לדלג לתוכן

סם רייברן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סם רייברן
Sam Rayburn
לידה 6 בינואר 1882
מחוז רואן, טנסי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 16 בנובמבר 1961 (בגיל 79)
בונהאם, טקסס, ארצות הברית ארצות הבריתארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית
3 בינואר 1955 – 16 בנובמבר 1961
(6 שנים)
→ Joseph William Martin Jr.
ג'ון ויליאם מק'קורמק ←
3 בינואר 1949 – 3 בינואר 1953
(4 שנים)
→ Joseph William Martin Jr.
Joseph William Martin Jr. ←
16 בספטמבר 1940 – 3 בינואר 1947
(6 שנים)
→ William Brockman Bankhead
Joseph William Martin Jr. ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית
4 במרץ 1913 – 16 בנובמבר 1961
(48 שנים)
Ray Roberts ←
חבר בית הנבחרים של מדינת טקסס
1907–1913
(כ־6 שנים)
פרסים והוקרה
מדליית הזהב של הקונגרס עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סמואל טאליפרו רייברן (באנגלית: Samuel Taliaferro Rayburn‏; 6 בינואר 1882 – 16 בנובמבר 1961) היה פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כיושב ראש בית הנבחרים ה-43 של ארצות הברית. הוא היה יו"ר בית הנבחרים שלוש פעמים, מנהיג הרוב בבית הנבחרים, פעמיים מנהיג המיעוט בבית הנבחרים, וחבר קונגרס בן 24 קדנציות, שייצג את מחוז הקונגרס הרביעי של טקסס כדמוקרטי מ-1913 עד 1961. הוא מחזיק בשיא של הכהונה הארוכה ביותר כיושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית, וכיהן למעלה מ-17 שנים (בין שלוש הכהונות הנפרדות שלו).

רייברן, שנולד במחוז רואן, טנסי, עבר עם משפחתו לווינדום, טקסס, בשנת 1887. לאחר תקופה כמורה בבית ספר, רייברן זכה בבחירות לבית הנבחרים של טקסס וסיים את לימודיו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת טקסס. הוא זכה בבחירות לבית הנבחרים של ארצות הברית ב-1912 וזכה בבחירות חוזרות ברציפות עד מותו ב-1961, וכיהן בסך הכול 25 כהונות. רייברן היה בן טיפוחיו של ג'ון גארנר ומנטור ללינדון ב. ג'ונסון.

רייברן נבחר למנהיג הרוב בבית הנבחרים בשנת 1937 והועלה לתפקיד יושב ראש בית הנבחרים לאחר מותו של ויליאם ב. באנקהד. הוא הנהיג את הדמוקרטים בבית הנבחרים בין השנים 1940 ל-1961, וכיהן כיו"ר הבית בין השנים 1940 ל-1947, 1949 עד 1953, ו-1955 עד 1961. רייבורן גם כיהן פעמיים כמנהיג המיעוט בבית הנבחרים (1947 עד 1949 ו-1953 עד 1955) בתקופות של שליטה בבית הנבחרים של הרפובליקנים. הוא העדיף לעבוד בשקט ברקע והשתמש בהצלחה בכוח השכנוע והכריזמה שלו כדי להעביר את הצעות החוק שלו בשל הצורך לנווט את העידן שאחרי ג'וזף קנון כאשר לכל יושב ראש ועדה בודד היה כוח עצום בבית.

יחד עם מנהיג הרוב בסנאט לינדון ג'ונסון ורוב הנציגים הטקסנים, רייברן סירב לחתום על המניפסט הדרומי משנת 1956 ועזר לקדם את העברת חוקי זכויות האזרח של 1957 ו-1960, הצעות חוק זכויות האזרח הראשונות שעברו בקונגרס האמריקאי מאז חוק האכיפה וחוק זכויות האזרח משנת 1875 במהלך תקופת השיקום (1865–1877). רייברן גם היה בעל השפעה בבניית כביש 66 בארצות הברית. הוא כיהן כיושב ראש עד מותו ב-1961, וירש אותו ג'ון וו. מקורמק. הוא יושב ראש הבית האחרון שמת בתפקידו.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייברן נולד במחוז רואן, טנסי, ב-6 בינואר 1882. הוא היה בנם של מרתה קלמנטין (וולר) וויליאם מריון רייברן, קצין פרשים לשעבר של הקונפדרציה.[1] משפחת רייברן היו צאצאי מהגרים סקוטים מאלסטר שהיגרו לפרובינציית פנסילבניה בשנת 1750. [2] בשנת 1887, משפחת רייבורן עברה לחוות כותנה בשטח של 40 דונם ליד וינדום, טקסס. רייברן גדל בעוני כאשר הוא, תשעת אחיו והוריו השתתפו כולם בניהול החווה. העמידה בשדות גרמה לרייברן להיות נחוש לקבל חינוך טוב ולעזור לעניים ולמושפלים.

כיתת בוגרי מכללת איסט טקסס נורמל של 1903. רייברן נמצא בשורה האחורית שנייה מימין.

רייבורן למד בחינוך מעורב ב-East Texas Normal College (כיום Texas A&M-Commerce) בקומרס, טקסס, בשנת 1900 עם $25 (בסביבות $750 בשנת 2020) שאביו חסך כדי לעזור לדאוג להוצאות החודשים הראשונים שלו. כדי לעזור לכסות את שכר הלימוד והחדר והפנסיון, רייברן צלצל בפעמון בית הספר כדי לסמן את סיום השיעורים ושטף את בנייני בית הספר הציבורי של קומרס, והרוויח 3 דולר לחודש. רייברן השיג את אישורי ההוראה שלו לפני שסיים את התואר הראשון שלו במדעים, והרוויח הכנסה נוספת על ידי הוראה בבית הספר הציבורי של גרינווד, קהילה קטנה במחוז הופקינס. הוא סיים את לימודיו ב-1903 בכיתה של 13 (9 גברים ו-4 נשים) ולימד בבית הספר במשך שנתיים.

