סני פראמוט
פראמוט, 1944 | |||||||
לידה |
26 במאי 1905 נקון סוואן, סיאם | ||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
28 ביולי 1997 (בגיל 92) בנגקוק, תאילנד | ||||||
מדינה | תאילנד | ||||||
השכלה | |||||||
מפלגה |
המפלגה הדמוקרטית תנועת השחרור התאילנדית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
פרסים והוקרה | |||||||
חתימה | |||||||
סני פראמוט (בתאילנדית: หม่อมราชวงศ์เสนีย์ ปราโมช; 26 במאי 1905 – 28 ביולי 1997) שירת שלוש פעמים כראש ממשלת תאילנד, היה פוליטיקאי במפלגה הדמוקרטית, עורך דין, דיפלומט ופרופסור. כצאצא של משפחת המלוכה התאילנדית, הוא היה נינו של המלך ראמה השני. שתי כהונותיו האחרונות כראש ממשלה היו לפני ואחרי כהונתו היחידה של אחיו, קוקריט פראמוט.
ילדותו וראשית הקריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סני פראמוט נולד ב-26 במאי 1905, בן לנסיך קמרוב ולאמו דאנג (בונאג)[1], הוא התחנך בטרנט קולג' בדרבישייר לפני שקיבל תואר ראשון בהצטיינות במשפטים מווסטר קולג' שבאוקספורד. הוא המשיך את לימודיו בגריי'ס אין, לונדון, שם קיבל תואר ראשון בהצטיינות יתרה. לאחר שחזר לתאילנד, הוא למד משפטים ולאחר שישה חודשים כמתמחה בבית המשפט העליון, החל לעבוד בבית המשפט האזרחי. מאוחר יותר, הועבר למשרד החוץ ובשנת 1940 נשלח לארצות הברית כשגריר תאילנד.
תנועת השחרור התאילנדית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבוקר ה-8 בדצמבר 1941, פלשו כוחות יפן לתאילנד, זמן קצר לאחר ההתקפה על ארצות הברית בפרל הארבור, הוואי. ראש הממשלה, פילדמרשל פלק פיבונסונגרם (פיבון), הורה על הפסקת אש בצהריים, וחתם על הסכם שביתת נשק שאפשר ליפנים להשתמש במתקנים צבאיים תאילנדיים בפלישתם למלאיה ובורמה. ב-21 בדצמבר נחתמה ברית צבאית רשמית עם יפן.
ממשלת פיבון הכריזה מלחמה על בריטניה וארצות הברית ב-25 בינואר 1942. למרות ששגריר תאילנד בלונדון העביר את הכרזת המלחמה של תאילנד לממשלת בריטניה, סני סירב לעשות זאת. במקום זאת, הוא החל לארגן תנועת התנגדות בארצות הברית.
לאחר שיחה בשעות הבוקר המאוחרות עם מזכיר המדינה קורדל הול ב-8 בדצמבר, חזר סני לשגרירותו כדי להתייעץ עם צוותו. השגריר וצוותו החליטו פה אחד לקשור את גורלם עם בעלות הברית. מאוחר יותר אחר הצהריים, הוא חזר למחלקת המדינה כדי להציע את שירותיהם למען בעלות הברית. הוא האשים גורמים פרו-יפניים בכניעה התאילנדית המוקדמת, דיבר עם הול על הפשרת נכסים תאילנדיים בארצות הברית להמשך ניהול המלחמה, והציע שהתאילנדים במדינה עשויים "לארגן ולשמר ממשלה של תאילנדים פטריוטים אמיתיים, אוהבי חירות, בעוד שממשלתו נתונה בציפורני יפן".
מחלקת המדינה החליטה לפעול כאילו סני המשיך לייצג את תאילנד. זה איפשר לו לנצל את הנכסים התאילנדיים הקפואים. כאשר התבקש לערוך רשימה של "אזרחים תאילנדים אמינים ומשפיעים הידועים כפטריוטים מובהקים ואנטי-יפניים" על ידי מחלקת המדינה, סני הגדיר מספר בכירים, ביניהם העוצר פרידי באנומיונג כ"אמינים".
הוא קידם תוכניות לגיוס מתנדבים תאילנדים לתמיכה בבעלות הברית. מעבר לצוותי השגרירות ומשפחותיהם, רוב התושבים התאילנדים האחרים היו סטודנטים שנרשמו למכללות ואוניברסיטאות, כולל מוסדות כמו הרווארד, המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס וקורנל. רבים בחרו להישאר לאחר הכרזת המלחמה התאילנדית בינואר, וסירבו לחזור למולדתם. רובם, כמו סני, ראו את ארצם כקורבן לתוקפנות יפנית.
אחרי המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סני התמנה לראש ממשלה ב-17 בספטמבר 1945, ביום בו חזר לבנגקוק. עם זאת, הוא מצא את מעמדו כראש קבינט עמוס בנאמני העוצר פרידי לא נוח למדי. פוליטיקאים פופוליסטיים מצפון מזרח המדינה ופוליטיקאים חדשים בבנגקוק כמו סאנגואן טולאראק לא היו אנשים שהאריסטוקרט סני העדיף להתחבר אליהם. הם, בתורם, ראו בסני אליטיסט שהיה מנותק לחלוטין מהמציאות הפוליטית של תאילנד[2]. פרידי המשיך להפעיל כוח מאחורי הקלעים כפי שעשה גם קודם לכן. נוכחותו המתנשאת וסמכותו של העוצר עוררו את כעסו של סני הגאה ודק העור, והזינו איבה אישית שפגעה בפוליטיקה של תאילנד לאחר המלחמה.
