר. טולקין".[2]
מבקר המדע הבדיוני דייב לנגפורד סקר את ספר הסיפורים האבודים השני עבור גיליון מספר 59 של המגזין White Dwarf, וציין שיש לו רגשות מעורבים לגביו, שכן אמנם הוא מוסיף עומק מסוים, אך לא היה בטוח שכל פרט ופרט ראוי "להיאסף ולזכות לכובד ראש שכזה".[3]
אקדמי
[עריכת קוד מקור | עריכה]החוקר הטולקינאי Charles Noad (צ'ארלס נואד), שסקר את החלק הראשון (Part 1) בכתב העת Mallorn בשנת 1984, מציין פערים בין השמות המופיעים בספר לבין אלה המוכרים מהסילמריליון, כולל שמות חלופיים רבים ותכונות משתנות של הדמויות גם כאשר השם אינו משתנה. הוא משווה בין היחס של הספר לסילמריליון לבין יחס של סקיצה בפחם לציור בשמן: נדרש עדיין הרבה עבודה. בנוסף, הוא סבור שסגנון הפרוזה של טולקין בשלב זה עדיין "בלתי בשל ולא מתוחכם". נואד מצטט את דבריו של כריסטופר טולקין, לפיהם ההתפתחות ברעיונות התרחשה לרוב "באמצעות טרנספורמציה מעודנת". נואד מתרשם מאוד מהגילוי שהאי שעליו דורך הארכא-נוסע איריול (Eriol) הוא מה שיהפוך בסופו של דבר לאנגליה. לדבריו, בעיית־מפתח שטולקין ניצב בפניה היא כיצד "להציג את המיתולוגיה שלו בפרספקטיבה הראויה", שכן זו נועדה להיות "שריד מימי קדם רחוקים ביותר". פתרון לכך, הוא מסביר, חייב היה להיות עקיף, והספר ההוביט אכן סיפק זאת בסופו של דבר: העולם המיתולוגי הפך לעבר הרחוק של הסיפור הנוכחי. נואד מסיק כי הספר יהיה בעיקר בעל ערך "ארכאולוגי" (מבחינה ספרותית), ולא מומלץ לקריאה אקראית.[4]
נואד, בסקירתו לחלק השני, מציין שהמשימה העומדת לפני הסוקר בעייתית, שכן כל ההשוואות שלרוב מתבצעות בסקירה כבר נידונו "בפירוט רב" על ידי כריסטופר טולקין בהערותיו. עם זאת, הוא עדיין מציין שלדוגמה, ברן מתואר כאן כבן לילית (Elf) ולא כאדם, ושלותיין מצילה אותו לא מידי סאורון אלא מידי טבילדו, נסיך החתולים. נואד רואה זאת כדוגמה לשינוי הנרחב שעבר הסיפור, במיוחד לאור החשיבות של סיפור ברן ולותיין לטולקין. הוא מוסיף שהחלק הזה פחות "קוסמוגרפי" מהחלק הראשון, אך בעל רצף עלילתי חזק יותר. אף על פי כן, לדעתו הוא "שימושי בעיקר לסקרנים" או לחוקרים, ופחות כספר עצמאי; כתיבתו "מאולצת" ואינה משיגה את האפקטים הספרותיים המבוקשים. הוא מסיק שטולקין לא רכש את סגנונו הבוגר במהירות או בקלות. נואד משבח את עריכתו של כריסטופר טולקין, שהציג את החומרים המסובכים "בצורה מעוררת השתאות".[5]
חוקר הטולקינאות ולדימיר ברליאק, במאמר שפורסם ב־Tolkien Studies בשנת 2010, מציין כי הערתו של טולקין בחיבורו ביאוולוף: המפלצות והביקורות – לפיה הפואמה ביאוולוף כבר הייתה ארכאית כשהועלתה על הכתב, והיא כיום "הד של הד"[6][7] – היא למעשה גם הגנה על כתיבתו שלו, שבה הלך בדרכו של משורר ביאוולף וניסה במודע ליצור רושם של עומק. לדבריו, טולקין השיג זאת בשני הכרכים של ספר הסיפורים האבודים על ידי יצירת "מבנה מטה-בדיוני מורכב", שבתוכו טקסטים המשמשים לכאורה תרגומים של גרסאות קדומות, המספרות על דברים קדומים עוד יותר. ברליאק טוען שמסגרת סיפורית זו היא "גם אבן הפינה וגם ההישג המפואר ביותר בכתיבתו הבוגרת של טולקין".[6]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Whittingham, Elizabeth A. (2017). The Evolution of Tolkien's Mythology: A Study of the History of Middle-earth. McFarland. ISBN 978-1-4766-1174-7.
- ^ Greenland, Colin (במאי 1985). "Fantasy Media". Imagine (review). TSR Hobbies (26): 47.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Langford, Dave (בנובמבר 1984). "Critical Mass". White Dwarf. Games Workshop (59): 12.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Noad, Charles (1984). "Untitled [Review: The Book of Lost Tales - Part One]". Mallorn (21): 11–13. JSTOR 45321535.
- ^ Noad, Charles (1984). "Untitled [Review: The Book of Lost Tales - Part Two]". Mallorn (22): 17–20. JSTOR 45320106.
- ^ 1 2 Brljak, Vladimir (2010). "The Books of Lost Tales: Tolkien as Metafictionist". Tolkien Studies. 7 (1): 1–34. doi:10.1353/tks.0.0079. ISSN 1547-3163. S2CID 170676579.
- ^ Tolkien, J. R. R. (1997) [1983]. The Monsters and the Critics. London: HarperCollins. p. 33. ISBN 978-0-261-10263-7.