בית המחוקקים של מדינת טקסס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1906, בגיל 24, רייברן ניצח בהפרש של 163 קולות בבחירות למחוז ה-34 של בית הנבחרים של טקסס. בזמן שכיהן בבית המחוקקים, הוא למד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת טקסס, והוא התקבל ללשכת עורכי הדין ב-1908.

רייברן התגורר בבית ורנברגר בין השנים 1907 ל-1908 כאשר שימש כנציג טקסס עבור המחוז ה-34 ולמד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת טקסס.

כנציג, רייברן עזר להעביר חוקים שהפכו את ספרי הלימוד לזמינים יותר עבור תלמידי בית הספר בטקסס, הקים את מועצת הבריאות של המדינה לצד מחלקת הבריאות של מדינת טקסס, ויצר את מחלקת החקלאות של טקסס. בשל כוח השכנוע שלו כשהיה מחוקק צעיר מאוד במשך ארבע שנים ב-10 בינואר 1911, בגיל 29, הפך רייברן ליושב ראש בית הנבחרים של טקסס הצעיר ביותר בהיסטוריה. הוא ניצח את קלרנס אי. גילמור 70 לעומת 63 בבחירות ליושב ראש הבית. יושבי ראש בית הנבחרים של טקסס מתחילת הקמת המדינה ועד כהונתו של רייברן היו בעיקר טקסיים וחסרי אונים, בדומה לנשיא הזמני של הסנאט האמריקני. על פי החוק של מדינת טקסס למשרד היו למעשה סמכויות עצומות, אך יושבי הראש הקודמים מעולם לא הפעילו אותם בשל כבוד למנהיגי המפלגה. עם הבחירה ליושב ראש, ביקש רייברן למנות ועדה מיוחדת שתקבע את "חובותיו וזכויותיו של יושב הראש". זה הפך לקודיפיקציה הראשונה אי פעם של כוחו של יושב הראש. הוא עזר להעביר חקיקה רבות כיושב ראש, כגון קיצור שעות עבודה לנשים, חוקי עבודת ילדים והקצאות לבית אלמנות של הקונפדרציה ולבית חולים לשחפת. עשורים רבים מאוחר יותר דירג רייברן את שירותו כיו"ר בית הנבחרים של טקסס כתקופה המהנה ביותר בקריירה הפוליטית הארוכה שלו. לדבריו, "לעבודה הזו היה כוח אמיתי – זה מה שאדם רוצה – אבל כוח לא מועיל אלא אם יש לך האומץ להשתמש בו".[3][4]

חבר בית הנבחרים של ארצות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל סדרה של אירועים בני מזל עבור רייברן, מחוז הבית של מחוז הולדתו, מחוז פאנין, המחוז הרביעי, היה פתוח עבורו להתמודד. הסנאטור ג'וזף וולדון ביילי הזדעזע מהאשמות על שחיתות ושוחד של חברות נפט ולכן הודיע על התפטרותו החל מינואר 1913. הנציג המכהן הוותיק של המחוז הרביעי, צ'ויס ב. רנדל, התמודד על מושב הסנאט הפתוח של ביילי בבחירות המקדימות ביולי 1912 והפסיד. רייברן זכה בבחירות לבית הנבחרים ב-1912 לאחר בחירות מקדימות דמוקרטיות שבהן ניצח ב-490 קולות בלבד. הוא ניצח בבחירות הכלליות לאחר מכן והפך לחבר בית הנבחרים. הוא נכנס לקונגרס ב-1913 בתחילת כהונתו של וודרו ווילסון וכיהן בתפקיד כמעט 49 שנים (יותר מ-24 קדנציות), עד לתחילת כהונתו של ג'ון פ. קנדי.[5]

כרטיס הטיוטה של מלחמת העולם הראשונה של רייברן. בשנת 1917 נדרשו כל הגברים בני 21 עד 30 להירשם לגיוס. באוגוסט 1918 הוא הורחב לגברים בני 18 עד 45.

רייברן היה בן טיפוחיו של הנציג דאז ג'ון גארנר. למרות מעמדו הנחות של רייברן, בשנת 1913, גארנר עזר לו להיות חבר בוועדת המסחר הבין-מדינתית של בית הנבחרים החזקה, שטיפלה בחקיקה הנוגעת למסחר, גשרים, פחם, נפט, תקשורת, סרטי קולנוע, בורסות ניירות ערך, חברות אחזקות ומשמר החופים. רייברן למד כיצד לעשות עסקאות וכיצד להתמודד עם מצוקות במהלך שני העשורים הראשונים שלו בבית. בהיותו נציג צעיר, הוא הציג ועזר להעביר חקיקה רבות בנושא הגבלים עסקיים וקשורים לרכבת כגון חוק ההגבלים העסקיים של קלייטון משנת 1914, חוק ועדת הסחר הפדרלית משנת 1914 וחוק התחבורה של אש-קאמינס (The Railway Stock and Bond Bill שהוצגה במקור ב-1914 הייתה החקיקה הגדולה הראשונה אי פעם שנוצרה והוצעה על ידי רייברן ב-1920 היא הפכה לבסוף לחוק בחוק אש-קאמינס.[6]

כאות לבאות עבור רייברן, לאחר שמונה שנים בלבד בבית הנבחרים הוא נבחר להיות יו"ר השדולה הדמוקרטית בבית הנבחרים. הוא כיהן כיו"ר בשנים 1921 עד 1923. רק בגיל 39 כשנבחר ליו"ר הוא היה האדם הצעיר ביותר שנבחר אי פעם לתפקיד זה. במהלך שנות ה-20, רייברן שמר על פרופיל נמוך בשל הדומיננטיות הרפובליקנית של הקונגרס והנשיאות תחת הנשיאים הרדינג, קולידג' והובר. תרומתו הגדולה ביותר של רייברן בעשור זה הייתה לסייע ביצירת מערכת הכבישים המהירים בארצות הברית בשנת 1926, הניצחון הגדול הראשון בחלום חייו להפוך כבישים סלולים לזמינים עבור כל האמריקאים.

