ספוריה
 | |
| ציור משנת 1859 | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | מחוז הגליל |
| נפה | נפת נצרת |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 41,748 דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מבצע דקל |
| תאריך נטישה | 16 ביולי 1948, 7 בינואר 1949 |
| יישובים יורשים | קיבוץ הסוללים, מושב ציפורי וגן לאומי ציפורי |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 4,330[1] (1945) |
| קואורדינטות | 32°45′08″N 35°16′52″E / 32.752222222222°N 35.281111111111°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
ספוּרִיֶה (ערבית: صفورية) הייתה עיירה ערבית בגליל התחתון, בגבול רכס הרי נצרת וגבעות אלונים, כ-6 קילומטרים צפונית לנצרת, בגובה 260 מטרים מעל פני הים. העיירה הייתה שייכת לנפת נצרת שבמחוז הגליל. על פי סקר הכפרים שנעשה בשנת 1945 השתרעה על פני 41,748 דונם טורקי ואוכלוסייתה מנתה 4,330 תושבים. במלחמת העצמאות, במהלך מבצע דקל, ב-16 ביולי 1948, נכבשה העיירה והתרוקנה מתושביה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השם ספוריה ניתן למקום לאחר כיבושו בשנת 1263 בידי הממלוכים בראשות הסולטאן ביברס. השם התבסס על שמה של העיר היהודית הקדומה ציפורי שהייתה שם בעבר.[2] בשנת 1516, בעקבות קרב מרג' דאבק, עברה ארץ ישראל, ובכלל זה ספוריה, לשליטת האימפריה העות'מאנית. בסוף המאה ה-16 התגוררו ביישוב 366 משפחות ו-34 יחידים, כולם מוסלמים. באותה עת הייתה ספוריה גדולה מנצרת הסמוכה.
במאה ה-18 הפך שליט הגליל דאהר אל עומר את מצודת ציפורי החרבה לבית ספר לילדי העיירה. בתחילת המאה ה-19 כתב הסופר הבריטי ג'יימס סילק בקינגהאם שכל תושבי הכפר היו מוסלמים. באותה תקופה התגוררו ביישוב כ-2,500 תושבים.
בשנת 1900 נפתח בכפר בית ספר יסודי לבנים, ומאוחר יותר הוקם גם בית ספר לבנות. בשנת 1923 זכה הכפר למעמד של מועצה מקומית. תושביו התפרנסו מגידול חיטה, זיתים ורימונים.
במרד הערבי הגדול בשנת 1936 הקים הצבא הבריטי עמדה באזור. באותה תקופה היה ספוריה הכפר הערבי הגדול ביותר בגליל הן מבחינת מספר תושביו והן מבחינת שטחו, והיה אחד מארבע המועצות המקומיות בגליל.[3]
בתקופת מלחמת העצמאות הושיטו אנשי הכפר סיוע ללוחמיו של פאוזי אל-קאוקג'י. ב-14 וב-15 ביולי 1948 הגיעו לכפר אלפי פליטים משפרעם, שפגעו במורל של התושבים.[4] ב-15 ביולי, במסגרת מבצע דקל, הופצץ הכפר מהאוויר ותושבים אחדים נהרגו. הכפר נפגע גם מירי של מרגמות, ובעקבות הבהלה שפרצה ברחו רוב תושביו, למעט כ-100 זקנים שגורשו מאוחר יותר. כיבוש העיירה ספוריה בבוקר ה-16 ביולי ערער את המוראל של אנשי נצרת הסמוכה ותרם לנפילתה בהמשך היום. ההיסטוריון בני מוריס מציין כי תושבי הכפר רשמו לחובתם מסכת ארוכה של התנכלות להתיישבות היהודית באזור וכי כוחות צה"ל נתקלו בספוריה בהתנגדות עזה. לדבריו, תושבי רוב הכפרים האחרים שנכבשו בשלב זה של המבצע, שבהם הייתה התנגדות מועטה או שלא הייתה התנגדות כלל, הורשו להישאר בבתיהם. בחודשים שלאחר מכן החלו מאות מהתושבים לחזור לבתים. על פי מוריס, השלטונות חששו שתהליך זה יימשך ואף הזהירו כי אם לא ייפסק יהיה צורך לכבוש את הגליל מחדש. בנוסף, יישובים יהודיים סמוכים רצו את אדמות הכפר. לפי מחקרו, בתחילת ינואר 1949 היו במקום כ-550 איש, והוצאה פקודת פינוי. 14 איש הועברו אל מעבר לגבול, וליתר הורו לעבור לעילוט. ככל הנראה רבים עברו לנצרת הסמוכה (שם התיישבו במה שהפך לימים לשכונת צפפרה) והשאר לעילוט, לריינה ולכפר כנא.[5]
בינואר 1949 הוקם המושב ציפורי בקרבת המקום בו שכנו בתי העיירה ספוריה. בפברואר 1949 חולקו אדמות ספוריה: 1,500 דונם לקיבוץ שדה נחום ו-1,000 דונם לקבוצת חפציבה. מאוחר יותר הוקצו 3,795 דונם לקיבוץ הסוללים (עלה לקרקע ביולי 1949).[6] באזור בו שכן היישוב נמצא האתר הארכאולוגי ציפורי.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספוריה באתר palestineremembered.
- מיכאל יעקובסון: מה יותר חשוב מהפסיפס בציפורי?, אתר 'דוגרינט', 9.2.13
- מיכאל יעקובסון: על שרידי הכפר בתחומי גן לאומי ציפורי, אתר 'חלון אחורי', 26.5.13
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Sami Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970 דפים סרוקים באתר פלסטין ריממברד
- ^ זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל עמ' 6296
- ^ עיריות ומועצות מקומיות בגליל, דבר, 1 בדצמבר 1933
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 269.
- ^ The Birth Of The Palestinian Refugee Problem Revisited Cambridge University Press, ISBN 0-521-00967-7 pp 516-517; לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 269-268, 322-321
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 322.