האחים פראמוט הצטרפו לאחר מכן למפלגה הדמוקרטית שזה עתה הוקמה ב-1946, שהורכבה ברובה ממלוכנים ושמרנים. סני בילה את השנתיים הבאות בניהול של קמפיין אישי ונמרץ נגד פרידי. מוקדם יותר באותה שנה הוא קרא לחקירה על השימוש ב-500,000 דולר בנכסים תאילנדיים שהופשרו על ידי ממשלת ארצות הברית. הוא רמז שהכסף הועבר למדינאי הבכיר, וקונן על כך ש"רוב הכסף לא נוצל למה שהוא נועד". עם זאת, ועדת חקירה עצמאית לא מצאה כל פגם, וקבעה שהתנועה לשחרור תאילנד "פעלה בצורה יוצאת דופן" ושהעם התאילנדי "חייב להם הרבה"[3]. התוצאה גרמה לראש הממשלה לשעבר להיראות טיפש ביותר.
עם זאת, סני נקם במהרה. מיד לאחר מותו של המלך ראמה השמיני, סני ומפלגתו פתחו בהתקפות בלתי פוסקות נגד הממשלה והאשימו את פרידי באחריות להתנקשות במלך, למרות חוסר הסבירות של ההאשמה[4].
בנובמבר 1947 שיתפה פעולה המפלגה הדמוקרטית עם קציני צבא ממורמרים כדי להדיח את הממשלה. כחלק מהעסקה, סני קיבל תיק בקבינט שהוקם אחרי ההפיכה.
ביום שלישי, 14 ביוני 1949, בהרצאה שנשא בפני אגודת סיאם, סני טען, "[אני] במקרה שייך למין המוזר הזה המכונה פוליטיקאים שיש להם הרגל בלתי ניתן לתיקון לנסות להשיג את הבלתי אפשרי". הוא בחר לדבר על המלך בתפקידו כמחוקק, "כי חקיקה היא התחום שאני מכיר יותר מכל תחום אחר". סני מספק "עדויות רבות כדי להראות שהמלך היה הדמוקרט הראשון והחשוב ביותר במדינה שלנו", ומצטט מחוק המכריז על בחירות לפיהן "כל אדם, אפילו אם הוא עבד, שמאמינים שהוא ניחן בחוכמה ובריסון מספיקים כדי להיות מסוגל לתת שיפוט ברור ומספק בהתאם לאמת, לצדק ולחוק, רשאי להיבחר כשופט". בנוגע לרומן הביוגרפי למחצה משנת 1944 "אנה ומלך סיאם" ולסרט ההוליוודי משנת 1946 באותו שם, סני ציטט מספר חוקים ופסיקות משפטיות שהפריכו את הסיפורת[5]
שנות ה-70
[עריכת קוד מקור | עריכה]סני חזר לעבודתו כעורך דין, אך נותר פעיל במפלגה הדמוקרטית בתקופת השלטון הצבאי. הוא כיהן שוב לזמן קצר כראש ממשלה מ-15 בפברואר עד 13 במרץ 1975, אז הובס והוחלף על ידי אחיו הצעיר, קוקריט פראמוט. עם זאת, ממשלת אחי החזיקה מעמד רק עד 20 באפריל 1976, אז סני חזר לתפקיד הפוליטי הבכיר.
כהונתו האחרונה של סני הייתה בתקופה של משבר באומה. לאחר תגובה ימנית נגד מפגינים סטודנטים שמאלנים שהגיעה לשיאה בטבח אוניברסיטת תמאסאט ב-6 באוקטובר 1976, הצבא אילץ אותו לסיים את תפקידו ומינה את תאנין קרייביצ'ין, איש מלוכה קיצוני, כראש ממשלה.
פרישתו מהפוליטיקה ומותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]סני החליט להתפטר מראשות המפלגה הדמוקרטית ועזב את הפוליטיקה לצמיתות. הוא עבד כעורך דין עד פרישתו.
פראמוט נפטר ב-26 ביולי 1997 ממחלת לב ואי ספיקת כליות בבית חולים בבנגקוק[6][7][8].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "Biography at the Thai government". אורכב מ-המקור ב-17 פברואר 2005. נבדק ב-30 אוקטובר 2024.
- M.R.SeniPramoj
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ An Impressive Day at M.R. Kukrit's Home (אורכב 27.09.2007 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Prince Suphasawatwongsanit Sawadiwat. A Memorandum on Certain Aspects of Siamese Politics. Wanthani.
- ^ E. Bruce Reynolds. Thailand's Secret War. Cambridge University Press.
- ^ Larry Allen Niksch. United States Foreign Policy in Thailand's World War II Peace Settlements. Georgetown University.
- ^ Seni Pramoj, M.R, King Mongkut as a Legislator, Journal of the Siam Society 38.1, Siam Heritage Trust
- ^ "Seni Pramoj, 92, Is Dead; Thai Defied Japan on War". The New York Times. The Associated Press. 29 ביולי 2020. נבדק ב-30 באוקטובר 2024.
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ "FORMER THAI LEADER SENI PRAMOJ, 92, DIES - the Washington Post". www.washingtonpost.com. אורכב מ-המקור ב-4 באפריל 2019. נבדק ב-30 באוקטובר 2024.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ "FORMER THAI LEADER SENI PRAMOJ, 92, DIES". The Washington Post. נבדק ב-30 באוקטובר 2024.
{{cite news}}
: (עזרה)