סכר דניסון הממוקם במחוז רייברן'ס האוס אושר על ידי חוק בקרת השיטפונות משנת 1938. הסכר יצר את אגם טקסומה.

רייברן עבד כמנהל הקמפיין של גארנר במהלך הבחירות לנשיאות ב-1932 ושחרר את ציריו של גארנר להצביע עבור רוזוולט לאחר שנכרתה עסקה להפיכת גארנר למועמד לסגן הנשיא. [7]

מ-1931 עד 1937, רייברן היה יושב ראש ועדת המסחר הבין-מדינתית של בית הנבחרים. בשל מעמדו והשפעתו בוועדה זו, הוא עזר להעביר הצעות חוק ניו-דיל מובילות כמו חוק האמת בניירות ערך, הצעות החוק שהקימו את רשות ניירות ערך והבורסה ואת נציבות התקשורת הפדרלית, חוק חברת אחזקות שירותים ציבוריים, חוק תחבורה לרכבת חירום, וחוק חשמול כפרי.[8]

רייברן תמך מאוד בפרויקטים שעזרו להקל על החיים של חקלאים ואמריקנים כפריים כמו סכרים וכבישים מהחוות לשווקים. תפקידו ביצירת אגמים חדשים כמו אגם טקסומה ושינוי דרכי עפר כפריות ישנות לדרכים סלולות לחלוטין הבטיח תמיכה לכל החיים מצד בוחריו במחוז הקונגרס. הסכרים באזורים הכפריים של אמריקה שלטו בנהרות מפני הצפות וגם ייצרו חשמל. חוק בקרת השיטפונות משנת 1936 בשילוב עם חוק החשמול הכפרי סייע להביא את החשמל ל-90% מהכפריים של אמריקה עד 1959, בהשוואה ל-3% בלבד בתחילת שנות ה-30. בשנים 1943–1944, רייברן סייע להקים בטקסס, אוקלהומה, ארקנסו, מיזורי, קנזס ולואיזיאנה את מינהל הכוח הדרום-מערבי, שהפך ל"מיני רשות עמק טנסי" באזור. ההבדל העיקרי מה-TVA היה שה-SWPA כלל רק סכרים פדרליים שנבנו על ידי חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. הוא גם עזר להעביר חוקים שהקימו את שירות שימור הקרקע ואת חיל השימור האזרחי. שתי הסוכנויות הללו עסקו בעיקר בבקרת שחיקת מים וקרקע עקב ההשפעות השליליות של החקלאות באמריקה שהובילו לקטסטרופות כמו אגן האבק. [9][10]

יושב ראש הבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיוקן מאת דאגלס צ'אנדור, 1941

ב-16 בספטמבר 1940, בגיל 58, ובזמן שכיהן כמנהיג הרוב בבית הנבחרים, הפך רייברן ליושב ראש בית הנבחרים עם מותו הפתאומי של היושב ראש ויליאם בנקהד. עלייתו של רייברן לתפקיד יושב הראש הייתה מהירה באופן מפתיע; כי כולל בנקהד, שלושת יושבי הראש לפני רייברן מתו בעת מילוי התפקיד בתוך שש שנים (הנרי תומאס רייני מת ב-1934 וג'ו בירן ב-1936). [11]

המשבר הגדול הראשון של רייברן לאחר שקיבל את התפקיד היה מלחמת העולם השנייה. בעשור שלפני המלחמה, ארצות הברית הייתה בדלנית והחליטה לא להשתתף במלחמה כאשר פרצה מלחמה ב-1937 באסיה וב-1939 באירופה. רייברן עזר להעביר את חוק השאל-החכר במרץ 1941. חוק זה אפשר לארצות הברית להפיץ מזון, נפט וציוד לבריטניה, סין וברית המועצות. באוגוסט 1941, הוא עזר להעביר את חוק הארכת השירות של 1941. בשנת 1940, הועבר חוק גיוס של 12 חודשים בזמן שלום על ידי הממשלה כדי להתכונן למלחמה אפשרית. עם זאת, הבדלנים בבית רצו לא להסתבך במלחמה ורצו לתת לגיוס בזמן השלום לפוג לאחר 12 חודשים ב-1941. לאחר שרייברן שוחח עם כל הנציגים שהיו נגד הגיוס וניסה לשכנע אותם לשנות את דעתם, הצעת החוק התקבלה בהצבעה של 203–202, בהפרש של קול אחד. אם הצעת החוק הזו הייתה מובסת, צבא ארצות הברית עמד לאבד כשני שלישים מכוחו ושלושה רבעים מהקצינים בשל סיום הגיוס.[12]

הנשיא רוזוולט נושא את נאום הקלון לקונגרס. מאחוריו עומדים סגן הנשיא הנרי א. וולאס (משמאל) והיושב ראש רייברן.

