סמואיל מרקוביץ' פבזנר
 | |
| לידה | 1910 |
|---|---|
| פטירה | 1991 (בגיל 81 בערך) |
  | |
סמואיל (שמואל) מרקוביץ' פבזנר (ברוסית: Самуил Маркович Певзнер; 1991-1910)[1] היה יהודי רוסי סובייטי, אשר הציל עשרות ילדים יהודים, רובם מביאליסטוק וסביבתה, בתקופת השואה, כאשר הוביל אותם ברכבת לאזור הרי אורל ודאג להם במשך חמש שנות המלחמה.
נולד במוגילב בשנת 1910, בן לסוחר עצים. בשנת 1926 עברה המשפחה ללנינגרד, שם היה פבזנר הצעיר מדריך בקומסומול ובהמשך לימד את תולדות המפלגה הקומוניסטית בבית הספר הכוריאוגרפי בראשות אגריפינה ואגאנובה.[2] ביוני 1941 ריכז מחנה של תנועת הנוער הקומוניסטית הפיונירים בדרוסקנינקי שבליטא, בו שהו כ-300 ילדים בגילאי 7-17 בהם כ-180 ילדים יהודים, רובם (כ-140) מהעיר ביאליסטוק.[1][3]
החילוץ מזרחה ברכבת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-21 ביוני בעת שערך פבזנר עם הילדים את החזרות לפתיחה החגיגית של המחנה, קיבל הוראה לפנות את כל הילדים מהמחנה ברכבת בשל מתקפת הפתע בה פתחה גרמניה על שטחי ברית המועצות, וקרבתם של הגרמנים למחנה. פבזנר נאבק להצליח להעלות את כלל הילדים לרכבת, שרציפיה היו הומי אדם מאנשים שביקשו להימלט מהאזור. הרכבת נסעה תחילה לכיוון ביאליסטוק במטרה להחזיר את הילדים להוריהם, אולם כשהגיעה לעיר גרודנו, התברר כי השטח נמצא בידי הנאצים והגשרים אל ביאליסטוק מפוצצים.[3]
פבזנר איים על נהג הרכבת באמצעות אקדח, והצליח לגרום לשינוי כיוון הנסיעה לווילנה שבליטא. בהמשך, המשיכה הרכבת עם הילדים, תחת פיקודו של פבזנר, בנסיעה בת שבועיים מזרחה לעבר הרי אורל, כשהיא נתונה בדרכה להתקפות מטוסים גרמנים. בכל התקפה, נעצרה הרכבת והילדים התפזרו ביערות ובין השיחים שלצד המסילה.[1]
בעת עצירה בעיר מינסק, ירד פבזנר מהרכבת לאסוף ציוד ומזון לילדים, ונפגע בידו מהפצצה אווירית. הרכבת עזבה בבהילות בלעדיו, אולם פבזנר לא ויתר ולאחר קבלת טיפול רפואי, למרות הפציעה, השיג את הרכבת בתחנה אחרת. ב-2 ביולי 1941 הגיעה הרכבת לתחנה האחרונה בעיר סאראפול, ומשם הועברו הילדים לכפר קראקולינו (אנ') שבהרי אורל.[1]
חמש שנים במחסה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במבנה בית ספר ישן בקראקולינו הוקם מוסד עבור הילדים ופבזנר מונה למנהלו ודאג לכל מחסורם, כולל אוכל, שהיה בצמצום, וביגוד חם כדי לשרוד בקור החורפי של 40 מעלות מתחת לאפס. פבזנר קיבל על עצמו להיות אחראי על הילדים מרגע הפינוי ועד כשנה לאחר המלחמה, ועל פי עדויותיהם היה להם כאב במשך אותן חמש שנים ודאג למלא את כל מחסורם במסירות יוצאת דופן ולהבטיח את ביטחונם, חינוכם וטובתם.[4] המוסד כלל בין היתר בית ספר עם מורים, גינת ירק, 70 דונם של אדמה לעיבוד, חיות משק, שלושה טרקטורים וכלים חקלאיים נוספים.[2]
בתחנת הרכבת בליטא הצטרף לקבוצה יעקב טוביאש, מחנך יהודי דתי מפולין, אשר ראה שבין הילדים יש גם ילדים יהודים. הוא התלווה לקבוצה בנסיעת המנוסה, ונשאר עם הילדים במחנה במשך כל התקופה, שם שימש כמחנך ולימד את הילדים יהדות וציונות (שהיו אסורים לפי המגבלות שהטילו הסובייטים). קבוצת הילדים כללה ילדים מרקעים שונים – פולנים, יהודים דתיים ויהודים חילונים, שהוריהם היו אנטי-ציונים. למרות זאת, הצליח פבזנר למצוא מכנה משותף והמשיך לטפל בכולם עד תום המלחמה בשנת 1946.