בתחילת 1944 פנו בכירי ממשל רוזוולט לרייברן וביקשו ממנו לפעול בדיסקרטיות עם הקונגרס כדי להשיג מימון לייצור פצצת אטום. מאוחר יותר באותה שנה, רייברן השיג 1.6 מיליארד דולר למימון פרויקט מנהטן, שם הקוד של הפרויקט הסודי שהוביל ליצירת פצצת האטום. המבצע הסודי הזה כאשר רוב הקבינט של הנשיא ואפילו סגן הנשיא, כמו גם כל חברי הקונגרס למעט קומץ לא ידעו על פצצת האטום. רק רייברן, מנהיג הרוב בסנאט, וחמישה חברי קונגרס נוספים היו מודעים למבצע הזה. רייברן נאלץ להסתיר את פרויקט מנהטן באמצעות שמות בדויים ואמצעים מטעים אחרים בשטרות ההקצאה עד לשימוש בפצצות ב-1945. [13] [14]

במהלך הקמפיין לנשיאות ב-1944, הנשיא רוזוולט הציע ליו"ר רייברן את המועמדות לסגן הנשיא. רייברן עשוי היה להיות נשיא אילו היה מקבל את הצעתו של רוזוולט, אך הוא דחה אותה. בתור יושב ראש בית הנבחרים, רייברן כבר הגיע לפסגת השאיפה שלו. בסופו של דבר, המועמדות הדמוקרטית לסגן הנשיא ניתנה לסנאטור ממיזורי הארי ס. טרומן.

ב-1946, הרפובליקנים הביסו את הדמוקרטים בבחירות אמצע הקדנציה, וניצחו הן את הבית והן בסנאט. הדמוקרטים איבדו 54 מושבים בבית הנבחרים. רייברן הרגיש שמאחר שהפסיד בצורה כה מוחצת עליו לפרוש מתפקידו כמנהיג הדמוקרטים בבית הנבחרים ולא להיות מנהיג המיעוט בקונגרס הקרוב (סביר להניח שזה היה מסתיים בפרישה מוקדמת עבורו לפני סוף שנות ה-40). הוא תמך בדמוקרט הצפוני ג'ון וו. מקורמק למנהיג המיעוט, אבל הייתה תנועת "גיוס עבור רייברן" שיזמו הנשיא טרומן, מקורמק עצמו וכל הדמוקרטים הצפוניים והדרומיים. הדמוקרטים חששו שללא רייברן כמנהיגם, המפלגה הדמוקרטית הייתה נקרעת על ידי הפילוג בין הדמוקרטים הצפוניים והדרומיים לדמוקרטים הליברלים והשמרנים. אנשים רבים בוושינגטון היו מודעים אז לכמה חשוב היה היושב ראש רייברן להחזיק את המפלגה הדמוקרטית יחד. רייברן קיבל את עמדת מנהיג המיעוט ונשאר המנהיג הדמוקרטי בבית הנבחרים למשך שארית חייו. כדי להראות עד כמה הם העריכו את החלטתו של רייברן להישאר בתפקידו כמנהיג בית הנבחרים הדמוקרטי, 142 דמוקרטים בבית הנבחרים ו-50 רפובליקנים בבית הנבחרים הפתיעו את רייבורן במתנה מיוחדת, קאדילק מ-1947. יושב ראש בית הנבחרים קיבל כלי רכב במימון ממשלתי והנציגים הרגישו רע שעכשיו למנהיג המיעוט רייברן לא תהיה מכונית בוושינגטון. לרייברן היה כלל אישי קפדני שלעולם לא לקבל מתנות של יותר מ-$25 כדי להימנע משוחד. חברי הקונגרס עקפו את הכלל הזה על ידי שילוב ההמחאות הבודדות של 25 דולר יחד כדי לשלם עבור המכונית. רייברן החזיר את כל 50 ההמחאות של הנציגים הרפובליקנים (כדי למנוע ניגוד עניינים) אך הודה להם באדיבות על המחווה.[15]

סדרה 62 של קאדילק פליטווד משנת 1947 הייתה מתנה מהדמוקרטים בבית הנבחרים והרפובליקנים בבית הנבחרים לאחר שהפך למנהיג המיעוט. 142 חברי קונגרס דמוקרטיים ו-50 חברי קונגרס רפובליקנים תרמו 25 דולר כל אחד כדי לרכוש את המכונית הזו.

בשנים 1947–1948, רייברן כמנהיג המיעוט עזר להעביר את תוכנית מרשל ואת חבילת הסיוע שתמכה בדוקטרינת טרומן שתמכה במדינות אירופה לא קומוניסטיות ועזרה לעצור את התפשטות הקומוניזם. הוא גם נאלץ להתמודד עם תגובת הדמוקרטים הדרומיים (דיקסיקרטס) לקריאתו של הנשיא טרומן לחקיקת זכויות אזרח מהירה מאוד. הוועדות נשלטו על ידי דמוקרטים דרומיים חזקים מאוד שתמכו בהפרדה, כך שהצעות חוק זכויות האזרח הללו מתו עם הגעתם. רייברן היה צריך להיות המתון בין השמרנים והליברלים, כמו גם הדמוקרטים הצפוניים והדרומיים, אז הוא דחה את הצעות החוק לזכויות האזרח של טרומן, שחברי מפלגה רבים חשבו שהם מהירות מדי, אך גם דחה את קריאותיהם של הדמוקרטים הדרומיים למועמד פרו-הפרדה להתמודד במקומו של טרומן בבחירות לנשיאות 1948. רייבורן היה נגד ביטול מס מהיר של בחירות וחקיקה מהירה אחרת בנושא זכויות אזרח, אך גם הורה לדמוקרטים תומכי ההפרדה לרוץ כצד שלישי בשל חששו שהדמוקרטים הצפוניים יחרימו את הבחירות ויעזרו לרפובליקנים לנצח בבחירות. רייברן היה תומך נלהב של טרומן והיה בעד חקיקת זכויות אזרח הדרגתית שלא תהיה מהירה ומיידית מדי בגלל החשש מתגובת הנגד של הדמוקרטים הדרומיים. ב-1949, לאחר מאמציו המוצלחים לזכות בחזרה בבית הנבחרים, בסנאט ובבחירתו מחדש של טרומן, הוא הפך שוב ליושב ראש בית הנבחרים ותמך בביטול מס הבחירות בטקסס. הוא אמר שביטול מס הקלפיות בטקסס יסייע לארצות הברית במאבקה עם ברית המועצות על הלב והמוח של העולם. [16]

מ-1949 עד 1953, רייברן היה שוב יושב ראש בית הנבחרים. הוא תמך בהסכם ההוגן של טרומן אך הקואליציה השמרנית של רפובליקנים שמרנים ודמוקרטים שמרנים חסמה את חקיקת ההסכם ההוגן. במהלך כהונתו השנייה כיו"ר הוא התמקד בעיקר בהעברת חקיקה אנטי-סובייטית ובקבלת תמיכת בית הנבחרים לטרומן ולצבא במלחמת קוריאה. עד 1952 מלחמת קוריאה הייתה במצב קיפאון והפופולריות של טרומן התרסקה. כתוצאה מכך הוא בחר שלא להתמודד לבחירה מחדש והרפובליקנים זכו בבית הנבחרים, בסנאט ובנשיאות.

רייברן והנשיא אייזנהאואר לוחצים ידיים בטקס החתימה על חוק מדינת אלסקה

הפעם השנייה של רייברן כמנהיג המיעוט חלה במקביל לשנתיים הראשונות של הנשיא אייזנהאואר. המקארתיזם היה בעיצומו ולכן שני הצדדים ניסו כמיטב יכולתם להציג את עצמם כאנטי-קומוניסטים. חוק השליטה הקומוניסטי משנת 1954 וההגנה המתמשכת על קוריאה הדרומית וטאיוואן ודרום וייטנאם נתמכו על ידי רייברן ורוב הדמוקרטים. רייברן והדמוקרטים זכו בחזרה בבית הנבחרים ובסנאט בבחירות של 1954.

כהונתו השלישית והאחרונה של רייברן כיושב ראש בית הנבחרים בין 1955 ל-1961 הייתה אחד הרגעים הגדולים בקריירה שלו. בן טיפוחיו הסנאטור לינדון ב' ג'ונסון הפך למנהיג הרוב בעיקר הודות לרייברן שתמרן את הנהגת הסנאט וערב עסקאות כדי לוודא שג'ונסון יהפוך למנהיג דמוקרטי בסנאט. שלישיית רייברן, אייזנהאואר וג'ונסון עבדו יחד היטב והעבירו הצעות חוק רבות כמו חוק הכבישים הבין-מדינתיים וההגנה הלאומיים שהקים את מערכת הכבישים הבין-מדינתיים, חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי שייסד את נאס"א, חוק התעופה הפדרלי של 1958 שהקים את ה־FAA, חוק החינוך הלאומי להגנה, חוק אגירת מי נהר קולורדו, חוק זכויות האזרח משנת 1957 וחוק זכויות האזרח משנת 1960, שהיו פעולות זכויות האזרח הראשונות שעברו מאז תקופת השיקום.

רייברן משביע את לינדון ב' ג'ונסון כסגן הנשיא ב-20 בינואר 1961 (1:19)

בשנים 1958–1959, רייבורן עזר להכניס את אלסקה והוואי לארצות הברית כמדינות ה-49 וה-50. רייבורן נלחם בכבדות למען אלסקה לאחר שהבין שאלסקה הדמוקרטית דאז תתמודד עם הוואי הרפובליקנית דאז בסנאט ובחבר האלקטורים. ב-1961, רייבורן רצה להעביר חקיקה נוספת לזכויות האזרח יחד עם הנשיא קנדי, אך ועדת חוקי הבית החזקה נשלטה על ידי קואליציה שמרנית של דמוקרטים ורפובליקנים שדחו כל חקיקה ליברלית חברתית. רייברן ביקש לסיים את המבוי הסתום על ידי שינוי חוקי הבית כדי להוסיף שלושה מקומות (שניים לרוב ואחד למיעוט) לוועדה. רייברן הגן על תוכניתו בנאום נדיר בקומת הבית. "אני חושב שצריך לאפשר לבית הזה באמצעים גדולים לעשות את רצונו והוא לא יכול לעשות את רצונו אם ועדת הכללים תורכב בצורה כזו שלא תאפשר לבית להעביר את הדברים האלה". בהצבעה 217–212 זכו רייברן וההנהגה הדמוקרטית בניצחון דחוק אך משמעותי. [17] [18]

ההשפעה והקשר הגדול של רייבורן עם חברי קונגרס והביורוקרטיה בוושינגטון אפשרו לתכנן ולבנות את בניין המשרדים של בית רייברן תוך 10 שנים. בגודל 2.4 מיליון רגל מרובע, הוא גדול יותר משני בנייני המשרדים הגדולים הבאים בקפיטול ביחד.

בעצמו, בן טיפוחיו של סגן נשיא ארצות הברית ג'ון גארנר, רייברן היה חבר קרוב ומנטור של לינדון ב. ג'ונסון והכיר את אביו של ג'ונסון, סם, מימיו בבית המחוקקים של טקסס. רייבורן סייע לעלייתו של לינדון ג'ונסון לשלטון, במיוחד עלייתו המהירה לתפקיד מנהיג המיעוט. ג'ונסון היה בסנאט רק ארבע שנים כאשר קיבל את התפקיד. ג'ונסון גם חייב את העלאתו לאחר מכן למנהיג הרוב לרייברן. כמו ג'ונסון, רייברן לא חתם על המניפסט הדרומי. [19]

כיו"ר הבית, רייברן יצר קשרי ידידות ושותפויות קרובים עם בתי מחוקקים של מדינות עצמאיות מתעוררות ודמוקרטיות ביבשת אפריקה, במיוחד ניגריה, מעצמה פוליטית עולה ביבשת זו. רייברן היה חבר טוב של ג'אג'ה וואצ'וקו, היושב ראש הילידי של בית הנבחרים הניגרי, מ-1959 עד 1960.