אחרי המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הילדים היהודים במחנה לא ידעו מה עלה בגורל בני משפחותם עד לאחר המלחמה. חלק מילדי המחנה שבגרו השתלבו בחברה הסובייטית ובצבא האדום. באפריל 1945 לאחר שחרור פולין, ליווה פבזנר את הילדים הפולנים במחנה חזרה לביאליסטוק. ב-2 ביוני 1947 ליוו פבזנר וטוביאש 59 ילדים יהודים חזרה לפולין, ופבזנר נפרד מהם בגבול. טוביאש דרבן את הילדים לשוב לפולין לחפש קרובים, אך גם משום שידע שמפולין יהיה קל יותר להעלותם ארצה - דבר שלא התאפשר משטחי ברית המועצות. רק ארבעה מילדי דרוסקנינקי מצאו קרובי משפחה חיים בפולין.[3]
ב-14 ביוני 1946 הצטרפו הילדים היהודים חברי הקבוצה להכשרה של תנועת דרור במסגרת ארגון הבריחה, ב-20 בנובמבר הועברו על ידי התנועה לשאטו דה-לגאט (Chateau de la Guette) סמוך לפריז. חלק מהילדים ניסו לעלות ארצה באוניית המעפילים תיאודור הרצל, אך נתפסו והובלו לקפריסין, ילדים נוספים עלו בגלי עלייה מאוחרים יותר. מרבית חברי הקבוצה נקלטו בקיבוץ גשר.[3]
אחרית ימיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]פבזנר נשאר בברית המועצות אחרי המלחמה וזכה להוקרת ממשלות פולין וברית המועצות. הוא נשאר באודמורטיה והתחתן עם אחת מבנות הקבוצה המבוגרות יותר, בתיה רייכר שהוסמכה לאחות בבית הספר לאחיות בסאראפול, ונולדו להם שני בנים. בתחילת שנות ה-70 עברה המשפחה לאיז'בסק שם עבד כמנהל מרכז התיירות של האזור.[2]
פבזנר הגיע לביקור אחד בישראל ביוזמת הילדים שהציל בקיץ 1991.[5] זמן קצר לאחר מכן נפטר באותה שנה במוסקבה.[3]
כהוקרה לפעילותו קיבל בשנת 2016 את "אות המציל היהודי" מטעם ארגון "בני ברית" והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה (JRJ).[6] את האות קיבלו בשמו, בנו ד"ר מארק פבזנר ונכדו בוריס.[5][4]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שרה שנר-נשמית, פואמה פדגוגית אחרת, הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1996
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שמואל מרקוביץ' פבזנר באתר יהודים שהצילו יהודים בתקופת השואה.
- Chana Lin-Kizelstein, We Remember the Orphans! The Fate of the Bialystok Children of Druskieniki, 16 May 1975
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 שמואל מרקוביץ' פבזנר - המלאך של ילדי ביאליסטוק, מצגת לזיכרו בהוצאת קק"ל וארגון בני ברית
- ^ 1 2 3 Как «удмуртский Шиндлер» Самуил Певзнер спас от нацистов несколько сотен детей(ברוסית)
- ^ 1 2 3 4 5 אלן שניידר, שמואל מרקוביץ' בפזנר - מצילם של ילדי ביאליסטוק, חוברת זיכרון בהוצאת קק"ל וארגון בני ברית
- ^ 1 2 כתבתו של בני עורי, ילדי ביאליסטוק, רואים עולם, הערוץ הראשון, 8 במאי 1916
- ^ 1 2 Самуил Маркович Певзнер - спаситель детей Белостока (ברוסית)
- ^ שמואל מרקוביץ פבזנר ז"ל באתר הגבורה