יושרה אישית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שמחוקקים רבים בטקסס קיבלו שכר מתאגידי שירות ציבורי, רייברן סירב ליטול שכר. כפי שסיפר בנאום במהלך מסע הקונגרס שלו:

כשהפכתי לחבר במשרד עורכי הדין סטגר, ת'רמונד ורייברן, האדונים ת'רמונד וסטגר ייצגו את חברת הרכבות של סנטה פה וקיבלו שכר חודשי. כשהצ'ק הראשון הגיע לאחר שנכנסתי למשרד, מר ת'רמונד הביא לשולחני שליש מסכום הצ'ק, והסביר למה הוא מיועד. אמרתי לו שאני חבר בית המחוקקים, המייצג את אנשי מחוז פאנין, ושניסיוני לימד אותי שגברים שמייצגים את העם צריכים להיות רחוקים ככל האפשר מדאגות שהוא עלול ללחוקק בעניין המשפיע על האינטרסים שלהן, ועל כך שלא אקבל דולר מכספי הרכבת, למרות שהייתי זכאי לכך מבחינה חוקית. אף פעם לא לקחתי דולר מזה. עיקרון זה הנחה אותי בכל עסקיי. [20]

נוהג זה של סירוב לקבל שכר טרחה מלקוחות בעלי אינטרסים בפני המחוקק היה "כמעט בלתי נשמע" באותה תקופה. [21] מאוחר יותר, בזמן שכיהן בקונגרס, איש נפט עשיר העביר סוס יקר מאוד לחווה של רייברן בבונהם. איש כנראה לא ידע שאיש הנפט מסר את הסוס מלבדו, רייברן, ואיש צוות של רייברן. רייברן החזיר את הסוס.

ה. ג. דולאני, עוזרו של רייברן ומאוחר יותר מנהל הספרייה והמוזיאון של סם רייברן, אמר כי לאחר שדיבר בטקסס בהזדמנות אחת נודע לרייברן שהנהג שלו קיבל מעטפה עם כסף בפנים מהספונסר של הנאום. הוא אמר שרייברן גרם לנהג להסתובב ולהחזיר את הכסף. הסופר רוברט קארו אמר, "אף אחד לא יכול היה לקנות אותו. לוביסטים לא יכלו לקנות לו אפילו ארוחה. אפילו משלם המיסים לא יכול היה לקנות לו ארוחה. הוא סירב לקבל לא רק עמלות אלא גם הוצאות נסיעה עבור נאומים מחוץ לעיר; מארחים ש... ניסו ללחוץ עליו לקבל צ'קים הבין מהר שהם עשו טעות... רייברן היה אומר, 'אני לא למכירה' – ואז הוא היה הולך בלי להעיף מבט לאחור." [22]

מורשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סם רייברן

בעיצוב החקיקה העדיף רייברן לעבוד בשקט ברקע על פני להיות באור הזרקורים הציבורי. כיושב ראש, הוא זכה למוניטין של הגינות ויושרה. בשנותיו בקונגרס, רייברן תמיד התעקש לשלם את ההוצאות שלו, אפילו הרחיק לכת ולשלם את הוצאות הנסיעה שלו בעת בדיקת תעלת פנמה כאשר הוועדה שלו שקלה חקיקה הנוגעת לכך, במקום לממש את זכותו לקבל את תשלום הממשלה על כך. לאחר מותו הוערך עזבונו בקצת פחות מ-300,000 דולר, שרובם היו קרקעות בבעלותו, וסכום המזומנים שהיה לו בחשבונות עובר ושב שונים היה קצת יותר מ-26,000 דולר. [23]

רייברן היה ידוע בקרב עמיתיו בפגישות "מועצת החינוך" לאחר שעות העבודה שלו במשרדים מסתתרים בבית. במהלך הפגישות הלא-רשומות הללו, היושב ראש וראשי הוועדות החזקים היו מתאספים לפוקר, לבורבון ולדיון גלוי בפוליטיקה. רייברן לבדו קבע מי קיבל הזמנה להתכנסויות אלו; להיות מוזמן אפילו לאחד היה כבוד גדול. ב-12 באפריל 1945, סגן הנשיא הארי טרומן, משתתף קבוע מאז ימיו בסנאט, בדיוק הגיע ל"מועצת החינוך" כאשר קיבל שיחת טלפון שאמרה לו לבוא מיד לבית הלבן, שם נודע לו שפרנקלין ד' רוזוולט מת וכעת הוא נשיא ארצות הברית.

רייברן טבע את המונח "חגורת השמש" תוך תמיכה נמרצת בבניית כביש 66. הכביש נמתח במקור דרומה משיקגו, דרך אוקלהומה, ולאחר מכן פנה מערבה מטקסס לניו מקסיקו ואריזונה לפני שהסתיים בחוף בסנטה מוניקה, קליפורניה. בטענה בעד הפרויקט, הוא הצהיר באופן מפורסם שאמריקה בהחלט חייבת לחבר את "חגורת הכפור עם חגורת השמש".

לרייברן היה גם כישרון להתלבש כדי להתאים לאירוע שלו. בהיותו בוושינגטון הבירה, הוא היה מתלבש בחליפות יקרות, חולצות מעומלנות ונעליים מבריקות בצורה מושלמת. עם זאת, בעודו במחוז העני שלו בטקסס, רייברן היה לובש חולצות פשוטות, מכנסי ג'ינס כחולים, מגפי בוקרים וכובעי בוקרים. כמה פוליטיקאים חיקו את הדפוס הזה, כולל הדוגמה של רונלד רייגן לניקוי מברשת כשהוא בבית בקליפורניה, ולובש חליפות יפות כשהוא בוושינגטון.

הביטוי "מחורבן יכול לבעוט אסם למטה, אבל צריך נגר כדי לבנות אחת" מיוחס לרייברן.

היושב ראש רייברן יושב ממש מאחורי הנשיא ג'ון פ. קנדי בתצלום זה ב-25 במאי 1961, שבו נראה קנדי מכריז על תוכנית אפולו.

ביתו בטקסס, הידוע כיום כמוזיאון בית סם רייבורן, הוגדר כנקודת ציון היסטורית לאומית של ארצות הברית. בשנת 1957 הקדיש רייברן את הספרייה והמוזיאון של סם רייברן בבונהם בסגנון ספרייה נשיאותית כדי לשמר את זכרו, אוסף הספרייה, העיטורים והמזכרות שלו. [24]

חיים אישיים ומותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייברן התחתן בתחילה עם מצה ג'ונס (1901–1982), [25] אחותו של חבר הקונגרס מטקסס וחברו של רייברן, ג'ון מרווין ג'ונס. הוא התכתב איתה במשך תשע שנים, ובזמן החתונה רייברן היה בן 45 וג'ונס בת 26. [26] נישואיהם ב-1927 הסתיימו לאחר מספר חודשים בלבד; הביוגרפים ד. ב. הארדמן ודונלד ק. בייקון ניחשו שלוח הזמנים של העבודה והרווקות הארוכה של רייברן, בשילוב עם דעותיהם השונות של בני הזוג על אלכוהול, תרמו לקרע. תיק הגירושים של בית המשפט בבונהאם, טקסס, מעולם לא אותר, ורייברן נמנע מלדבר על נישואיו הקצרים. בשנת 2014, סוכנות הידיעות AP דיווחה על קיומו של מכתב שכתב רייברן למצה לאחר שאביה מת ביוני 1926. [27]

טקס הלוויה של סם רייברן בבונהאם, טקסס. יושבים בשורה הראשונה משמאל לימין הנשיאים לשעבר טרומן ואייזנהאואר, הנשיא קנדי וסגן הנשיא (והנשיא לעתיד) ג'ונסון.

בשנת 2016, ה-Plano Star Courier פרסם סיפור על מאמר בגיליון אוקטובר 2016 של Southwestern Historical Quarterly (כתב עת מלומד שפורסם על ידי האגודה ההיסטורית של מדינת טקסס) המציג פרופיל של "בת הלווייה" של סם רייברן, אישה בשם מרגרט פאלון (פגי) פאלמר, אלמנתו של התובע הכללי האמריקאי לשעבר א. מיטשל פאלמר, ויחסיה הקרובים עם רייברן. [28]

בשנת 1956, רייבורן הוטבל בכנסייה הבפטיסטית הפרימיטיבית, הידועה גם כ-Old Line Baptist או Hard Shell Baptist Church.

אחת החרטות הגדולות והכואבות ביותר שלו הייתה שלא היה לו בן, או כפי שצוטט כאומר ב"הנתיב לכוח", הביוגרפיה של רוברט קארו על לינדון ב. ג'ונסון, "ילד לקחת לדוג".

רייברן מת מסרטן הלבלב ב-16 בנובמבר 1961 [29] בגיל 79 ולאחר מותו הוענק לו עיטור מדליית הזהב של הקונגרס. הלווייתו בבונהאם, טקסס, הייתה מחזה גדול בו השתתפו חברים רבים, בעיקר הנשיא ג'ון פ. קנדי, הנשיאים לשעבר הארי ס. טרומן ודוויט אייזנהאואר, וסגן הנשיא (והנשיא לעתיד) לינדון ב. ג'ונסון. מאות חברי קונגרס ומכובדים רבים נוספים השתתפו בהלוויה. הנשיא קנדי היה נושא כבוד. עד מותו, הוא כיהן כיושב ראש כמעט פי שניים יותר מכל אחד מקודמיו.

סם רייברן היה חבר קרוב של מדריך חנויות העץ פרופ' טרטר ממכללת המורים של מדינת מזרח טקסס בקומרס, טקסס (כיום טקסס A&M University–Commerce) והיה לו חדר משלו בבית המשפחה במהלך ביקוריו ברובע. הבית הזה עדיין עומד ברחוב 1910 Monroe St.‏, Commerce, TX.

רייברן היה צאצא של ג'ורג' וולר, קצין מיליציה ממלחמת העצמאות ממחוז הנרי, וירג'יניה, והיה נשיא כבוד של הקולונל ג'ורג' וולר פרק של בני המהפכה האמריקאית.[30]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סם רייברן בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Brown, Fred (2005). Marking Time: East Tennessee Historical Markers and the Stories Behind Them. Univ. of Tennessee Press. p. 270. ISBN 978-1-57233-330-7.
  2. ^ Hardeman, D. B.; Brown, Donald C. (1987). Rayburn: A Biography. Austin, TX: Texas Monthly Press. p. 12. ISBN 978-0932012036.
  3. ^ Library, Texas Legislative Reference (16 בנובמבר 1961). "Legislators and Leaders - Member profile". Legislative Reference Library. נבדק ב-9 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Cox, Patrick L.; Phillips, Michael (1 במרץ 2010). The House Will Come To Order: How the Texas Speaker Became a Power in State and National Politics. University of Texas Press. p. 27. ISBN 978-0-292-72205-7. {{cite book}}: (עזרה)
  5. ^ Shanks, Alexander G (1968). "Sam Rayburn in the Wilson Administrations, 1913-1921". East Texas Historical Journal. 6: 9.
  6. ^ "Congressman Rayburn". Fannin County Historical Commission. 16 בנובמבר 1961. אורכב מ-המקור ב-9 באוגוסט 2019. נבדק ב-9 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "Roosevelt Nominated on Fourth Ballot; Garner Expected to be His Running Mate; Governor Will Fly to Convention Today". The New York Times. 2 ביולי 1932. ארכיון מ-4 בפברואר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ "Sam Rayburn". Famous Texans. 7 באפריל 1913. נבדק ב-9 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Brown, D. Clayton (1974). "Sam Rayburn and the Development of Public Power in the Southwest". The Southwestern Historical Quarterly. 78 (2): 140–154. JSTOR 30240993.
  10. ^ Anderson, Paul E. (11 במאי 1935). "Sam Rayburn and Rural Electrification". East Texas History. נבדק ב-9 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Timmons, Bascom N. (24 באוקטובר 1961). "Rayburn Maneuvers Kept U.S. Moving in 1941". Lawton Constitution. Lawton, OK. p. 14 – via Newspapers.com. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ Leyden, John G. (18 באוגוסט 1991). "How Mr. Sam Saved the Draft". The Washington Post. נבדק ב-9 באוגוסט 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ Carlson, Anne (21 בספטמבר 2006). "Sam Rayburn and World War II". North Texas e-News. נבדק ב-6 בינואר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ Rafalko, Frank J. (2004). Counterintelligence reader : American Revolution to World War II. National Counterintelligence Center.
  15. ^ Champagne, Anthony (2009). The Austin-Boston Connection: Five Decades of House Democratic Leadership, 1937-1989. Texas A&M University Press. p. 124. ISBN 978-1-60344-326-5.
  16. ^ Dolph Briscoe Center for American History, UT Austin (11 בנובמבר 2008). "41st through 50th - Guide to Speakers of the Texas House - Texas House Speakers Oral History - Projects". www.cah.utexas.edu. אורכב מ-המקור ב-7 באוגוסט 2020. נבדק ב-6 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Lawrence, W. H. (21 באוגוסט 1959). "Hawaii Becomes the 50th State; New Flag Shown". The New York Times. נבדק ב-6 בינואר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  18. ^ "Texas Speaker of the House Sam Rayburn's Bold Move to Increase the Size of the Committee on Rules - US House of Representatives: History, Art & Archives". history.house.gov. נבדק ב-6 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Badger, Tony (1999). "Southerners Who Refused to Sign the Southern Manifesto". The Historical Journal. 42 (2): 517–534. doi:10.1017/s0018246x98008346. JSTOR 3020998.
  20. ^ Rayburn, Sam (1978). "Speak, Mister Speaker" (באנגלית). Sam Rayburn Foundation.
  21. ^ Champagne, Anthony (1984). Congressman Sam Rayburn (באנגלית). Rutgers University Press. p. 32. ISBN 978-0-8135-1012-5.
  22. ^ Eddington, Mark (25 בפברואר 2006). "Bennett backs off on ethics remarks". The Salt Lake Tribune (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-9 באוגוסט 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ "Inventory & Appraisement of the Estate of Sam Rayburn, Fannin County Clerk's Office" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-21 באוגוסט 2014. נבדק ב-20 באוגוסט 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ "Rayburn:Dv 00147 - GLIFOS". av.cah.utexas.edu. אורכב מ-המקור ב-29 במאי 2018. נבדק ב-6 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ "Person Details for Metze Neely, "United States Social Security Death Index" — FamilySearch.org". familysearch.org. נבדק ב-6 במאי 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ "'Mr. Speaker:' Sam Rayburn of Texas - The Knoxville Focus". knoxfocus.com (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-19 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ "Letter Provides Peek At Personal Sam Rayburn". CBS-DFW. Associated Press. 16 באוגוסט 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ^ "Rayburn's "lady-friend": Local historians to publish former Speaker's personal life". Plano Star Courier. 29 בספטמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ UPI (6 באוקטובר 1961). "Sam Rayburn is Dying of Cancer". Desert Sun. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ^ "Who's Who within the Waller Family". Alleylaw. 16 בספטמבר 1940. נבדק ב-9 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
יושבי ראש בית הנבחרים של ארצות הברית נס יושב ראש בית הנבחרים
פרדריק מולנברג • ג'ונתן טראמבל הבן • פרדריק מולנברג • ג'ונתן דייטון • תאודור סדג'וויק • נתניאל מייקון • ג'וזף בראדלי ורנום • הנרי קליי • לנגדון צ'יביס • הנרי קליי • ג'ון וו. טיילור • פיליפ ברבור • הנרי קליי • ג'ון וו. טיילור • אנדרו סטיבנסון • ג'ון בל • ג'יימס פולק • רוברט מ. ט. האנטר • ג'ון וייט • ג'ון וינסטון ג'ונס • ג'ון וסלי דייוויס • רוברט צ'ארלס וינת'רופ • הוואל קוב • לין בויד • נתניאל בנקס • ג'יימס לורנס אור • ויליאם פנינגטון • ג'ושוע גרואו • סקיילר קולפקס • תיאודור פומרוי • ג'יימס בליין • מייקל קר • סמואל רנדל • ג'. וורן קיפר • ג'ון גריפין קרליסל • תומאס ברקט ריד • צ'ארלס פרדריק קריספ • תומאס ברקט ריד • דייוויד ב. הנדרסון • ג'וזף גורני קאנון • צ'אמפ קלארק • פרדריק גילט • ניקולאס לונגוורת' • ג'ון גארנר • הנרי תומאס רייני • ג'ו בירנס • ויליאם בנקהאד • סם רייברן • ג'וזף ו. מרטין • סם רייברן • ג'וזף ו. מרטין • סם רייברן • ג'ון מקורמק • קארל אלברט • טיפ אוניל • ג'ים רייט • טום פולי • ניוט גינגריץ' • דניס הסטרט • ננסי פלוסי • ג'ון ביינר • פול ראיין • ננסי פלוסי • קווין מקארתי • מייק ג'ונסון חותם יושב ראש בית הנבחרים האמריקאי
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סם_רייברן&oldid=39616143"